באר יצחק אורח חיים עח

בדרבנן אסור ולא הוי בידו, משא"כ למאי דקיי"ל לדינא, ודברי הרמב"ם נכוחים למבין. ועפי"ז יש להעיר במה שכתב התוס' ביומא (דף י"א) להוכיח מן הירושלמי (שם פ"א סוף ה"א) אמ' ר' מנא הלין דכנסין ארמלין צריך למכנסי' מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת, ע"כ, דבאלמנה אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת, והמקנה (סוף הלכות קדושין) כתב להתיר משום שאינו מכוין רק להנאת ביאה ולא לקנין, ואף דהוי פסיק רישא עכ"ז הא דעת התה"ד דבדרבנן מותר פסיק רישא והא דאסרו בירושלמי היינו כניסה בלא ביאה עכ"ל, ובאמת זהו דוחק דהא התוס' ביומא משמע דמפרשי לירושלמי הנ"ל דקאי על ביאה וס"ל דחופה בלא ביאה אינו קונה באלמנה וכוונת הירושלמי לאסור ביאה בשבת, אכן לפי מש"כ יש לומר דהירושלמי הנ"ל וכסברת המקנה הנ"ל] אזיל לשיטתו דהא בירושלמי עירובין (פ"ח ה' ח') מבואר דחד מ"ד ס"ל דמותר למלאות ואסור לשפוך א"ל כד נמנה חכמים נמנה לך עמהון אמ' ר' מנא מגהר הי' עמו ופי' הקרבן העדה שפשוט הי' לר' מנא שאסור לשפוך ומותר למלאות, א"כ לר' מנא דס"ל דאסור לשפוך אף דלא מכוין שיצאו המים חוץ לגזוזטרא ואפ"ה אסור משום דהוי פסיק רישא ואף בדרבנן אסור כמו שנתבאר, ור' מנא זה כדעתו הכא דעתו התם דאסור לבוא על האלמנה ביאה ראשונה בשבת, משא"כ לדידן דקיימ"ל כמאן דמיקל ומתיר לשפוך דפסיק רישי' בדרבנן מותר יש להתיר גם ביאה ראשונה בשבת משום דהא אינו מכוין לקנותה רק להנאתו כמו שכתב המקנה. אמנם עיקר סברת המקנה הנ"ל איננה ברורה, דהא מבואר בר"נ (פ"ק דקדושין) על הא דאיבעי' להו תחלת ביאה קונה כו' דבא עליה שלא לנשואין אינו קונה והובא דבריו בחלקת מחוקק סי' ל"ג ס"ק ד'] וכיון דבעינן שיכוין לשם נישואין א"כ שפיר פסקו כל הפוסקים דאסור לבוא ביאה ראשונה על האלמנה בשבת ולא שייך לדון בזה כלל להא דפסיק רישי' הנ"ל, ואכמ"ל. ולפי"ז יהי' מוכח מן הרמב"ם דס"ל כשיטת התה"ד הנ"ל דפסיק רישי' בדרבנן מותר ולכן כתב (פכ"ה מה"ש הכ"ה) דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים ובלבד שלא יכוין לצוד ולא כתב בפירוש דלא יהי' פסיק רישי' כמ"ש שם המ"מ והובא במג"א סי' שי"ד), רק משמע דכיון דאינו מכוין שרי אף בפסיק רישי', כיון דהוי איסור דרבנן: . ענף ב והמג"א (בסי' שי"ד סק"ה) הקשה על התה"ד מהא דביצה (דף ל"ו) שאמרו פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים ובלבד שלא יעשנו מצודה פשיטא מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל, אלמא דאף דדבורים הוי אין במינו ניצוד ואינו אסור לצודן אלא מדרבנן אפ"ה היכא דהוי פסיק רישי' אסור וכן פסק המחבר (בסי' שט"ז). ולכאורה יש לומר דהתה"ד ס"ל כשיטת הב"י (בסי' שט"ז) דדבורים הוי במינו ניצוד ומיחייב מדאורייתא ע"ש, לכן אין ראי' מהש"ס הנ"ל לאסור פסיק רישי' בדרבנן, אך המהרש"א בביצה (שם) הקשה על הב"י מהא דלא יעשנו מצודה דמהו דתימא שלא במינו ניצוד שרי קמ"ל, אלמא דדבורים הוי אין במינו ניצוד, ודוחק לומר שכוונת הש"ס הוי דקמ"ל דבאמת הוי דבורים במינו ניצוד, ולכן אסור, והיא קושי' חמורה על מרן הב"י ולמען הסיר כובד משא הקושיא הזאת מעל מרן זה ולהקל הפליאה, אפשר לומר דדבורים משום דהוי לצורך דבש מקרי במינם ניצוד, וראי' לזה מרש"י (שבת ק"ו ע"ב) שפי' אין במינן ניצוד שאינן לצורך וכמו צרעין ויתושין ע"ש ד"ה שאין במינן ניצוד כו' ומה שאמרו בביצה (שם) דדבורים מקרי אין במינם ניצוד, רצונם שלא צדו דבורים למשכן ודבר הניצוד למשכן (כמו תחשים) חייבים עליו, ולהיפוך אלה אשר לא ניצודו למשכן פטורים עליהם, והדבר הזה למדתי מירושלמי [הביאו התוס' (שבת ע"ה ע"א) ד"ה הצד חלזון כו'] דהצד חלזון אין בו משום צידה והוא סותר המבואר בש"ס שלנו] ואמרו בירושלמי) הטעם משום שלא היו צדין חלזון למשכן לפי שהי' להם ממצרים, ע"ש במפרש, ועפ"י זה נפרש כוונת הש"ס שלנו בביצה (שם) מהו דתימא במינו ניצוד חייב שאין במינו ניצוד מותר, היינו דמה דהי' ניצוד במשכן כמו תחשים בזה חייב משום צידה ואין במינו ניצוד במשכן אין חייבים עליו וכמו שאמרו בירושלמי גבי חלזון, קמ"ל דאף מה דלא הי' ניצוד במשכן אפ"ה חייבין עליו משום צידה, ואף דבשבת (דף ק"ו) אמרינן כל שבמינו ניצוד אסור ורצונם שהמה חשובין וצדין אותם, עכ"ז כאן בביצה יש לפרש כמ"ש דקמ"ל דאף מה שלא הי' ניצוד במשכן אפ"ה חייב משום צידה כשיטת הש"ס דילן (שבת פ"ז) דצד חלזון חייב משום צידה, ואף שמרש"י בביצה לא משמע כן אפ"ה יש לפרש, לכוונת הש"ס הנ"ל כן כדי שלא תקשה כ"כ על הב"י בזה: ענף ג ועל עיקר דברי התה"ד הנ"ל יש עוד להקשות (לבד מה שהקשה המג"א כנ"ל] מרש"י דסוכה (דף ל"ג ע"ב) בד"ה והא מודה ר"ש בפסיק רישי' כו' דכי אמרינן דבר שאין מתכוין מותר וגורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ היינו משום דאפשר לגרירה בלא חריץ כו' עכ"ל, והא אף במכוין לעשות חריץ ע"י הספסל אינו אלא איסור דרבנן משום דהוי חופר כלאחד יד וכמ"ש התוס' ביומא (ד' ל"ד ע"ב) ד"ה הני מילי באיסור דאורייתא כו' שהוכיחו מזה דאף באיסור דרבנן כמו התם בגרירה דהוי חורש כלאחר יד אפ"ה אסר ר' יהודא באינו מתכוין יעו"ש, א"כ מוכח מרש"י בסוכה הנ"ל דאף בדרבנן אסור פסיק רישי' וכן מסוגית הגמ' (שם) דמקשה הא הוי פסיק רישי מוכח דאף במיעוט ענבים דלא נאסר אלא מדרבנן ג"כ נאסר פסיק רישי' ואף שתירצתי לעיל דברי התה"ד הנ"ל עפ"י שיטת הרמב"ם, הנה עתה אפתח שער אחר ורחב אשר ממנו יסורו כל הקושיות מעליו, יחד עם קושית המג"א הנ"ל וה' אלקים אמת ידריכני בדרך אמת. והוא בפסחים (ד' כ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה לא אפשר ולא מיכוין כו' כתבו בסה"ד דצריך לומר דהאי סוגיא דכתובות (דף ה') דאמרו דאסור לבעול בתחילה בשבת לר' יהודא דאסור באינו מכוין, אתי כר' ירמי' (שבת דף כ"ט) דאסר לר' יהודא לא אפשר ולא מכוין, אע"ג דאיתותב במאי דאמר קטנים אסורין אף לר"ש מ"מ במאי דאסר אף בגדולים לר' יהודא לא איתותב עכ"ל התוס', ולולא דבריהם י"ל דהך סוגי' דכתובות אתי כעולא דס"ל בשבת (דף כ"ט) דבגדולים ד"ה מותר משום דהוי לא אפשר ולא מיכוין, אך דוקא בגרירה דאינו אלא איסור דרבנן משום חופר כלאחר יד בזה י"ל דס"ל לעולא להקל לר' יהודא באינו מכוין כיון דלא אפשר, משא"כ בדאורייתא י"ל דס"ל לעולא כהך לישנא דפסחים דאסור לר' יהודא גם בלא אפשר ולא מכוין, וכדמוכח בשבת (דף קל"ג) דאמר אביי גבי קוצץ בהרת ע"י המילה לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאין מתכוין כו', ולא ס"ל מעיקרא לחלק בין פסיק רישי' כמבואר התם ע"ש, אלמא דאף במילה בבהרת דהוי לא אפשר ולא מכוין אפ"ה קאסר ר' יהודא, ובע"כ מוכח דסוגיית הש"ס הוא דדוקא בדאורייתא אסור לר' יהודא אף בלא אפשר ולא מכוין, משא"כ בגרירה דאינו אלא איסור דרבנן הקילו בלא אפשר ולא מכוין אף לר' יהודא, ולפי"ז י"ל כיון דאיתותב ר' ירמי' בשבת דלא קיי"ל לדינא כוותי' רק בעולא דהא לא איפרך ודוקא בדרבנן ס"ל לעולא דלא אפשר ולא מכוין מותר משא"כ בדאורייתא, ובאמת דוחק לחלק בדאורייתא בין אפשר ללא אפשר רק בדרבנן מצינו לחלק בזה כמבואר בכמה דוכתי, אך הך לישנא דס"ל בפסחים התם דלא אפשר ולא מכוין מותר אף בדאורייתא (כמ"ש התוס' התם בד"ה לא אפשר כו' ס"ל לחלק אף בדאורייתא, אבל לדינא קיימ"ל כעולא דס"ל בשבת דבגדולים ד"ה מותר דהא לא