באר יצחק אורח חיים עא

בשנים. עכ"ז כיון דנאסר מדרבנן גזרו על שבות זה אף במקדש וכמו שנתבאר. ועיין בפסחים (דף ה' דר' עקיבא אמר להוכיח דתשבותו קאי על ערב יו"ט דאי ביו"ט עצמו הא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה כו' וקשה הא יכולין לשרוף את החמץ בשנים. ואפשר לומר דכיון דלא יוכל לקיים מצות שרפה רק בשנים ולא ביחיד א"כ מה יעשה בחמץ שלו אם לא יה' רק יחידי ואין סברא לומר דדוקא בשנים תקוים מצות שריפה ולא ביחיד], וכן י"ל בהא דחגיגה (י"ח ע"א) דקאמר איזהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות אימת אילימא ביו"ט מי שרי, ופשוט. ענף ב והמפרשים הקשו בהא דפסחים (דף ס"ו) דהלכה זו נתעלמה מבני בתירה אם פסח דוחה שבת עד שבא להם הלל זקן כו' והקשו האור חדש הקהלת יעקב ושארי מפרשים דהא בשבת (דף פ"ז) מקשינן לר' יוסי ולרבנן מברייתא דעשר עטרות וכיון שהי' ר"ח ניסן בשנה השנית ביום א' ה"ל י"ד בשבת וכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בארבעה עשר א"כ מוכח דפסח דוחה שבת ומאי מספקא להו ונדחקו לתרץ זה, ולפמש"כ ניחא די"ח דשפיר מספקא להו משום דיש לדון בכל קרבנות צבור כמו תמיד דדוחה שבת בשחיטה והקטרה, ויליף זה מגזה"כ דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד כמבואר התם, וכן בפסחים (דף ע"ז) יליף מאלה תעשו במועדיכם, ובמנחות (דף ע"ב) יליף מן תקריב דאף בשבת, ואף אלו לא נכתב זה ג"כ היינו דנין להתיר לשחוט בשבת ע"י שנים דהא הלכה כרבנן דס"ל בחולין דף ל') דשנים שוחטים זבח א' והיכא דשנים עושים אין כאן איסור תורה, והא דאצטריך למילף מן קראי דתמיד דכל קרבנות ציבור דוחה שבת היינו להתיר ביחידי משום דבשנים לא איצטריך קראי כלל, א"כ י"ל דלכן מספקא לבני בתירה שפיר אם פסח דוחה שבת, משום די"ל דהא דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו היינו שיעשו בשנים, משא"כ עכשיו שתקנו חז"ל לאסור אף ע"י מלאכת שנים דהא שנים שעשו פטורין אבל אסורין יכול להיות דאסור לשחוט את הפסח בזה"ז, ולומר הא שבות במקדש כבר נתבאר בשם התוס' סוף עירובין דלאו בכל שבותים אמרו זה, וכמו דחזינן בהא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט דאינן יכולין לבנות ע"י שנים משום דשבות כזה גזרו אף במקדש כנ"ל, ולכן נסתפקו שפיר עד שבא להם הלל הזקן ויליף מן גז"ש דמועדו מועדו מתמיד דמה תמיד דוחה שבת מגזה"כ דעולת שבת בשבתו על עולת התמיד דילפינן דאף ביחיד דוחה שבת משום דהא בשנים לא איצטריך קראי א"כ ה"ה בקרבן פסח דהתירו בו אף לשחוט בשבת ומתורצ' קושייתם הנ"ל, וכ"ז הוא בדרך פלפולא בעלמא. ובעיקר קושיית כל המפרשים הנ"ל נלע"ד לתרץ בפשיטות והוא דהא התוס' ביומא (נ"א ע"א) בד"ה דוחה השבת כו' כתבו בא"הד דמנלן דפסח דחי שבת כשבא יחידי כגון שרוב ציבור זבין ומיעוטן עושין את הראשון בשבת דמנלן הא מתמיד ליכא למיגמר אלא כשכל ישראל עושין את הפסח דומיא דתמיד דהוי קרבן של כל ישראל ונימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן כל ישראל אף כאן כל ישראל דוקא אלא ע"כ כיון דגמרינן בגז"ש הכי גמרינן מה להלן במועדו אף בשבת ואינו בטל בשביל שהוא שבת אף בפסח לא יתבטל בשבת ואם היו כל ישראל זבין או בדרך רחוקה חוץ מאדם א' או ב' וחל ע"פ בשבת אי אמרת לא דחי שבת ביחיד הרי הוא בטל לגמרי הכי נמי פסח שני עכ"ל התוס', ולפ"ז י"ל דזה גופא הי' ספיקן של בני בתירה דהא המה היו בזמן בית שני דלא היו שם. אלא ב' שבטים, וכמש"כ רש"י בגיטין דף ל"ו) דבבית ב' לא הי' נוהג יובל הואיל שלא היו כל יושביו עלי' והא דאמרינן בערכין דמנו יובלות היינו מדרבנן, ועיין בתוס' שם ד"ה בזמן שאתה משמט כו', וביותר מבואר זה בכתובות (דף כ"ה) דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליקו ופירש"י שם ע"ב ד"ה לאו כולהו סליקו דרובן נשארו בבבל, וגם מצינו פלוגתא בש"ס אי שבט א' אקרי קהל, ולכן כיון דהרוב נשארו בבבל יש לדון דאין דינם כקרבן ציבור לדחות שבת, ודוקא במדבר שהיו כל הציבור ביחד אז ודאי דדינם כקרבן ציבור ממש לדחות שבת משא"כ בבית שני שהיו רובן בח"ל אפשר דאין דינם כקרבן ציבור, וכעין ספיקא של התוס' ביומא שכתבו לדון בהיו רובן זבים או בדרך רחוקה ומיעוטן עושין את הפסח דאפשר דזה לא חשיב קרבן ציבור כיון דרוב ישראל פטירי ועיין בפסחים (ג' ע"ב) בתוס' ד"ה מי קספו לך מאליה כו'), או אפשר דעכ"ז דינם כמו קרבן ציבור דהא עכ"פ כל ישראל דבארץ ישראל המה בני חיובא, וכמו הא דהוריות (דף ג') דאמר רב אסי דבהוראה הלך אחר יושבי ארץ ישראל כפי' רש"י שם דאותן הדרים בחו"ל אינם נחשבים מן המנין ויליף זה התם מקראי יעו"ש, וע"ז הספק בא הלל הזקן וקפשט להו למילף בגז"ש דמועדו מועדו מתמיד, וכמ"ש התוס' להוכיח מזה על רובן זבים ובדרך רחוקה דכיון דילפינן בגז"ש מתמיד א"כ כמו דתמיד לעולם דוחה שבת משום דתמיד הא יש לכל ישראל חלק בו, ה"ה בפסח אף דאינו נשחט אלא למנוייו ולאוכליו אפ"ה אינו בטל לגמרי משום דאין גז"ש למחצה, ואפ"ה אין ראי' מזה על רובן זבים או בדרך רחוקה די"ל שאני בהא דהיו רובן בח"ל די"ל דאותן דבח"ל אינן נחשבין מן המנין כמו בהוריות הנ"ל, משא"כ ברובן זבין או בדרך רחוקה דהא עכ"פ הוי בארץ ישראל, ולכן לא הביאו התוס' לבני בתירה הנ"ל רק הוכיחו זה מסברא דנפשם מגז"ש הנ"ל וכמו דפשט הלל הזקן ע"פ אותו הגז"ש הנ"ל], והא דלא ילפי בש"ס זה הספק של בני בתירה מהפסוק דיליף בהוריות הנ"ל דמוכיח דאותן של חו"ל אינן נחשבין מן המנין, משום די"ל דשאני בפסח דבעי דומיא דויעשו בני ישראל את הפסח במועדו והתם היו כל ישראל ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, משא"כ בהוראת צבור דלא נמצא מפורש בשום פסוק דבעי דווקא כל ישראל, ולכן שפיר יש לנו למילף מן פסוק דמלכים דהעיקר תלוי ברוב דבארץ ישראל, משא"כ גבי אי פסח דוחה שבת דלא ידעינן רק מן ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, א"כ י"ל דבעי דווקא שיהא כל ישראל כמו הנדון דהוי כל ישראל, ואם לא היו כל ישראל י"ל דלא מקרי צבור גבי זה כדמצינו ביובל דלא נהוג בבית ב' או בחלה דלא הוי בזמה"ז אלא מדרבנן מחמת דהרוב נשארו בבבל ומעכבין, אלמא דלא בכל מילי אמרו דהנך דחו"ל אינן נחשבין בהמנין, ועוד דהא התוס' בהוריות שם הקשו והא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפי' ותי' דלא הוי אלא גלוי מלתא ע"ש, א"כ היכא דיש סברא להיפך ולומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כדמצינו בויעשו בני ישראל כו' דעיקר מלתא מהתם ילפינן, י"ל דזה לא מקרי גלוי מלתא ולא ילפינן זה מדברי קבלה, [והא דא' הלל והלא מאתים פסחים יש לנו כו' היינו לשיטתם דלא אסקו להא דתמיד דאל"כ ה"ל למגמר בגז"ש ובקו"ח]. והא דיליף התם הלל הזקן מן קל וחומר מתמיד דמה תמיד שאין ענוש כרת דוחה שבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה שבת, ולא אמרינן בזה דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה תמיד הוי קרבן של כל ישראל וכמש"כ התוס' ביומא בלשון דיו לבא מן הדין להיות כנדון ע"ש] ה"ה קרבן פסח אינו דוחה רק בקרבן של כל ישראל, דהא ר' טרפון לית ליה דיו היכא דמיפרך קו"ח, ומצינו בתוס' קידושין (דף יו"ד ע"ב) ד"ה זו שביאתה כו' שכתבו דהנך תנאי ס"ל התם כר' טרפון דלית ליה דיו, א"כ י"ל דהא דיליף בקו"ח מתמיד ס"ל ג"כ כר' טרפון דלא דרשינן דיו היכא דמיפרך קו"ח וכיון דאם היו כל ישראל בא"י וודאי דוחה שבת מן ויעשו בני ישראל כו' וע"פ ברייתא דסדר עולם הנ"ל, ועיקר הספק לא הוי רק אם לא הי' אלא מיעוט בא"י דזה לא ידענו מן הפסוק לכן שפיר ילפינן בקו"ח מתמיד משום דאי נימא דיו אז מהא מיפרך קו"ח. ואף לרבנן דלית להו דיו עכ"ז אינו קשה מן הלל הזקן על רבנן משום די"ל דהא באמת נדחה הקו"ח במסקנא כמבואר התם דפרכו מה לתמיד שכן תדיר כו', ובירושלמי (ריש פ"ו דפסחים) קאמרי לדחות הקו"ח עוד