באר יצחק אורח חיים ע

לאצטרופי דאם יאכל עוד להשלים לשיעור כזית בכא"פ אז חייב כמו על שיעור שלם, משא"כ בבל יראה דאף שישלים אח"ז השיעור עכ"ז אינו עובר למפרע אלא להבא משעה שהשלים לכשיעור, וכ"ז שלא הי' אצלו אלא פחות מכזית חמץ לא קעבר על בל יראה וכיון דלא שייך ביה חזי לאצטרופי אינו עובר על בל יראה, וסברת הש"א הנ"ל היא נכונה מאוד א"כ ה"ה בזה יכול וזה יכול יש לדון דלא שייך בי' חזי לאצטרופי משום דשאני בהוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חצי גרוגרת דמבואר בשבת (דף פ') דחייב דהא התם כיון שהשלים את השיעור אח"ז הוי האי ח"ש שהוציא מתחלה בחיוב להצטרף להשלים שיעור ההוצאה, משא"כ בשנים שהוציאו דלא חזיא מלאכתם דמעיקרא להצטרף למה שיעשו אח"ז דהא אם יעשו אח"ז מלאכה דז"א יכול כו' אז יהיו חייבים מכאן ולהבא, ומה שעברו ועשו מתחלה לא חזי כלל להצטרף למה שעשו אח"ז, ואם לא יעשו אח"ז מלאכה שזה אינו יכול כו' אז לא יהיו חייבין גם מכאן ולהבא ולכן לא שייך ביה חזי לאצטרופי כלל, וא"כ גם בשנים שהוציאו אין בו איסור כלל מה"ת רק מדרבנן, ואף לפמש"כ מתחלה אינו שייך זה רק בהוצאה ולא בשארי מלאכות כידוע בפשיטות שוב התבוננתי במ"ש שלכן בזה עוקר וזה מניח אין בו איסור תורה משום דילפינן זה מן ואם נפש אחת תחטא וגו' ושדינא בי' נרגא, דהא בשבת (ד' ק"ג) מבואר דילפינן מן ועשה אחת דבלא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט א' דפטור ואפ"ה אסור מה"ת, אלמא דאף דהתורה מיעטתו אמרינן דלא נתמעט אלא ממיתה וחטאת אבל נשאר באיסורו מה"ת כמו כל חצי שיעור, ובע"כ מוכח לחלק דשאני זה עוקר וזה מניח דגרע מחצי שיעור משום דהוצאה דהוי מלאכה גרועה אין לך בו אלא חידושו מה דחזינן דהתורה חייבתו בפירוש ולא נתמעט לפטור, אבל בשארי מלאכות מוקמינן אדיניהן דח"ש אסור בהם כמו בשארי איסורים, וכן לפמש"כ הג"א (שבת ריש פרק המוציא) דגם בהוצאה אסור חצי שיעור מה"ת, ע"כ מוכח לחלק דשאני עקירה דגרע מחצי שיעור דאין בו סרך מלאכה כלל לכן אינו נאסר אלא מדרבנן וגרע זה מהוציא חצי גרוגרת, עכ"פ כיון דמצינו בזה עוקר וזה מניח דאיצטריך למילף מקרא לפטור ובלא זה ה"א דחייב כמש"כ התוס' בד"ה חד למעוטי כו', ואפ"ה עכשיו דהתורה פטרתו אמרינן דאין בו שום איסור תורה כלל, א"כ ה"ה בשנים שעשאוה דילפינן מקרא דפטור וודאי דאין בו שום איסור תורה כלל כיון דלא שייך בו לדון דין חצי שיעור, דח"ש גופא דאסור מה"ת הוי משום דחזי לאצטרופי ובשנים שעשו דלא שייך חזי לאצטרופי כמו שנתבאר לעיל וודאי דאין בו איסור תורה כלל אלא איסור דרבנן. וכיון דנתבאר דב' שעשו ביחד אין בו איסור כלל מה"ת רק איסור מדרבנן, לכן בשני נכרים אם עושין ביחד אף מלאכה דאורייתא אינו נקרא אלא שבות דשבות ויש לדון לכאורה להקל בזה במקום מצוה כמו בכל שבות דשבות. ולכאורה אפשר לומר לפמש"כ הר"ן בפ' חביות על הא דנכרי שבא לכבות דאין אומרים לו כבה כמבואר בשבת (דף קכ"א), ולא אמרינן דהא כבוי הוי מלאכה שא"צ לגופה והוי שבות דשבות, משום דשאני כבוי כיון דאם הי' צריך לגופו הי' חייב מה"ת ואין הכל בקיאים בזה ולכן אסרו אף ע"י נכרי והובא זה במג"א (סי' ש"ז ס"ק ז'), א"כ יש לומר לפ"ז דה"ה בשנים שעשאוהו דכיון דעיקרו של האיסור הוי מה"ת אם נעשה ע"י ישראל א' לכן לא הקילו בזה ואין דינו אלא כמו שבות א'. אכן בעיקר הסברא של הר"ן והמג"א הנ"ל מצינו בתוס' שבת (דף קכ"א) בד"ה שמע מינה כו' שהקשו אמאי אינו רשאי קטן לכבות הא קיי"ל ביבמות דבאיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו והא כבוי לא הוי אלא אסור דרבנן, ותי' דהמשנה אתיא כר' יהודא, וכ"כ הר"ן בפ' כל כתבי על המשנה הנ"ל להקשות לשיטת הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים כו', ומדלא כתבו דשאני כבוי דהחמירו בו יותר דהוי כעין דאורייתא, בע"כ מוכח דלא ס"ל לחלק בסברא זו, וכן מבואר במג"א (ריש סי' ש"מ) שהקל לחתוך הצפרנים ע"י נכרי משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה והוי שבות דשבות וכ"כ הנה"כ ביו"ד (סימן קצ"ח) ולא מחלקי בסברת הר"ן שכתב דשאני כבוי דעיקרו הוי מה"ת אם הי' צריך לגופה, ובשבת (דף מ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה דכל היכא דקמכוין כו' כתבו ג"כ כסברת הר"ן דפ' חביות הנ"ל, אך שסיימו דזאת הסברא היא דחוקה ובלא"ה דחי לה הגמרא שפיר עכ"ל התוס' שם, א"כ ה"ה בשנים שעשו יש להקל ולומר דהוי כמו כל שבות דשבות דמותר במקום מצוה לדידן ולא גרע מן מלאכה שא"צ לגופה דמותר במקום מצוה כנ"ל ועיין בסוף תשובה הקודמת מש"כ שם בשם הירושלמי בענין זה דמוכח דגם אצ"ל נכללת בכל השבותין ואין לחלק ביניהן. ולפ"ז יש לדון בהא דיבמות (דף קי"ד ע"א) גבי עובדא דר' יצחק בר ביסנא אירכסו לי' הני מפתחות ברה"ר אתא לקמיה דר' פדת א"ל זיל דבר טליא וטליתא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו לימא מסייע להו כו' אמר אביי תולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן כו', וקשה מנליה להוכיח דס"ל אף בקטן אוכל נבלות דאסור מה"ת אין ב"ד מצווין להפרישו, הא י"ל דכוונת ר' פדת היתה שיגביהו שני התינוקות היינו טליא וטליתא את המפתחות ויעשו העקירה וההנחה ביחד, וכן מדוקדק בלשונו דקאמר דבר טליא וטליתא דלמה צריך לשנים הא די בא' ולפמש"כ דב' העושים אין בו אלא איסור דרבנן ניחא משום דדוקא כה"ג דאין בו אלא איסור דרבנן בזה אמרו להתיר אבל לא בקטן יחידי דהוי בו אסור דאורייתא משום דבאיסור מה"ת ס"ל דב"ד מצווין להפרישו, אכן באמת אין זה קשה כלל משום דאי נימא דקטן אוכל נבלות באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו א"כ היכי סמך שיגביהו שני התינוקות ביחד מנין ידעו לעשות ככה הן קטנים לאו בני דעה נינהו ואולי יגביה אחד מהם לבדו ויעשה מלאכה דאורייתא וחייבין להפרישו ואין לומר דיכול לצוות להם בפי' דלא יעשו אלא ביחד, א"כ הא הוי כמאכילם בידים, ובידים גם איסור דרבנן אסור למספי להו כמבואר באו"ח (סי' שמ"ג), ואף לשיטת הרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר לתת לקטן בידים, עכ"ז הא העלה המל"מ (סוף ה' מאכלות אסורות) דהרשב"א לא התיר זה אלא למאי דקיי"ל דב"ד אין מצווין להפרישו באיסור דאורייתא לכן ממילא באיסור דרבנן נחתינן חד דרגא דאף בידים מותר לתת לו, משא"כ אי נימא דב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא אז לא הקילו כ"כ באיסור דרבנן לתת לו בידים כמבואר שם בארוכה, וגם הא לא התיר הרשב"א אלא בעושה הקטן לצורכו אבל לא לצרכינו כמש"כ הר"ן (פ' כל כתבי) לשיטת הרשב"א הנ"ל על משנה דנכרי וקטן שבא לכבות, וזה מוכרח דאל"כ תקשה הא הוי מצי לומר שיעשה א' מהקטנים עקירה והב' הנחה. והנה בתשובה הקודמת הוכחתי כשיטת הרמב"ם דבנין ביו"ט אסור מה"ת מהא דשבועות (דף ט"ו) דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט ואין מקדשין בחמץ בעצרת, וכעת ראיתי דעדיין תקשה כיון דקיי"ל דשנים שעשו פטורין ואין בזה איסור דאורייתא כלל א"כ אמאי לא קידשו את העזרה בעצרת והי' להם להשתדל בזה כדי שיהא הקידוש בחמץ באופן שיבנו שנים ביחד בעת גמר בנין בהמ"ק [ודוחק לומר דלא אפשר כלל לבנות בשנים], ואף דנימא דלמא תקרה איזו מלאכה בבנין שיצטרכו שנים לעשותה דיהי' זה אינו יכול וזה אינו יכול דקיי"ל דחייב, עכ"ז תקשה לר"ש דס"ל גם בזה אינו יכול וזה אינו יכול ג"כ פטור ה"ל לקדש את העזרה בעצרת בחמץ, ובע"כ מוכח דאף לשיטת הרמב"ם ההכרח לומר כמש"כ לעיל בתשובה הקודמת לשיטת התוס' דכיון דרבנן אסרו לשנים לעשות המלאכה הוי מחמת זה לא אפשר ושבות כזה גזרו אף במקדש, וכן הא דמבואר בירושלמי דשבת (פ' ר"א דמילה סוף הלכה א') דמזבח שנפל בשבת דאינו ראוי לבנותו ואף דעדיין יכול לתקנו