באר יצחק אורח חיים סה

מגזה"כ להוכיח דלא אמרינן מתוך ודאי דבעי למילף מיני' לומר כן בכל דוכתא, ואין לחלק ולומר דלא הותרה רק מלאכה דאין דרכה לעשותה לימים הרבה, אבל טחינה דדרכה לעשותה לימים הרבה לא הותרה אף לבו ביום, דז"א דהא אי אמרינן מתוך כו' לא מחלקינן כלל לומר דלא הותרה רק לצורך, דהא במבשל נבלה או כה"ג דלא הוי צורך כלל ועכ"ז אמרינן מחמת מתוך לדון דהותרה, ובע"כ מוכח דלא מחלקינן בזה אי אמרינן מתוך כו' משום דעיקר הסברא להא דאמרינן מתוך הוא כמו שכתבו הראשונים דכיון דמצינו שמלאכה זו מותרת א"כ כיון דלא נכללה מלאכה זו בכלל דכל מלאכה לא תעשו ביו"ט לכן ממולא הותרה אף שלא לצורך, לכן מה"ט מיבעי לן לומר הסברא הזאת גם על טחינה דנאסרה מה"ת ולומר מתוך שהותרה שחיקת תבלין הותרה נמי טחינה אם אינו רוצה רק לטחון לבו ביום דאז הוי גם לצורך, כיון דמצינו דשחיקה הותרה א"כ חזינן דזה לא נכלל בכלל איסור מלאכה, ולומר דנאסר מגזה"כ כבר כתבתי דזה אינו סברא, דא"כ יהא מוכח מזה דלא אמרינן מתוך. אמנם לפמש"כ דלא אמרינן מתוך שהותרה התולדה להוכיח מזה דהותר גם האב שלא לצורך משום דאין האב שהוא חשוב ביותר נגרר אחר התולדה, ולא מצינו רק שהתורה החמירה דחייב על התולדות כמו על האב, אבל להקל על האב בעבורה זה לא מצינו בקרא, אתי שפיר דלכן לא אמרינן מתוך שהותרה שחיקת תבלין דהוי תולדה דטוחן דהותר גם האב דהיינו טוחן גופא, דאין להוכיח מן התולדה להקל על האב, והוא ראיה להסברא שכתבתי דלא אמרינן מתוך להתיר את האב שלא לצורך. ולפ"ז יש לדון בכתישה דאמרו בביצה (דף ח') דמקשה הש"ס והא קעביד כתישה והוי תולדה דטוחן, די"ל כיון דאמרינן מתוך א"כ הוי כתישה מותרת מה"ת משום מתוך דהותרה שחיקת תבלין דהוי תולדה דטוחן לצורך הותרה ג"כ כתישה שלא לצורך, ומצוה מקרי צורך קצת כמש"כ התוס' בכתובות (דף ז') והא דמקשה הש"ס שם והא קעביד כתישה היינו דנאסר כתישה עכ"פ מדרבנן כמו על בנין שכתבו התוס' דלא נאסר אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדא דחול וכן מוכרע זה מן שיטת הרמב"ם דס"ל דטחינה מותר מה"ת ביו"ט א"כ תקשה נימא מתוך שהותרה טחינה דהוי אב מלאכה הותרה התולדה שלו אף שלא לצורך. אע"כ מוכח דאיסור כתישה לא הוי אלא מדרבנן. ואפ"ה לא אתי עשה דכסוי לדחות ל"ת ועשה דאינו אלא מדרבנן, כדאיתא בר"ה (דף ל"ב) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כו', אלמא דגם שבות דרבנן ג"כ מקרי עשה ול"ת ולכן גבי כסוי אין עשה דוחה לשבות דרבנן [רק היכא דא"צ אלא לעפרה אז הקילו משום תרתי דרבנן וכן כתב שם הפני יהושע דהכתישה שאסרו שם אינו אלא מדרבנן משום דלא שייך כתישה דאורייתא אלא באבנים מקורזלות ע"ש, אכן לפמש"כ בלא זה מוכח דהך כתישה דאסרו שם לא הוי אלא מדרבנן משום מתוך כנ"ל. אכן יש להקשות בהך סוגיא דביצה (דף ח' ע"ב) דאמר רבה אפר כירה מוכן לוודאי ואין מוכן לספק, ומקשי דספק מ"ט לא דלמא עביד כתישה א"כ וודאי נמי נגזור דלמא עביד כתישה כו', ולפמש"כ דכתישה אינו אלא איסור דרבנן אבל מה"ת אמרינן מתוך כו' והוי צורך קצת משום מצות כיסוי, א"כ שפיר יש לחלק דלכן בוודאי לא גזרינן דלמא עביד כתישה, משום דהא אף אם עביד כתישה אכתי ליכא איסור תורה משום מתוך כו', אבל בספק שפיר הוי חשש מה"ת דשמא הוי הכוי מין בהמה ואינו חייב בכיסוי כלל והוי שלא לצורך כלל דלא אמרינן מתוך בזה כמש"כ התוס' בביצה (דף י"ב), ואין לומר כיון דחייב עכ"פ מספק בכיסוי מקרי זה ג"כ צורך קצת דאמרינ' מתוך כי' דהא מבואר בחולין (דף פ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה תקיעת שופר כו' דספק אשה אסור להוציא השופר לצורכה שמא לא מחייבה ולא הוי צורך כלל ע"ש, ויש לתרץ זה דהא שם מיירי לרבה דאמר אפר כירה מוכן לוודאי כו', ורבה הא ס"ל בביצה (דף י"ב) דפליגי ב"ש וב"ה בעירוב והוצאה ומתוך ס"ל לכ"ע דלא אמרינן, א"כ לשיטת רבה נאסרה כתישה מה"ת אף ביו"ט, ושפיר הקשה הש"ס בפשיטות אליבא דרבה דוודאי נמי נגזור דלמא עביד כתישה, ולדברי הפ"י הנ"ל דקאמר דהכתישה שאסרו שם אינו אלא מדרבנן משום דמה"ת אינו אלא במקורזלות, בלא"ה אתי שפיר. וכן בפסחים (דף מ"ז) דמקשה הש"ס שם וכתישה ביו"ט מי שרי, ג"כ הוא מהאי טעמא דהא שם מיירי אליבה דרבה דס"ל דאמרינן הואיל ורבה הא ס"ל דלא אמרינן מתוך לכן נאסרה כתישה מה"ת, ועיין בתוס' פסחים (דף מ"ז) בד"ה אהבערה לא ליחייב כו' ואכמ"ל. ובביצה (דף ח' ע"א) ברש"י ד"ה והא קא עביד גומא דכתב דחייב משום בונה וכמבואר בשבת (דף ע"ג) דגומא בבית חייב משום בונה], ולשיטת התוס' דס"ל דבנין ביו"ט מותר לצורך קצת, א"כ קשה מאי מקשה הא קעביד גומא הא לא הוי בזה רק איסור דרבנן, אכן לפמש"כ דאף דכתישה לא הוי רק איסור דרבנן ע"כ מקשה הש"ס שפיר בפשיטות והא קעביד כתישה, ובפרט לשיטת הפ"י דכתישה שאינו באבנים מקורזלות לא נאסר אלא מדרבנן, א"כ ה"ה במה דמקשי והא קעביד גומא ג"כ יש לומר דכיון דעכ"פ אסור מדרבנן א"כ איך הקילו משום מצות כסוי, וכמו בשופר של ר"ה דאין מעבירין עליו את התחום כו', ורק בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דאז הוי תרתי דרבנן בזה הקילו משום שמחת יו"ט. ענף ו ולכאורה יש להוכיח דבנין ביו"ט אסור מה"ת מהא דעירובין (ד' ל"ד ע"ב) בגמ' על משנה דנתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב ומקשה ואמאי הוא במק"א ועירובו במקום אחר ותירצו דבמגדל לבנים עסקינן כו' וביו"ט מיירי, ואי נימא דביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן א"כ הא שם פי' רש"י דאתי המשנה כרבי דלא גזרו על שבות בה"ש ואי נימא דמיירי ביו"ט א"כ אף בבנין גמור הוי עירובו עירוב משום דסותר אוהל לא הוי אלא מדרבנן ולא גזרו על שבות בה"ש, אכן לפמש"כ התוס' שם בד"ה בעי סכינא למפסקי' כו' דלית לי' דרבי ניחא זה, ועוד די"ל דשבות כזה גזרו אף בה"ש כמש"כ התוס' שם לעיל, דהא בלא"ה לא הוי סותר ע"מ לבנות, ועיין שם (דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה והא אי בעי כו'. וכן מוכח מן הא דשבת (דף קל"ח ע"א) דפליגי שם אמוראי במשמר משום מאי חייב דרבה ס"ל משום בורר ור' זירא אמר משום מרקד, ופי' שם רש"י דרבה ג"כ מודה דחייב משום מרקד, ויש להקשות דאמאי התירו משמר ביו"ט כמבואר שם במשנה דנותנין לתלויה ביו"ט, כיון דמשמר יש בו משום מרקד ג"כ והא רקידה אסור ביו"ט כמבואר בביצה (דף ך"ט), ולכמה פוסקים נאסר רקידה מה"ת ביו"ט כמבואר בר"ן ר"פ אין צדין בשם הירושלמי דהמרקד סופג את הארבעים וכמש"כ המג"א (סי' תק"ו סעיף ב') א"כ קשה אמאי התירו משמר ביו"ט ואף שכתבו התוס' בשבת (דף קל"ז ע"ב) ד"ה תולין כו' דלכן מותר לשמר משום שאם הי' עושהו מאתמול לא הוי טוב וחזק כו', עכ"ז לא שייך זה הסברא רק להסוברין דקצירה ורקידה מותר מה"ת רק לפי שאפשר לעשות זה מאתמול לכן אסרו חז"ל, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט ה"ז) דלכן משמר דלא אפשר מאתמול מותר, אבל להסוברין דרקידה אסור מה"ת א"כ קשה דמ"ש משמר דהא באוכל נפש לא מחלקינן מן התורה בין אפשר מאתמול ללא אפשר כמש"כ הר"ן בר"פ א"צ וש"פ, וכן למ"ד דס"ל משום בורר ג"כ יש להקשות כן דמפני מה מותר משמר, דהא בורר אסור ביו"ט כפי שכתב רש"י בביצה (דף כ"ט ע"ב) בד"ה דמחזי כבורר דבורר אב מלאכה הוא כמרקד כו' אך בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב וביצה פ"א ה"י) איתא פלוגתא בבורר אי נאסר מה"ת או אינו נאסר אלא מדרבנן, דחד מ"ד יליף מן ושמרתם את המצות דלא הותר רק מן לישה ואילך דלשיטתו אסור גם ברירה, וחד ס"ל לאסור קצירה מן אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דג' מיעוטין נאמרו על קצירה