באר יצחק אורח חיים עו

ענף ח ובשבועות (ג' ע"א) בתוס' ד"ה ועל הזקן כו' הקשו איך אתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה הא יכול לקיים שניהם היינו ע"י אשה נכרי, ותי' דמיירי דאין שם אשה וקטן עכ"ל, ואם נאמר בשאר איסורים שנים שעשו פטורים, הא יכול להקיף בשנים, והיכא דהמקיף פטור גם הניקף פטור כמש"כ התוס' שם מתחילה אליבא דר' אדא בר אהבה כו', אע"כ מוכח דבשאר האיסורים אף שנים שעשו חייבין כמש"כ הפ"י, ובכל זאת לא הונח לי, כי מ"מ יהי' הניקף חייב, כי לא אמרו התוס' שהניקף פטור כ"א באין במקיף ענין האיסור כלל כמו באשה ונכרי, ולא כן בשנים שעשו, הן איסור ההקפה רובץ על שכם שניהם [ולא נפטרו כ"א בעבור עשותם בשנים] וכאו"א בר חיובא, א"כ אם יגלחוהו בשנים אף שהמה יפטרו, אמנם הניקף יעבור בלאו אמנם עדיין קשה למה לא מהדרינן בתגלחת מצורע לגלח בשנים כדי שלא יעבור עכ"פ המקיף דהא אחד המקיף ואחד הניקף בלאו, וכל מה דאפשר להציל מאיסור מיבעי לן להדר וכמ"ש התוס' להדר אחר אשה ונכרי, ואף דלמאן דס"ל בנזיר (דף נ"ז) דאם אין הניקף עובר אז גם המקיף אינו עובר אין כאן קושיא, דהא כיון דהניקף מוכרח לדחות איסור תגלחת מחמת עשה דמצורע ואינו חייב א"כ גם המקיף אין עליו איסור תגלחת כלל ולמה יחזרו אחר שנים, אמנם לרב הונא דסבירא ליה (שם) דהמקיף את הקטן חייב, אף דניקף פטור, א"כ תקשה בכל תגלחת מצורע אמאי לא מהדרינן אחר שנים, להציל את המקיף מאיסור, ואפשר לומר דשאני היכא שפטור הניקף מחמת עשה דוחה ל"ת ופטורו בעצם גם המקיף אינו עובר, ושאני קטן דאתי לכלל עונשין ואין עליו שם פטור בעצם רק מחמת דלא הוי עדיין בר חיובא וכמש"כ הרא"ש והובא בב"י ביו"ד (סי' ק"פ), ולכן במקיף את האשה מודה רב הונא דגם המקיף פטור כיון דפטורה בעצם, וכן לפמש"כ דהיכא דמקיים העשה אף ע"י שנים אז נחשב ג"כ למלאכה גם לשבת ניחא גם בזה, משום דכיון דחשיבא מעשיהם לענין מצות עשה דתגלחת ממילא חשוב גם להיות עובר בלאו דהקפה, וכן י"ל בשבת (דף קל"ג) גבי מילה בצרעת דאין להדר ולמול בשנים מה"ט, רק דמקשי בש"ס התם אי איכא אחר כו', אך בזה י"ל דזהו דבר שאי אפשר כנ"ל, אכן לפמש"כ הפני יהושע דבשארי איסורים חייבין אף בשנים שעשו, ניחא כ"ז בפשיטות. ענף ט ולפי מה שנתבאר, דאין שום סתירה למ"ש דשנים שעשו בשבת אין בהם איסור תורה אלא איסור דרבנן, לכאורה היו מקום להקל לומר לשני נכרים לעשות איזה מלאכה אף דאורייתא בזה יכול וזה יכול במקום מצוה, כיון דזה לא הוי אלא שבות אף בישראל וע"י נכרים הוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמבואר באו"ח (סי' ש"ז), ולכן בהא דמבואר באו"ח (סי' רע"ו) דיש להחמיר לומר לנכרי להדליק את הנר לצורך הסעודה אם לא לצורך גדול כי רבים מחמירים בזה, אבל לומר לשני נכרים שידליקו את הנר ביחד לכאורה יש להתיר, וה"ה בכל צרכי מצוה, אבל לא בשאר איסורים, דאף שכתב המג"א (בסי' ש"ז) להקל במקום הפסד גדול שבות דשבות ע"י נכרי, עכ"ז בשאר איסורי' כיון דנתבאר לעיל דחייבין מה"ת לכן בוודאי אין להקל ע"י נכרים, משא"כ באיסור שבת דמ"ש שבות זה משבות מלאכה שא"צ לגופה דג"כ עיקרה מדאורייתא, כמש"כ התוס' בשבת (דף מ"ו ע"ב) בד"ה דכל היכא דמכוון ואיכא איסורא דאורייתא כו', והר"ן בפרק חביות, ואפ"ה כתב המג"א (בסי' ש"מ) והנקה"כ ביו"ד (סי' קצ"ח) להקל במלאכה שא"צ לגופה ע"י נכרי במקום מצוה אף דיש חולקי' התם דא"צ לגופה הוי איסור מה"ת, וא"כ ה"ה בנ"ד ואין שייך בזה לדון להא דא"א לצמצם אמנם לדינא מוכח דז"א, ובוודאי אסור לומר אף לב' נכרים לעשות איזה מלאכה דאורייתא כדמוכח זה ממש"כ התוס' בעירובין (ס"ח ע"א) בד"ה לשבות דלית בי' מעשה כו' שהקשו שם אמאי בהאי ינוקא דלקמן דאמר ליה רבא נישיילי' לאמיה אי צריכא ניחיימו ליה אגב אמיה וכי לא הי' נכרי בכל העיר שיאמרו לו להחם בשביל קטן ובפ"ק דגיטין פרשתי עכ"ל התוס', ובגיטין (דף ח') וב"ק (דף פ') כתבו התוס' דשאני שבות דשבות, דהא לעיל בהאי עובדא דניחי ליה חמימי מגו ביתאי דרך כרמלית אין זה אלא שבות לכן הקילו ע"י נכרי יעו"ש, ולפמש"כ תקשה עדיין וכי לא היו בכל העיר ב' נכרים להשיג שיחמו לי' החמין דאז לא יהי' בו שום איסור דאורייתא רק שבות דמותר ע"י נכרי לצורך מצוה, וכעין קושייתם בעירובין הנ"ל, ובע"כ מוכח דכיון דעיקר המלאכה אם היתה נעשה באחד היתה דאורייתא לכן אף בשנים אין להקל כמו שמצינו בשבת (דף קכ"ב) דבמכירו אסור שמא ירבה בשבילו, וכה"ג כתבו התוס' בעירובין (דף מ') דגזרינן שמא יאמר ביו"ט לנכרי לתלוש כו', ואף דאם הנכרי מרבה בשבילו או שיתלוש בציוויו אין בו אלא איסור דרבנן אפ"ה גזרו אטו זה, ואין זה בכלל גזירה לגזירה דחז"ל חשו בזה טפי, א"כ ה"ה במלאכה דאם הי' נעשה על ידי ישראל א' הוה איסור דאורייתא דכה"ג גזרו חז"ל אף ע"י ב' נכרים, ודווקא מלאכה שא"צ לגופה וכה"ג דאף אם היתה נעשה ע"י ישראל אחד לא הי' בו איסור דאורייתא הקילו ע"י נכרי במקום מצוה משום דהוי ליה שבות דשבות אבל לא בנ"ד, וחלילה להקל בנ"ד. עיקר כל הדברים הנ"ל טל ילדותי הוא, וכעת מצאתי במקור חיים על ה' פסח (סי' תס"ו) שדעתו נוטה בשנים שעשו דפטורים אינו אלא מחטאת כו' אבל מכלל איסור תורה לא יצאו ע"ש, ות"ל יש לי כעת ג"כ ראיות להוכיח כהמק"ח הנ"ל, ע"כ אמירה לשני נכרים שיעשו ביחד אין זה אלא שבות א' ואסור כמו כל אמירה לנכרי וחלילה להקל בזה. ובעת עסקי בדפוס, הראה לי חכם א' ספר מעין החכמה שהרגיש ג"כ בשחיטת הקרבנות דאמאי לא יעשו ע"י שנים, ע"ש במצות עומר, ובאמת אין תירוצו מספיק על כל הנך שהבאתי לעיל בארוכה דאמאי לא היו משתדלים ע"י שנים להקל איסורו, ועיקר תירוצו על שחיטת קרבנות ג"כ תמוה כמו שיראה המעיין שם, ולכן העיקר כמ"ש מתחלה, וברוך החונן לאדם דעת. סימן טו שאלה פסיק רישא דלא ניחא לי', בדרבנן אי שרי או לא. תשובה בעז"ה, המג"א (בסי' שי"ד ס"ק ה') הביא בשם התה"ד דסבירא לי' דפסיק רישא בדרבנן לא גזרו, והוא חולק עליו שם וסותר את דבריו ובעזר שדי ממעל נראה דברי מי יקום: ענף א זה זמן כביר כתבתי להוכיח כתה"ד מהא דאי' בסוכה (דף ל"ג) ענבים מרובים מעליו פסול עבר ומיעטן כשר, דאשחור אימת כו' לעולם דאשחור מעיקרא דיחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט, והרמב"ם (בפ"ח מה' לולב ה"ה) כתב דאם עבר ולקטן כשר ולא מחלק דמיירי באשחור בעיו"ט, ותמה מרן הב"י (בסי' תרמ"ו) ובכ"מ על הרמב"ם בזה, והט"ז שם ס"ק ו' כתב לתרץ דכיון דלר"פ פשיטא לי' דאין דחוי אצל מצות ולר' ירמי' מספקא לי' לכן אין ספק של ר"י מוציא מידי וודאי דר"פ עכ"ל ואף שזה הכלל