באר יצחק אורח חיים עה

דלא גזרו על שבות בה"ש וכמבואר באו"ח (סי' רס"א וסי' שמ"ב), וע"כ מוכח כיון דאין זה בידו ודלמא לא ימצא נכרי או שלא ירצה הנכרי לעשות, לכן אין עירובו עירוב משום דלא חזי בה"ש עכ"פ, ודוחק לומר דמיירי באמת דליכא שם נכרי דהא כתבו התוס' בעירובין (ס"ח ע"א) בד"ה לשבות כו' בקושייתם שתמהו וכי לא הי' בכל העיר איזה נכרי שיאמרו לו להחם בשביל הקטן ע"ש, רק על הפסוק מצינו בתוס' בשבועות (ג' ע"א) בד"ה ועל הזקן כו' שכתבו די"ל דאיצטריך קרא להיכא דאין שם אשה ונכרי כו' ע"ש. אכן לפמש"כ ניחא קושייתם די"ל דהא בשנים שעירבו שפיר הוי בידם לעשות זה העקירה והב' יעשה ההנחה, והא סתמא תנן התם דאין עירובו עירוב ובודאי מיירי אף בשנים שעירבו, ולכן הקשו התוס' שפיר דהא הוי בידם באופן שזה יעקור וזה יניח ולכן הוכרחו לתרץ דשבות כזה גזרו אף בה"ש. וביומא (דף ס"ו) בשעיר המשתלח באם הי' חולה מרכיבו על כתיפו משום דעתי אף בשבת, לא אמרו דישאוהו בשנים להקל האיסור, כי כן דעת שפתי הירושלמי (שם פ"ו ה"ג) ברור מללו דעתי אתי גם לדרשא דיהא א' מזומן ולא ישלחנו ביד שנים ע"ש: ענף ז ובענין מה שהבאתי, לעיל בשם הפ"י בשבת (צ"ג) שהוכיח דבשאר איסורים חייבים אף בשנים שעשוהו מהא דזבחים (דף ק"ח) דשנים שאחזו באבר והעלו בחוץ חייבים ע"ש, נ"ל כי ראייתו דחויה דהא התם מקראי גמרינן דאיש איש לרבות שנים שהעלו חייבים, והא דפטור בשנים ששחטו בחוץ היינו משום דיליף התם מההוא דאחד ולא שנים ולכן ליכא להוכיח מהתם מידי לגבי שאר איסורים די"ל דהתם שאני משום גזה"כ, ואפשר דכוונה הפ"י היא דכיון דמצינו גבי העלאת חוץ דילפינן דחייבין א"כ בשאר איסורים יש לנו למילף לחומרא כדקיי"ל קולא וחומרא כו'. ובאמת לטעמא דרש"י שכתב דלכן שנים שעשוהו בשבת דפטורים משום דלאו אורחי', פשוט הוא שהטעם הזה לא שייך בשאר איסורין, ואף לפי הטעם שכתב רש"י שם דשנים שעשוהו פטורים משום דכל אחד אינו אלא מסייע ופטור כמו שנתבאר לעיל, דלפי טעם זה יש לדון לכאורה דגם בשאר איסורין היכא דמסייע פטור דיהיו גם שנים שעשוהו פטורים, ובאמת מצינו בב"ק (דף יו"ד) גבי חמשה שישבו על הספסל ושברוהו וכן מרבה בחבילה ושארי נזיקין דחשיב התם שכתבו התוס' שם בד"ה מאי קעביד כו' דפי' מאי קעביד הוא מאי קעביד טפי מאחרינא וישלם כל א' את חלקו כמו גבי אחד חפר בור עשרה ובא אחר והשלים לעשרים ובא אחר והשלים לשלושים דכולם חייבין כו', וכן פסק הרמב"ם וכן מבואר בח"מ (סי' שפ"א וסי' שפ"ג) וכ"א בב"מ (ד"פ) ובח"מ (סי' ש"ט ס"ד וסי' שפ"ח ס"ז) בשנים שהזיקו דכ"א משלם חלקו ולא מחלקינן בין זה יכול וזה יכול לבין זה אינו יכול וזה אינו יכול וקשה לפמש"כ התוס' בב"ק (דף ס') בד"ה ליבה ולבתו הרוח כו' גבי נזיקין אם זה יכול וזה אינו יכול והזיקו דהאינו יכול פטור משום דלא הוי אלא מסייע בעלמא כמבואר בשבת (צ"ג) ע"ש, ואי נימא דגם בשאר איסורים דזה יכול כו' פטור משום דכל אחד אינו כ"א מסייע כפירש"י הנ"ל, א"כ גם בשנים שהזיקו הי' לנו לומר דפטורי' משום דכל אחד אינו רק כי אם מסייע בעלמא וע"כ מוכח כמש"כ הפ"י דדוקא בשבת גזרה התורה דזה יכול וזה יכול כל אחד לא מקרי אלא מסייע אבל לא גמרינן לשאר מילי : ובסנהדרין (דף ע"ח) בהכהו עשרה כ"א בי' מקלות ומת בין בב"א בין בזא"ז פטורין ר"י ב"ב אומר בזא"ז האחרון חייב כו' אבל בב"א מודי דפטור, א"כ לפמש"כ הפ"י דבשאר איסורין חייבין אף ע"י שנים שעשו קשה לר"י ב"ב, דס"ל דאיש כי יכה כל נפש הוי כל דהו נפש א"כ אמאי פטורים בב"א, אמנם לפמש"כ רש"י בב"ק (י' ע"ב) ד"ה פוטרין שאין ידוע ע"י מי נהרג עכ"ל ניחא, ויש להאריך בזה, וע' בתוס' סנהדרין שם ד"ה מר מדמה לטריפה כו'. וכן מצינו בשנים שוחטין זבח אחד אף בקדשים ולא אמרינן דכל א' לא הוי כי אם מסייע ולא קיימו המצוה דשחיטת קדשים, וכמו שנתבאר לעיל. וביותר מוכח כדברי הפ"י הנ"ל מהא דאיתא בשבת (דף צ"ג) דשנים שטבחו חייבין ד' וה' ולא אמרינן כיון דזה יכול וזה יכול כל אחד לא הוי אלא כמסייע ופטור ומוכח מזה דבשאר איסורים אף שנים שעשו חייבין, ולכאורה י"ל דשאני בטביחה דחייב אף ע"י שליח כמבואר בכתובות (דף ל"ד וב"ק (דף ע"א) ולכן חייבין בטבחו שניהם דהוי כל אחד שליח לחבירו וכמבואר בב"ק (דף ע"ח) דשותף שטבח לדעת חבירו חייב ד' וה' כפי' רש"י שם, ולכן הוי כמו דעושה ביחידי דכיון דיכול לעשות שליח לטביחה הוי שלוחו כמותו. ועפ"ז יש להעיר במה שהקשיתי לשאול לעיל בשחיטת הקרבנות וקצירת העומר אמאי לא מהדרינן לעשות בשנים, משום די"ל שאני במצוה דיכול לעשות שליח לכן הוי כמו דעושה ביחידי משום דשלוחו כמותו, משא"כ בדבר הרשות אם עושה בשבת ויו"ט דלא שייך לדון בזה דין שליחות הוי כמו שעושה בעצמו משום דהא אין שליח לדבר עבירה, משא"כ במצוה שמוטלת על כל הציבור דנעשה כל אחד שליח לחבירו. אכן זה אינו, דא"כ בשנים שעשו אף דבר הרשות בשבת ונעשה כ"א שליח לחבירו, נימא ג"כ בזה דהוי כמו אם עשה כל אחד ביחידי משום דהא חבירו עושה בשליחותו, ואין לומר בזה אין שליח לדבר עבירה דהא לפי מאי דקיי"ל לדינא דשנים שעשו פטורין א"כ אין בזה שום עבירה מה"ת כלל ושפיר תועיל השליחות בזה והוי כמו אם עושה ביחידי, וזה דומה להא דמבואר בפסחים (כ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה עלה עליה זכר פסולה והקשו אמאי פסולה הא לא ניחא להפסיד פרה שדמיה יקרים, ותי' דאם נאמר שכשירה הוי ניחא ליה ולכן אין להכשירה עכ"ל, וכ"כ התוס' בב"מ (ד' ל') עיי"ש, א"כ ה"ה בזה יכול כו' דאף דאי נימא דחייבין א"כ לא יכול כ"א להיות שליח לחבירו משום דאין שליח לדבר עבירה ומקרי שנים שעשאוהו, עכ"ז עכשיו דאמרינן דפטורין א"כ יכול כ"א להיות שליח לחבירו דהא אין כאן עבירה מה"ת כלל והוי כ"א כמו עושה לבדו דמבעי להיות אסור מה"ת לחומרא, כמו דאזלינן לחומרא בהא דפרה בפסחים כנ"ל, אע"כ מוכח דאף היכא דשייך דין שליחות מ"מ אם שנים עשו פטורים דהא עכ"פ לא עשה ביחידי, ולכן מותר מה"ת בשנים שעשו ביחד וכמ"ש לעיל, אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. נחזור לענינינו, דמוכח מהא דשנים שטבחו דחייבין ד' וה' כשיטת הפ"י דבשאר איסורים חייבין אף שנים שעשו, וביותר מוכח זה מהא דשבת (צ"ג ע"ב) דנסתפק הש"ס התם אי שיעור א' לכולם או שיעור א' לכל או"א, וע' בתוס' שם ד"ה אמר מר זה יכול כו'. ומוכיח הש"ס התם מהא דשותפין שטבחו חייבין אמאי ליבעי שיעור טביחה לזה כו' ואי נימא דשאני בטביחה דכ"א נעשה שליח לחבירו והוי כמו כ"א עושה לבדו וכמו שרציתי לחלק בתחלה, דא"כ קשה איך מוכיח הש"ס מהא דשותפין שטבחו דסגי בשיעור א' לכולם הא יש לחלק שא"ה דיכול כא' להיות שליח לחברו והוי כאלו כ"א עושה לבדו ולכן סגי בשיעור א' לשניהם, כי השנים הנם כאחד, אע"כ מוכח דאף שיכול לעשות שליח על הטביחה עכ"ז הלא נעשה בשנים ולא ביחיד, א"כ ממילא מוכח מזה דבשאר איסורים גם בזה יכול וזה יכול אף שנים שעשו חייבים, ולכן מוכיח הש"ס שפיר דכמו בטביחה דחייבין ב' דסגי בשיעור א' לכולם ה"ה בשבת בזה אינו יכול כו' דחייבין, ואין לומר דשאני טביחה משום דנשתרש בחטא כמבואר בב"ק (דף ס"ח), דא"כ איך מוכיח הש"ס ממנו, וכן בכתובות (דף ל"ד) מקשה הש"ס הא אין שליח לדבר עבירה על שליחות בטביחה, ולא מתרצי דשאני טביחה דשנה בחטא, אע"כ מוכח כמ"ש.