באר יצחק אורח חיים פב

דלאחר פדיון שאין תורת פרה עלי' לא קרי' רחמנא חטאת עכ"ל, ודבריהם נפלאים מאוד, דהא בבכורות שם אחר שאמרו שאני פרה דקדשי בד"ה היא כו' מקשי והא איכא איסורא מדרבנן אלא שאני פרה דלא שכיחא, ואח"ז הקשו וליחלה וליפקה לחולין וליגזזה והדר ניקדשה כו' כדשמאל כו', והתם הא התיר ר' יוסי בן המשולם להיות גוזז במספרים ואינו חושש אף שאינו פודה, רק אח"ז מקשה הגמ' דליחלה וליפקה לחולין כו', אבל באמת אינו עושה כן ואפ"ה מותר לגזוז, אלמא דאף קודם הפדיון מותר לגוזזה כדמשני התם משום דקדשי בד"ה היא. ומחומר הקושיא הנ"ל נלע"ד לדקדק בבכורות שם דקאמרי אלא שאני פרה דלא שכיחא, למה לי' למימר אלא דהא קאי אדלעיל דקאמר שאני פרה דקדשי בד"ה. רק שהקשו דהא קדשי בד"ה נאסר עכ"פ מדרבנן, ומתרצי דפרה לא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וכיון שלא חזרו מדבריהם הקודמים לא שייך לומר אלא לכן נלפע"ד לומר דבאמת לסוף דמסקי שאני פרה דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן חזרו מהא דאמרו דפרה קדשי בד"ה היא רק מטעם אחר מותר, משום דברמב"ם (ה' מעילה פ"א ה"ז) כתב דגוזז בקדשים אינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול כו', ולפ"ז אם אין בו שיעור זה דינו כמו חצי שיעור דלשיטת החכ"צ אין בו איסור תורה כלל, דדוקא באיסורי אכילה נאסר חצי שיעור מה"ת ולכן בהא דפרה שם דגוזז ב' שערות דודאי ליכא בזה איסור תורה דהא אין בו רוחב הסיט כפול ולא נאסר חצי שיעור אלא מדרבנן, וכיון דמסקי דפרה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן חזרו ממה שתי' שאני פרה דקדשי בד"ה היא, דבלא"ה מותר משום דלא גזרו בה באיסור דרבנן, ולכן מהא דקאמרי לעיל שם שאני פרה דקדשי בד"ה היא, אין כאן קושיא כלל, וכמש"כ התוס' (חולין שם) דבלא"ה מסלק לי' בקושיא אחריתי, רק בסוף הסוגיא בבכורות שם דמקשה הגמ' וליחלה וליפקה לחולין, כוונת הגמ' דכיון שיכול לעשות בהיתר לפדותה אחר שחיללה, יעשה, דדוקא במה דלא אפשר לתקוני שייך לומר מלתא דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן, משא"כ במה דנקל לו לתקן, ע"ז הקשו שפיר התוס' בחולין דהא גם אחר הפדיון לא יהי' עליו היתר לגוזזה דהויא כפסולי המוקדשין לאחר שנפדו, וכן שפיר תירצו משום דאחר הפדי' שאין תורת פדי' עליה לא קריא רחמנא חטאת. אבל אין לומר שכוונת הגמ' בבכורות דלכן הוי דרבנן משום דדבר שאינו מתכוין אינו אסור רק מדבריהם, דהא כתבו התוס' (שבת מ"א ע"ב) וביומא (דף ל"ד) דבכל התורה כולה נאסר דבר שאינו מתכוין מה"ת, רק בשבת דמלאכת מחשבת אינו אסור רק מדרבנן, והתם הא מיירי בפרה דאסור דבר שאינו מתכוין מה"ת לכן העיקר כמש"כ, ועפ"ז יתורצו גם דברי הר"ש בפרה (פ"ב מ"ג) יעו"ש, א"כ מוכח מהתוס' והר"ש הנ"ל דס"ל כשיטת החכ"צ דחצי שיעור לא נאסר מה"ת אלא באיסורי אכילה. אכן י"ל דשאני פרה דישנה בשאלה [וביבמות (דף ה') מחלקינן מה לנזיר שישנו בשאלה אלמא דמחלקינן בזה], לכן י"ל דאף דבחלב אסור חצי שיעור עכ"ז במה דישנו בשאלה לא גמרינן מהתם, אמנם הא מצינו בשבועות רמב"ם פ"ד ה"א) דגם בשבועה אסור מה"ת חצי שיעור וכמש"כ המל"מ שם בארוכה וביו"ד (סי' רל"ח), אלמא דלא מחלקינן בח"ש בזה, ואף במה דאיתא בשאלה ח"ש אסור מה"ת. ולפמש"כ לעיל דח"ש אינו אסור מה"ת היכא דאינו מכוין משום דלא שייך בזה לומר דהא אחשבי' [וכמש"כ דזהו כוונת הרא"ש שכתב דבמים מועטים לא גזרו], א"כ הא דבכורות דהוי דבר שאינו מתכוין כמבואר התם לכן בכה"ג הח"ש אינו נאסר אלא מדרבנן, א"כ דברי התוס' דחולין הנ"ל נכונים אף להסוברים דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורים, ואין להאריך בזה יותר. היוצא לנו מכ"ז הוא שדברי התה"ד ברורים ונכונים, לכן יש להקל בדרבנן בפסיק רישא דניחא לי' וכש"כ היכא דלא ניחא לי' ובמקום דלא אפשר כנ"ל, כן נלע"ד בכל זה. סימן טז שאלני חכם א', הא דקיי"ל המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג כמבואר בעירובין (צ"ה) ובאו"ח (סי' ש"א סעיף מ"ב), אם מצא תפילין דר"ת אי שרי להכניסן זוג זוג או לא, והאריך בזה. תשובה בקצרה, לכאורה י"ל דמי שנוהג להניח תפילין דר"ת בחול מותר להכניסם בשבת זוג זוג, אם מצאם מונחי' במקום שאין משתמר, ואף שאין מניחם רק מספק מכ"מ כיון דמניחם עכ"פ הוי תכשיט, וכעיקר הטעם דשרי להכניסם זוג זוג, וכמו שמבואר בשבת (ס"ב) וברש"י שם ד"ה וא' האשה כו', א"כ ה"ה יש לדון כן אף במה דאינו מניחן רק מספק אבל באמת זה אינו דהא בשבת (ס"א) גבי קמיע מומחה דמותר לצאת בה בשבת לפי שהוא תכשיטו, ובעי ר"פ התם תלתא קמיע לחד גברא מאי ונשאר בתיקו, ופסקו הרמב"ם וכל הראשונים לחומרא ואסור לצאת בה בשבת, ולא אמרינן דכיון דבחול ודאי יוצא בקמיע זו ורגיל לנשאה ואף אחר ספק רפואה ודאי משתדל בכל מה דאפשר בחול וכמבואר באו"ח (סי' שכ"ח) וביו"ד (סי' של"ו] יהא מותר לנשאה בשבת. ובאמת צ"ע דאמאי בחולה שיש בו סכנה אסרו לצאת בקמיע בשבת הא כיון דמספקא לר"פ אם הוא רפואה גמורה או לא והא קיי"ל דספק פקוח נפשות דוחה שבת ואף אחר הרוב אין הולכין בפקוח נפשות א"כ מספיקא יהא מותר לצאת ברה"ר בשבת ומה לי ספיקא דדינא או שארי ספיקות, ואפשר לומר בזה ע"פ מש"כ הרמב"ם [בפי' המשנה דיומא (פ"ג ע"ב) גבי מי שנשכו כלב שוטה דאין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור' מתיא בן חרש מתיר ואין הלכה כר' מתיא], לבאר דמפני מה אין מאכילין אותו הא אין לך דבר שעומד בפני פק"נ, וכתב דשאני רפואה שאין מועיל אלא בדרך סגולה ולא בדרך רפואות הטבע דזה לא הותרה ספיקו במקום איסור וכמו שהאריך בתוספות יוה"כ ביומא שם לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל, ועפ"ז יש לעיין במה דמבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ה סעיף ג') דכל חולה שמאכילין אותו איסור צריך שתהא רפואתו ידועה, וכמו שנתבאר באו"ח (סי' שכ"ח וסי' תרי"ח) ואכמ"ל, א"כ ה"ה בקמיע דרפואתו היא בדרך סגולה לכן לא הותר ספיקו במקום אסור, ויש להאריך בזה. ועכ"פ בחול ודאי דמשתדל גם אחר ספק רפואה בסגולה וגם מחוייב בזה מחמת מצות עשה דונשמרתם לנפשותיכם אף בספק רפואה, וכן בקמיע ספק אם מועיל, דנושאה גם כן בחול, ואפ"ה אסרו בשבת ולא התירו משום תכשיט, אלמא דכיון דמספקא לן בזה אין שם תכשיט עליו לצאת בו בשבת, ולא התירו אלא במה דהוי תועלתו ידועה, אבל לא בספק אף שנושאה בחול משום ספק פקוח נפשות, אמנם בקמיע מומחה שתועלתה ודאי התירו אף לחולה שאין בו סכנה, א"כ אין הדבר תלוי כ"א בהיות הדבר ודאי בענינו אשר נעשה למענהו, וה"ה בנ"ד כיון שאין מניח תפצין דר"ת רק מספק, אין שם תכשיט עליהם, ואסור לצאת בהם בשבת, וזה ודאי דוחק לומר דמיירי בקמיע שלא הלך בה בחול כמו שסתמו הפוסקים והש"ע בזה, ועוד אף אם לא נשאה מעולם בחול מ"מ יכול עתה [בשבת] ללבוש ספק קמיע על דעת לשאת אותה תמיד וע"כ מוכח כמש"כ וכן מבואר באו"ח (סי' י' סעי' ז') בטלית שחציו פתוח וחציו סתום דאין יוצאין בו בשבת אף לכרמלית כמש"כ המג"א שם ולא אמרינן דכיון דמחמת ספק דאורייתא מחוייב לעשות ציצית בבגד זה והוי ממילא