באר יצחק אורח חיים עב

בפירכא אחרת דמה לתמיד דקדשי קדשים ויש לו קצבה תאמר בפסח שקדשים קלים ואין לו קצבה וכן אמרינן בש"ס דילן בפסחים (דף ע"א) דמה לאימרי לציבור שיש להם קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה אך יש לחלק דשאני התם דמיירי בטעה בדבר מצוה ע"ש], אלמא דש"ס דילן שייר להך פירכא דפריך בירושלמי, ועיין בקרבן העדה שם ובצל"ח לפסחים ואכמ"ל, וה"ה י"ל דשייר להך פירכא הנ"ל ג"כ דמה לתמיד דהוא קרבן של כל ישראל כו') בפרט דהך פירכא יש לדון אין זו פירכא כלל ולאו כ"ע מודי בזה ולכן פרכי פירכא הסותרת לכ"ע, ומתורצ' שפיר קושיית המפרשים הנ"ל בעז"ה, ובירושלמי (שם) איתא דהלכה שנתעלמה היח' כדי ליתן גדולה להלל הזקן ועכ"ז שפיר הקשו המפרשי' דלמה לא קפשיט הלל הזקן מן ברייתא דסדר עולם הנ"ל, אכן לפמש"כ ניחא קושייתם בפשיטות: ענף ג ולפי מה שנתבאר לעיל דשנים שעשו פטורים ואין בזה איסור תורה יש להקשות במילה דילפינן דדוחה שבת אמאי לא מהדרינן למול בשבת בשנים ביחד כדאמרינן בפ"ק דיומא (דף י' ע"ב) גבי טומאה אי דחוי' בציבור דמהדרינן לעשות בהיתר, ואין לומר דמילה הותרה בשבת, דהא בשבת (דף ק"ל ע"ב) בתוס' ד"ה שלא ברצון ר"א כו' מבואר בקושיתם שם דמילה דחוי' ולא הותרה, דהא הקשו דכיון דיכול לעשות בהיתר ולהביאו דרך גגות כו' א"כ איך התירו דרך רה"ר וליכא למימר דשאני מילה דגלי רחמנא דדחי שבת דהא מילה בצרעת ג"כ אמרינן לקמן ואי איכא אחר ליעבד אחר עכ"ל התוס', וכ"כ השאגת אריה (בסי' נ"ט) דמילה דחוי' היא בשבת ולא הותרה אך שכתב הראיה ממילה בצרעת מדנפשיה, ובאמת כבר הקדימוהו התוס' בשבת והוכיחו ג"כ בהוכחה זאת, א"כ תקשה כיון דקיי"ל שנים שעשו פטורים א"כ היכא שיכול לעשות דיהא מעיקרא עד סוף גמר מצות מילה הכל ע"י ב' מוהלים וודאי דיש להדר כדי שלא יצטרך לחלל שבת, ועיין בש"א (שם) מה שפלפל גבי שני מוהלים בשבת, אך התם מיירי בשני מוהלים דזה יחתוך והב' יהא פורע אבל אנן מיירינן דיהא הכל ביחד ע"י ב' מוהלין ואז לא יהי' שום חילול שבת ובעיקר קושיית התוס' בשבת הנ"ל י"ל דשאני לר"א דס"ל אף מכשירי מילה דחי שבת ואף שהי' יכול לעשות בהיתר מאתמול בע"כ מוכח מזה דמילה הותרה בשבת, משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ע דכל מה דאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה השבת שפיר י"ל דמילה אינה אלא דחוי' ולא הותרה, כדמוכח במנחות (דף ע"ב) דמקשה הגמרא דאי נקצר ביום כשר הוי לי' לקצרי' מע"ש דהא ר"ע ס"ל דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת, ובחדושי הרשב"א לשבת מצאתי שכתב כעין זה אך לא הביא להא דמנחות. ולכאורה יש ליישב קושיית התוס' הנ"ל באופן אחר וע"פ זה גופא דכיון דחזינן במילה שאפשר למול בשבת ע"י שני מוהלים ועכ"ז לא עבדינן כן מחמת גזה"כ דמילה דוחה שבת א"כ מוכח דמילה הותרה בשבת ולא דחויה, אכן באמת אין זה מספיק לתרץ קושית התוס' הנ"ל דזה גופא מנלן ואולי הא דאתי להתיר יום השמיני אף בשבת היינו היכא דליכא אלא מוהל א', אבל היכא דיש ב' מוהלים אפשר דאינו רשאי למול רק דווקא ע"י שנים כדי שיהא בהיתר ולא דחינן שבת בכה"ג וכדאמ' ר"ל בכל מקום שאתה יכול לקיים כו' אכן התוס' (ר"פ ר"פ דמילה) בד"ה ר"א כו' כתבו דלכן שרי לר"א להביא דרך רה"ר כדי למהר המצוה אע"ג שיכול לעשות באופן דליכא אלא איסור דרבנן, ולפ"ז מתורץ קושית התוס' הנ"ל וע' במהרש"א שם, אמנם בירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) מוכח כעין קושיית התוס' הנ"ל שכן מוכיח שם דאסור לעשות בשבת מחיצה של בני אדם דאל"כ איך התיר ר"א להדיא להביא הסכין דרך רה"ר הא יכול לעשות מחיצה של בני אדם לטלטל בהיתר עכ"ל, דלפי מש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת דלר"א הותרה מילה בשבת ולא דחויה כנ"ל אין מקום לקושיית והוכחת הירושלמי הנ"ל, אע"כ מוכח דגם לר"א אמרינן דמילה דחוי' ולא הותרה ולכן כיון שהיינו יכולי' לעשות איזה עצה שלא לדחות השבת מבעי לן למיעבד ושפיר פריך הירושלמי הנ"ל, ולשיטת התוס' (בר"פ ר"א דמילה) דלכן לא הוציאו ע"י גגות כדי שימהרו המצוה ניחא ג"כ מה דלא השתדלו דיהא ב' זה עוקר וזה מניח, משום דכיון דחביבה מצוה בשעתה וזריזים ומקדימין ולכן לא השתדלו להביא ע"י שני אנשים, כדי למהר המצוה בלא שום שיהוי כללו ובשובנו לעניננו בענין למול בשבת ע"י שנים, אפשר לומר שבעבור חשש סכנה אם יהי' נימול ע"י ב' הותר למול בא', וע'. אכן בשחיטה דמצינו בחולין (דף ל') דשנים שוחטין זבח א' ואין חוששין שמא ידרסו זע"ז, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מה' פסולי המוקדשין), ואף לכתחלה שוחטין בשנים משום בדיעבד אף ר"א בר"ש מודה דכשר כמבואר התם (כ"ט ע"א) א"כ קשה בכל קרבנות ציבור דקיי"ל דדוחה שבת נימא גם בזה דהיכא דאפשר בהיתר נעביד וישחטו שנים ביחד, ואין לומר דשבת הותרה אצל קרבנות דהא גבי מילה ג"כ אף דילפינן מן ביום השמיני דדוחה שבת עכ"ז מצינו בתוס' בשבת הנ"ל דמילה דחויה ולא הותרה, וכמו שהוכחתי מירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) וכדמוכח ממנחות (דף ע"ב) גבי קצירת עומר דאי נקצר מע"ש כשר אינו דוחה שבת משום דמצי לקצרו מע"ש, ולמסקנא אמרינן (מנחות שם) דשאני התם דחביבה מצוה בשעתה, וגם בזה מסקי התם לחלק דשאני הקטר חלבים דכבר דחתה שחיטה את השבת אלמא דגם בצרכי גבוה אמרינן דהיכא דמצי לעשות בהיתר יעשה ולא הותרה שבת אצל צרכי גבוה אלא דחויה, וכן מוכח בהא דפסחים (דף ס"ח) ומנחות (שם) שא' שמעינן חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ואפ"ה מקטירם ביום, אלמא דאי לא הוי אמרינן חביבה מצוה בשעתה הי' מקטירם בלילה משום דלא הותרה והיכא דיכול לעשות בהיתר עבדינן, וכדמצינו בשבת (דף כ"ה) בתוס' ד"ה ה"ל יו"ט עשה כו' דלכן אין שורפין קדשים ביו"ט משום שיכול לשרוף במיו"ט, ולכן מוכח מהקטר חלבים דשאני התם דחביבה מצוה בשעתה, וכיון דמוכח דשבת דחויה היא ולא הותרה א"כ קשה כיון דאפשר לשחוט לכתחלה ע"י ב' שוחטים דאמאי לא מהדרינן לשחוט הקרבן ע"י ב' בשבת, וכן בהקטרה בקרבנות ציבור דדחי שבת ג"כ קשה דיעשו זה ע"י ב כהנים, וכן בקצירת העומר דקיי"ל דדחי שבת כמבואר במנחות (דף ס"ג) קשה ג"כ דיקצרו את העומר ע"י ב' קוצרים ביחד מתחלת הקצירה עד סופה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת ואף דילפינן דיצא קצירת העומר שהוא מצוה ודוחה שבת, הא י"ל דזה לא אתי רק היכא דליכא ב' קוצרים אבל היכא דיכול להשיג שנים ישתדל בזה. ואין לומר כיון דהב"ד לא יניחו לא' לשחוט ולהקטיר ולקצור רק דוקא ע"י ב', א"כ זה הוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי'"ל דחייב, דזה אינו בטלת עיקר הדין דקיי"ל בזה יכול וזה יכול דפטור, כיון דאינו רוצה לעשות ביחידי מחמת איסור שבת א"כ הוי ממילא כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול, ובע"כ מוכח דכיון דבידו לעשות ביחידי באיסור רק אינו רוצה לעשות בעצמו דזה מקרי זה יכול וזה יכול ופטור, א"כ ה"ה בקצירה ובהקטרה ובשחיטה דאם יעשו שנים לא יהיה איסור תורה, ובאמת הא לא מהדרינן בזה אחר עשיית שנים כמבואר במנחות (דף ס"ג) במשנה דר' חנינא סגן הכהנים אומר דבשבת הי' נקצר ביחיד וחכ"א דא' שבת וא' חול בשלש מגלות, ולא פליגי חכמים רק דס"ל דשלשה אנשים הי' קוצרים זא"ז, אבל בזה מודים דכל א' הי' קוצר בפ"ע, וכן בשחיטה מבואר ביומא (דף כ"א גבי פייס דפעמים בי"ג ופעמים בי"ד וט"ו וזהו בשבת שבתוך החג אלמא דא' הי' שוחט בשבת, ולא הצריכו ב', וגם אי נימא דשנים שעשאוהו יש אכתי איסור מה"ת ג"כ תקשה דאמאי לא מהדרינן לעשות בשנים כדי להקל איסור תורה, כמו בחולה דמאכילין אותו הקל הקל תחלה ומהדרינן להאכילו פחות מכשיעור משום דדחויה היא ולא הותרה, א"כ ה"ה בכל הנ"ל כיון דדחויה היא ולא הותרה אמאי לא מהדרינן להקל האיסור בשנים.