באר יצחק אורח חיים עד

העושין בשבת דבאמת הוי זה מלאכה דהא גבי שאר איסורין הוי עליו שם מלאכה וכמש"כ הפ"י, רק גבי שבת הוי גזה"כ דרחמנא לא אחשביה והוי כעין מלאכת עראי דאינו חייב ע"ז, אבל כשיש עליו שם חשיבות באיזה מצוה ויוצא ע"י זה י"ח שהטילה התורה עליו לכן הוי ממילא עליו שם חשיבות ג"כ להתחייב משום חיוב שבת רק דהתורה דחתה לשבת בצרכי גבוה, וכה"ג היכא דמבואר דזה דוחה שבת, אבל לולא הדחייה ודאי דחייב משום שבת כיון דחשיבא גבי קיום המצוה דיוצא בזה י"ח המצוה, משום דאי נימא דמקרי כל א' רק מסייע א"כ לא נעשה המצוה על ידיהם וזהו תרתי דסתרי, וכעין זה מצינו בתוס' ברכות (דף מ"ט) איבעי אכיל כו' באה"ד שהקשו מאי נפ"מ אי צריך לאכול בשביל יו"ט אי בשביל סוכה והא אינו חייב בסוכה רק שיעור כביצה, ואלו מחמת יו"ט סגי בכזית, ובע"כ מוכח דכוונת התוס' דכיון דחשיב קבע גבי יו"ט ממילא הוי קבע גבי חיוב סוכה, וכדאמרינן בביצה (ל"ז ע"ב) דשבת קובעת למעשר משום דכיון דחשיב קבע גבי שבת דכתיב וקראת לשבת עונג לכן אין שם עראי עליו, אלא קבע כפי' רש"י שם, וכ"כ הצל"ח (ברכות שם) והשער המלך (ה' סוכה פ"ז) יעו"ש ויש לפלפל עפ"ז בדברי הטור או"ח (סימן תרל"ט) ואכמ"ל, וכן מצינו כה"ג בשבת (צ"א ע"א) במה שאמרו שם בגמ' מדמצטרף לענין טומאה חייב נמי לענין שבת, וכן בסוכה (דף ז') במה שאמרו שם מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, וכהנה רבות בש"ס, אלמא מצינו דכיון דהוי קבע ושם חשיבות גבי ענין א' דהוי ממילא עליו שם חשיבות גבי איזה ענין אחר, ואף דלולא זה לא היה עליו אלא שם עראי, א"כ ה"ה בשנים שעשו בשבת היכא דהוי חשוב גבי ענין דיוצא י"ח המצוה שחייבתו התורה לעשות דהוי ממילא שם מלאכה חשובה גם גבי שבת, ולכן בקצירת העומר ושחיטת התמיד והקטרתו ומילה ורציחה, דכיון דמקיים ע"י שנים ג"כ את המצוה לכן הוי עליו שם מלאכה במלאכות האסורות בשבת דהא חשיבי גם בשנים העושין, וכיון דגם בב' שיעשו יצטרך לדחות שבת לכן הוי לא אפשר לעשות בהיתר, וממילא יכול גם א' לעשות דאין שום נפ"מ בעשיית א' או ב' בשבת, וגם ברציחה לכן אין מיתת ב"ד דוחה שבת ע"י שנים משום דכיון דיהיו יוצאים י"ח מצוה המוטל על ב"ד והעדים להמית את החייב מיתה, לכן חשיבא מלאכת שנים ג"כ להתחייב משום חיוב שבת ואין דוחה שבת, וכן באין שריפת קדשים דוחה שבת ג"כ אף ע"י ב' אין דוחים מה"ט. ועדיין יש לדון בהא דחייבי מיתות דאין דוחה שבת, די"ל דכיון דנהרג עכ"פ א"כ לא בעינן עשייתם כלל, ואפשר לומר דהא מצינו בשו"ת הרשב"א (סי' שנ"ז) שכתב השואל שם דאין לקיים מצות עשה המוטלת על ב"ד להרוג ע"י נכרי ע"ש, וצדקו דבריו, דהא בעינן יד העדים תהיה בו בראשונה וכיון דאין שליחות לנכרי א"כ אינם מקיימין המצוה המוטלת עליהם דמ"ש זה מכל מצות עשה, וע' ברמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין ה"ב) שכתב דמצות עשה על ב"ד להרוג למי שנתחייב בה כו', משום דמצוה דבאש ישרפו אותו וכן בכל חייבי מיתות קאי על הב"ד, לכן כיון דהמצוה מוטלת על ב"ד והעדים עליהם להמית בידם למי שנתחייב, ואי נימא דלא חשיבא מלאכתן שיעשו בשנים דהוי כ"א כמו מסייע א"כ הוי כמו נהרג ע"י גרמא שלהם ולא ע"י עשייתם ממש, וכל דברי למעלה ישרים למוצאי דעת. ודברי הרשב"א בתשובה שם שכתב להשואל דיכולי' ב"ד לצוות לנכרי לזרוק הפתילה לתוך פיו כו' צ"ע הא בעינן יד העדים תהי' בו בראשונה, ואפשר לומר דזריקת הפתילה לא היתה נעשה ע"י העדים אמנם המה היו המושכים אחד מזה ואחד מזה ואחר הי' זורק לפיו, אכן מ"מ צ"ע כיון דהמצוה הוא על ב"ד לדון ד"נ ושליח ב"ד שליחות דב"ד קעביד, א"כ איך ימיתו ע"י נכרי, הא אין שליחות לנכרי, והא דב"ד חובטין ע"י נכרי, היינו משום דהיכא דלא אפשר שאני, ובלא"ה יש לחלק דהא התם כיון דמגרשה א"כ יוצא חובתו, וצ"ע בכל זה. ולר"א (בר"פ ר"א דמילה) הא שלא הביאו את הסכין ע"י שנים, אף שבזה לא שייך לומר דרחמנא אחשביה דהא עיקר המצוה הוי רק בעת המילה ולא בעת הבאת הסכין, היינו משום דס"ל דאף מה שהי' יכול לעשות מע"ש דוחה השבת, כי הותרה שבת אצל מילה לדעתו, לכן לא מהדרינן אחר היתר, ולכן לא היו משתדלין ג"כ לעשות א' העקירה וא' ההנחה כמו שנתבאר לעיל בארוכה בשם הרשב"א בתי' לתוס' (שם), וכן מבואר היטב ביבמות (דף י"ד) בתוס' ד"ה במקומו של ר"א כו' במתכוין היו מביאין עצמם לכך משום חבוב מצוה, אלמא דלר"א הותרה שבת אצל מילה. והסברא אשר בארתי בס"ד שהמצוה הנעשית ע"י שנים בשבת מלאכה חשובה היא גם לענין חיובי שבת, ברורה ונכונה היא ולא נצטרך עוד לדחוקים בישוב כל הקושיות הנ"ל, והיא תנהר לנו עיינן גם בהא דיבמות דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת, וכן הא דשבועות דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט, משום דכיון דמקיים בשנים מצות בנין בהמ"ק לכן הוי ג"כ מלאכה חשובה גם להתחייב משום שבת ויו"ט, ולכן אף ע"י ב' אין יכולים לבנות את בהמ"ק כלל מה"ת. ואין להקשות דחולה שיש בו סכנה דמחללין שבת עבורו אמאי אין משתדלין לחלל שבת ע"י ב' כדי שלא יהי' איסור תורה וכמו דקיי"ל דמאכילין הקל הקל תחלה וכן ביוה"כ מאכילין אותו פחות מכשיעור, משום די"ל דכמו דאין עושים כל צרכי החולה ע"י קטנים ונכרים כמבואר ביומא (דף פ"ד), ובירושלמי (שם פ"ח ה"ה), ומבואר בר"נ שם טעמו שחששו שמא יאמרו הבריות שאסור לחלל שבת בצרכי החולה, וכ"כ הרדב"ז (ח"ג סי' תקצ"א) והתשב"ץ (ח"א סי' נ"ד) בארוכה, ולכן אפשר דמה"ט הקילו שלא להצטרך להדר אחר שנים שיעשו, וכמו שמבואר באו"ח (סימן ש"ך ס"ח) גבי עשיית נכרי בצרכי החולה, ועיין בט"ז שם (סק"ה). והא דמבואר סוף עירובין בפ"י גבי חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ושארי שבותין שהתירו במקדש, וכן בפ' כל כתבי בכל הנך דהתירו חז"ל להציל מפני הדליקה לחצר המעורבת ויש מקילין אף לחצר שאינה מעורבת כמבואר באו"ח (סי' של"ד), אמאי לא אמרו דאם יכול לעשות בשנים דיעשו כדי להקל האסור, י"ל שלא רצו חז"ל להטריח כמו דחזינן דלא אמרו שם דיהא זה עוקר וזה מניח, ובע"כ מוכח דשא"ה דהקילו בדבריהם, וכן י"ל בהא דגיטין (דף ח') בלוקח בית בא"י דאומר לנכרי כו' ע"ש: ענף ו ובעירובין (דף ל"ה) גבי נפל עליו גל אינו עירוב ואמרו שם דלא כרבי דאי רבי הא ס"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות, ומשני לא צריכא דבעי מרא וחצינא והוי איסור דאורייתא, וקשה בעירבו שנים הא הוי בידם לעשות ביחד אף במה דבעי מרא וחצינא דהא ב' שעשו אין בו רק איסור דרבנן ועל שבות לא גזרו בה"ש, ודוחק לומר דמיירי כ"ז בעירב א', ויש לתרץ זה ע"פ מש"כ התוס' בעירובין (ל"ג ע"א) בד"ה והא אי בעי מייתי להו כו' שהקשו אכתי משכחת לה בזה עוקר וזה מניח והא על שבות לא גזרו בה"ש א"כ מצי מייתי לי' אף מן רה"ר לרה"י, ותי' דשבות חמור כזה גזרו אף בה"ש וכמו בחשש שמא יקטום עכ"ל, א"כ י"ל דכמו זה עוקר וזה מניח גזרינן אף בה"ש דה"ה בשנים שעשאוה ביחד דגזרו ע"ז אף בה"ש, בפרט דהא פטורייהו נפיק להו מן חד פסוק ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה כמבואר בשבת (דף צ"ג) וכן ידמו איסורייהו להדדי, ובאמת הוי מצי התוס' להקשות דיעשו שניהם ביחד את העקירה וההנחה. ובעיקר קושיית התוס' הנ"ל יש להעיר הא אין זה בידו של א' רק בשנים יכול להיות זה עוקר וזה מניח ובמה שאין בידו לעשות ודאי דלא אמרינן כן, דאל"כ תגדל הקושיא אף היכא דיש כאן מלאכה דאורייתא כמו אם צריך למרא וחצינא דהא מצי לומר לנכרי אף בה"ש לעשות אף מלאכה דאורייתא לצורך מצוה לרבי דס"ל