באר יצחק אורח חיים פד

דלמא לא נכתבו כהוגן, שפיר י"ל כתי' א' של התוס' הנ"ל והריטב"א הנ"ל, וכן לפמש"כ הקרבן העדה (שם) דכוונת הירושלמי דאינן בדוקות היינו דהוי ספק קמיעות אין שום סתירה כלל עליהם. והא דאמרו בירושלמי (שם) דחד ס"ל דתפילין צריכין בדיקה אחת לי"ב חודש ואפ"ה חזינן דהתירו להכניסן זוג כו' י"ל דשאני בזה משום חזקת כשרות שהי' להם מעיקרא, אבל בספק דלמא לא נכתבו מעולם כהכשרן אכתי י"ל דגזרו על ספיקן וכמ"ש התוס' בתי' ב' הנ"ל. אכן לדינא נלע"ד ברור דכ"ז לא שייך אלא בספק השקול, משא"כ בנ"ד כיון דכבר פסקו כל הפוסקים דהעיקר להלכה כשיטת רש"י וכן נהגו סוגיא דעלמא כשיטתו, אלא דירא שמים יחוש להניח תפילין של ר"ת כמבואר (בסי' ל"ד), אינו רשאי להקל ולצאת בהם בשבת, וכיון דמצינו בתי' ב' של התוס' הנ"ל דגם בספק גזרו א"כ י"ל דגם תי' א' שלהם אל מקום אחד ילך בזה עם תי' ב', ואף דירא שמים מחמיר ע"ע להניחן בחול ולצאת לשיטת ר"ת, אבל אינו יכול להקל ולהכניסן זוג זוג בשבת כיון דסוגיא דעלמא ינהוג לעיקר כשיטת רש"י, ומצינו בעירובין (צ"ז ע"א) גבי מה שאמרו שם חדשות יש בהם רצועות ולא מקושרות וליענבינהו מיענב אמר ר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין ע"ש, אלמא דאף בתפילין כשרים מ"מ כיון שרצועות הקשר אינו בהכשרן כדין אסורין להכניסן בשבת, וה"ה תפילין של הר"ת כיון דלשיטת רש"י אינן כשרין לצאת בהם ידי חובת תפילין והעיקר לדינא כשיטתו, לכן אין להקל בתפילין של ר"ת להכניסן זוג זוג, כן נלע"ד ברור לדינא: סימן יז. בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל (בסימן ל"ד) תמה על המנהג בנפסק העירוב מטלטלין בחצר בכה"נ אותם הדרים שם, הא כיון דהאחרים יש להם זכות ליכנס בחצר לבהכ"נ להתפלל וא"א להם למחות הוי רגל האסורה דאוסרת שלא במקומה, וכן תמה שם עוד אם יש כפר סמוך לעיר ואיזה אנשים הדרין שם ולא עירבו באין בשבת לבהכ"נ אשר בעיר וקנו להם מקומות בבה"כ וא"א למחות בידם, נימא דלא מהני העירוב להעיר ההיא כיון דבני כפר שאוסרין במקומן הולכים בעירם כשנכנסין לבהכ"נ, ומחלק שם בסברא, ע"ש. ולענ"ד נראה דאין זה קשה משום דהא מבואר בעירובין (נ"ט ע"ב) דאמר ר"פ לא אמרו דאין מערבין אותה לחצאין אלא לאורכה אבל לרוחבה מערבין כמאן דלא כר"ע כו' עד כאן לא קאמר ר"ע התם אלא בשתי חצירות זו לפנים מזו דפנימית לית לה פיתחא אחרינא אבל הכא הני נפקי בהאי פיתחא והני נפקי בהאי פיתחא א"ד אמר ר"פ לא תימא כו', ומבואר שם ברא"ש דהלכה כלישנא קמא דר"פ, א"כ כמו דלר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה מחלקינן דדוקא בשתי חצירות זו לפנים מזו דפנימית לית לה פיתחא אחרינא אלא דרך החיצונה אז אוסרת שלא במקומה, אבל היכא דיש לפנימית דרך אחרת לצאת מחצירה אזי אינה אוסרת שלא במקומה, כן יש לחלק אליבא דרבנן דס"ל רגל האסורה אוסרת שלא במקומה דדוקא בשכח א' מן הפנימית ולא עירב אז ס"ל לרבנן דאוסרת כמבואר שם (דף פ"ה) משום דהא לית לה לפנימית פיתחא אחרינא, משא"כ היכא דיש להרגל האסורה במקומה דרך ופיתחא אחרינא לצאת ממקומה שלא דרך החיצונה דוקא אז י"ל כמו דלר"ע אינו אוסר בזה משום רגל המותרת במקומה ה"ה ברגל האסורה במקומה אינו אוסרת שלא במקומה כה"ג אף לרבנן, ולכן בנפסק העירוב בעיר שפיר מטלטלינן בחצר בהכ"נ שעירבו, משום דהא יש לאנשי העיר דרך ופיתחא אחרינא לצאת מביתם לשוק ולכן כה"ג אינו אוסרת שלא במקומה, כנלע"ד, ועיין בעירובין (דף ס"ז) ובאו"ח (סי' שפ"ט). אכן בעיקר קושיית הגאון הנ"ל נ"ל לומר מילתא חדתא בעז"ה, והוא דהא מבואר בתוס' עירובין (ס"ו ע"ב ד"ה נתנו עירובין בחיצונה כו' הא פשיטא לן דכולן יכולין לבטל אצלו דהוא מותר במקומו כו' וקאי שם על הא דאמרו נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות, וע"ז הקשו דהא כולן יכולין לבטל אצל מי שלא עירב ותהא רגל המותר במקומה דאינה אוסרת שלא במקומה וכ"כ שם הריטב"א בשם ר"י דאע"ג דרגל האסורה במקומה אוסרת ואף דהרבים המבטלין רשותם לגבי היחיד ה"ל אינהו רגל האסורה במקומה כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, אפ"ה אם יבטלו רשותן להיחיד שלא עירב לא יהיו אוסרין על החיצונה, משום דהא בני הפנימית נתנו עירובן בחיצונה אך דא' מן הפנימי' לא עירב ולכן אם יבטלו רשותן לאותו היחיד לא יאסרו משום רגל האסורה במקומה, משום דהיכא דעירבו הרגל האסורה עם החצר הב' מהני עירובן, כן הוא שיטת התוס' והריטב"א שם, ורש"י שם בד"ה ליבטל כו' הקשה ג"כ דיבטלו כולן להיחיד ותי' משום דהויא רגל האסורה במקומה דאע"ג דעירוב בהדה הא בטיל עירובייהו מכי אסתלקו להו מפנימית עכ"ל, א"כ לשיטת התוס' והריטב"א דס"ל דאם הרגל אסורה במקומה עירבו עם החיצונה דאז אינה אוסרת, ודוקא היכא דבני פנימית לא עירבו עם החיצונה אז אם בני פנימית שכחו מלערב אוסרת שלא במקומה, א"כ בחצר בכה"נ דזוכין העירוב בשביל כל בני העיר דאל"כ לא מהני עירובן, משום דהא לכל בני העיר יש. להם חלק שם ואף לבני הכפרים ג"כ לאותן שיש להם מקומות בבהכ"נ מזכין גם עבורם להעירוב, לכן אין שייך לאסור בזה משום רגל האסורה במקומה דהא בעירבו אינה אוסרת משום רגל האסורה במקומה, וניחא קושית הגאון הנ"ל. וגם לשיטת רש"י דס"ל דאף דהתם עירבו בני הפנימית בחיצונה אפ"ה אוסרת על החיצונה משום רגל האסורה במקומה, היינו משום דמבואר שם ברש"י וז"ל דאע"ג דעירוב בהדה הא בטיל עירובייהו מכי אסתלקי להו עכ"ל, אלמא דגם רש"י ס"ל דהיכא דעירבו אינה אוסרת, ואף דזה אינו מוכרח כ"כ מ"מ הא כללא הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דהתוס' והריטב"א ס"ל דכה"ג אינה אוסרת א"כ י"ל דגם רש"י מודה להו, אך התם שאני משום די"ל דרש"י ס"ל דכיון דהתם בעת שעירבו הפנימית רשותן עם החיצונה היה אז העירוב על כל רשותן דחצר הפנימית ואח"ז בשכח א' מהפנימית ולא עירב ואז מוכרחים לבטל רשותן להיחיד ואינו מועיל עירובן אלא על רשות דריסת הרגל שיש להם דרך החיצונה ולא על החצר, ומתחלה בעת שנעשה העירוב היתה כוונתם גם לערב את חצר שלהם, א"כ למאן דס"ל עירוב משום קנין ע"כ כה"ג דנתבטל דבר א' מבואר בפוסקים בח"מ דאם הקנין הוי על ב' ענינים ואח"ז נתבטל ענין א' דזה הוי כמו קני את וחמור המבואר בפלוגתתם בזה בש"ס בב"ב (דף קמ"ג), ומבואר בתוס' שם בד"ה רב נחמן אמר כו' דהא דאמרו בקידושין (דף נ"א) אליבא דרבא וליטעמיך אימא סיפא הא את וחמור הוא ואת וחמור הא לא קנה כלל שכוונת הש"ס אליבא דמאן דס"ל דלא קנה כו', ועיין בח"מ (סי' ר"ג וסי' ר"ט) מזה, ומצינו בעירובין (דף מ"ט) דשמואל ס"ל דעירוב משום קנין והך סוגיא דעירובין (דף ס"ו) קאי אליבא דשמואל דס"ל אין ביטול רשות מחצר לחצר וגם רבא הוא דקאמר שם לזה דנתנו עירובן בחיצונה הנ"ל, ולכן ס"ל שם אליבא דשיטת רש"י דמקרי רגל האסורה במקומה, משום דעירובן שעשו הא נתבטל אח"ז לפי שהא בעת העירוב היו אז דעתן לערב את חצירן ואח"ז נתבטל ולא הוי העירוב אלא על דריסת הרגל שיש להם דרך החיצונה, א"כ לשמואל דס"ל עירוב משום קנין הוי זה כמו קני את וחמור ורבא ס"ל דלא קנה כלום ובטל עירובם שעשו, ומתורצת קושיית התוס' בב"ב שהקשו דאיך קאמר הש"ס