באר יצחק אורח חיים ס

דעיקר הפסול דמים שאובין הוי מה"ת רק ע"י ביטול נעשה דרבנן לכן החמירו דלא אמרינן בו יש בילה, משא"כ בכסוי ביו"ט דלא הוי עיקרו רק מדרבנן לאסור לכסות ביו"ט שאני, וכמו שחילק הטורי אבן הנ"ל, עכ"ז כיון דחזינן דשמואל ס"ל דאף בפול המצרי אין בילה ביבש אף דהוי עיקרו אלא מדרבנן, א"כ ה"ה באיסור כסוי ביו"ט אף דלא הוי עיקרו אלא מדרבנן ג"כ אסור לכסות, כיון דחזינ' דבזבחים מוכח דדם בדם לא הוי דינו כמו לח בלח גבי יש בילה ודינו כמו יבש ביבש ולכן כמו דלא סמכינן על בילה ביבש ה"ה דם בדם נמי ג"כ. ואף דקיי"ל בזבחים (דף פ') דיש בילה אף גבי תערובו' דם, דהא מבואר התם במשנה דהניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה דאם לא נמלך ונתן כשר, וכמש"כ התוס' שם בד"ה בשלמא רבנן קסברי יש בילה כו' י"ל דהיינו משום דאף דאמרינן דדם בדם אין דינו כמו לח בלח וגבי בילה דינם כמו יבש ביבש, מ"מ הא יבש ביבש ג"כ סמכינ' דנבלל עכ"פ קצתו מן מין השני ג"כ, אלא לומר דנבלל כפי החשבון זה לא אמרינן, ולכן גבי נתינת הדם ע"ג המזבח דאין שיעור ואף במשהו סגי כדמוכח כל הסוגיא שם בזבחי', לכן שפיר סמכינן על יש בילה דוודאי נבלל קצתו מן דם הב' ג"כ, אבל לומר דנבלל כפי החשבון ממש זה לא אמרינן, ולכן מקשה הש"ס דאף דנימא דס"ל לר"א יש בילה מ"מ ניחוש דלמא לא מלא לי' שיעורא והוי רוב שתיהן מן השאובין אי הזאה צריכה שיעור והא דאמר שמואל לכל אין בילה כו' י"ל ג"כ דכוונתו הוא דאף דביבש ג"כ נבלל קצתו מן הב', עכ"ז לומר דנבלל כפי החשבון שבו ולסמוך בחשבון המעשר והתרומה ע"ז, לא מקילינן לסמוך על בילה ביבש, וחיישינן דילמא רבה בו איזה מין יותר על השני, וכן מורה לשון רש"י (ר"ה י"ג ע"ב) בד"ה אין בילה כו' דאין סומכין על כך שי"ל לא נבלל יפה והוי רובו של מעשר מן החדש או מן הישן עכ"ל, הרי להדיא דכל החשש באין בילה היינו דחיישינן שמא אין החשבון מכוון כ"כ, ויש לחוש שמא רבה אחד על חבירו, משא"כ לחוש שמא אין כאן מן החדש או מן הישן כלל לזה ודאי לא חיישינן, וכן מוכח מן הא דזבחים הנ"ל כמש"כ בעז"ה. ועכ"ז בחלה (בסימן שכ"ד) גבי שאור ושאור שנתערבו דסמכינן על בילה, ואף דהעליתי דדם בדם אינו נבלל לפי ערך משום דסמיכי וכש"כ שאור ושאור, עכ"ז הא כיון דמוכח בזבחים הנ"ל דאעפי"כ אמרינן גבי מי חטאת ודם בדם דיש בילה במשהו דמשהו נבלל בודאי, וכמש"כ רש"י דאי אין בילה יש לחוש דילמא לא נתערב כהחשבון אבל משהו יש, ולכן כיון דחלת האור אין לו שיעור מה"ת, לכן סמכינן על בילה כמו בדמאי דהקילו, בפרט האידנא דאין שיעור לחלת האור דילן כמבואר ביו"ד (סימן שכ"ב), וע' תה"ד (סימן ק"צ). אך ד' תוס' דר"ה (י"ג ע"ב) ד"ה חוץ מיין ושמן שכתבו דלענין מעשר איירי, וה"ה מים לענין הזאה כו' אינן מובנין לי כעת, דהא ביין ושמן דאמרינן יש בילה סמכינן דנבלל כפי החשבון ואלו במי חטאת (בזבחים) שנפלו לתוכן מים כ"ש הא מוכח התם כנ"ל דאף דנימא יש בילה עכ"ז חיישינן דלא נבלל לפי ערך וצ"ע כעת וע"פ זה שהעליתי בעז"ה להוכיח מהא דזבחים דאף דאין בילה אלא בלח מ"מ סמכינן דקצתו בוודאי נבלל לכן יש להקל אם שכחו ליטול חלה ממצה בע"פ, וביו"ט הא אין מפרישין חלה, ואוכל והולך ואח"כ מפריש אינו שייך רק בעיסה שנילושה יחד, וכמש"כ התוס' בנדה (דף ז' ע"א) ד"ה ומקפת כו', אך במצות השלימות יכול להניח מכל מצה ומצה חתיכה עד אחר יו"ט ויפריש אז, אבל במצות הכתושות צ"ע דהא יש לחוש דאף שמניח מעט מן המצות הכתושות על חוה"מ ולהפריש אז, עכ"ז דלמא לא נשאר בנשארים מאלה שכבר נאכלו ואפשר דאכלן בלא שום שיור כלל אף כל שהוא, רק לפמש"כ דבדמאי הקילו לסמוך על בילה ביבש כפי החשבון ועד כזיתים נבללין כמבואר בירושלמי, א"כ כש"כ בחלת ח"ל לדידן דשורפין דחלת האור אין לה שיעור כלל וכבר כתבתי דמשהו נבלל עכ"פ ודאי בכל חלק וחלק כדמוכח בזבחים הנ"ל וכמו שהוכחתי מן רש"י דר"ה הנ"ל, לכן כיון דאמרינן דודאי נבלל מכל עיסה ועיסה בהנשאר ממצות הכתושות (דהא עד כזיתים נבללין] אוכל והולך ואח"כ מפריש כיון דודאי ישאר מכל עיסה ועיסה רק יבללם היטיב וישאיר ממצות הכתושות על חוה"מ ויפריש אז, ומותר לאכול ביו"ט אף ממצה הכתושה על סמך ההפרשה בחוה"מ. ומה שהקשה הט"ז על הטור הנ"ל מהא דקיי"ל בכל האיסורין לח בלח דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שמא נשאר במקום א' האיסור יותר מההיתר ובע"כ מוכח דאמרינן דנבלל כפי החשבון, נלע"ד לתרץ בפשיטות די"ל דשאני התם דהא קיי"ל דיבש ביבש בטל ברוב הן מחמת הטעם דאמרינן דהרוב מברר לנו בעת שאוכל כל אחת דמכשרה קא אכיל וכל דפריש מרובא פריש, או דאמרינן דהאיסור נהפך להיתר מחמת דהאיסור אינו ניכר כמבואר בפוסקים ביו"ד (סי' ק"ע), רק לח בלח החמירו דצריך ס' משום דקא יהיב טעמא והטעם נבלל ונתפשט בכולו וכיון דעיקר החשש הוי משום טעמא לכן אם יש ס' נגד האיסור אז מקילינן דהטעם נתפשט בכולו ואינו נ"ט שכן שיערו חז"ל דבס' אינו בנותן טעם כלל ולא חיישינן שמא לא נתפשטה ממשות האיסור בכולו רק עומדת במקום א' ואוכל האיסור משום דבזה החשש סמכינן על כל דפריש מרובא פריש ולא חמיר יותר מן יבש ביבש ממש דסמכינן על כל דפריש כו' או דנהפך האיסור להיתר כנ"ל ונותן טעם אין בו כיון דנתבטל הטעם ואם התחיל להתפשט מתפשט בכולו, והוא חילוק ברור, והנכון עם הטור והרש"ל לדינא וכמו שהוכחתי מזבחים, ולכן הביא המג"א שם דברי הטור ורש"ל לדינא ולא חשש לקושית הט"ז הנ"ל. וראיתי להאליהו רבה באו"ח (סי' תצ"ח) הנ"ל שכתב לתרץ קושית הט"ז הנ"ל בקצרה, דלכן אינו מכסה בדקירה א' ג"כ משום דחיישינן דילמא באותו הדם דמכסה רבו דם בהמה על דם החי' באופן שאם הי' מים הי' נהפך מראות הדם חי' למראה מים עכ"ל, ובאמת לא העלה ארוכה לקושית הט"ז הנ"ל, דהא כיון דקיי"ל יש בילה ביין ושמן לכ"ע ולא חיישינן במעשר דילמא רובו מן החדש או מן הישן וכן באיסורין כמו שהקשה הט"ז, א"כ אמאי לא נסמוך שם על הבילה דנבלל כפי חשבון, אך לפמש"כ בעז"ה מתורץ שפיר קושית הט"ז, ואפשר דלזה נתכוין גם הא"ר הנ"ל רק שקיצר במקום שהי' להאריך, ומוכח כשיטת הראב"ד הנ"ל דביבש אין בילה בפרט בדאורייתא. וע"פ מה שהעליתי תתורץ קושית הנתיבות בח"מ (סי' רצ"ב סעיף') גבי שנים שהפקידו אצל א' דאמרינ' כל דפריש מרובא פריש בנגנבו כו', שהקשה הא קיי"ל דיש בילה עד כזית ע"ש, ולפמש"כ יפה פסק הרמ"א, כי אין לסמוך על בילה כפי החשבון ביבש כדמוכח בהך דזבחים הנ"ל. ולכן לדינא בנ"ד בברירת קטניות ברור דלא סמכינן על בדיקת החפנים ולומר כי ודאי נבלל כפי החשבון וכמו דיש ס' בהנך שנוטל לבדוק כן נחזיק כל הנשאר משום דביבש לא סמכינן על בילה ולומר דנבלל כפי החשבון, בפרט דהא בנ"ד הוא חשש דאורייתא, ועוד דהא בשני מינים שאינן שוין כמו קטניות בדגן ודאי דאינן בילה, דלא מצינו בכל הש"ס שיאמרו יש בילה רק במין אחד רק א' חדש וב' ישן וכה"ג, משא"כ בשני מינין שונים לא מצינו כלל לומר בזה דנבלל כפי חשבון, וי"ל דבזה גם הרמב"ם מודה דלא לסמוך על בילה ביבש, בפרט שעיקר החומרא הוי מחמת שאי אפשר לבררו היטיב, ולכן צריך לברור היטיב עכ"פ (וחטים מצומחין שאני דהעיקר דמקרי מין במינו], והא דמכות (ד' ע"א) דא' רב הטוגל בים הגדול לא עלתה לו טבילה דחיישינן לשלשה לוגין שלא יהי' במקום אחד ולא סמכינן על בילה דהא בלח כ"ע מודי דיש בילה, מצאתי בתשובת' חוות יאיר סי' קי"ז שתירץ, וכן הת"ש בסימן ק"ח העיר בזה יעו"ש כן נלע"ד בכל זה: