באר יצחק אורח חיים נח

בזה וזהו יסוד גדול בעז"ה להיתרא, ומה"ט ניחא המנהג שנהגו הכל לאפות מצה מן רעצקע כשבוררין אותם היטב מן גרעיני דגן מק"פ ובעת האפיי' אין נזהרין לאפותם כדרך מצת חטין, וראיתי למי שתמה ע"ז דהא שייך גם בזה גזירת קטניות ולפמש"כ ניחא המנהג הלז דהא כיון דבוררין אותם היטיב וטוחנין מק"פ והוי מעשה המוכיח לכל כנ"ל, לכן לכל הטעמים הנ"ל אין להחמיר בהם, והא דאין אוכלין קמח קטניות אף שנברר ונטחן קודם פסת, י"ל משום דחיישינן להך שיטה דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש ודווקא האפי' והלישה מערבת אותם וכמבואר (בסי' תנ"ג בט"ז ס"ק ב'): סימן יב עוד נשאלתי זה איך יהי' ברירות הרעצקע הנ"ל וצדדי הספק יבוארו לקמן וזה אשר השבתי בס"ד. לכאורה יש לדון דאם בילל הקטניות היטיב ונוטל בחפניו ובודק אם יש בו ששים נגד הדגן דאזי אמרינן דודאי נבלל לפי החשבון, וכדמצינו בר"ה (דף י"ג) דר"ש שזורי ס"ל בפול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו אחר ר"ה דצובר גרנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו משום דיש בילה אף בדבר יבש אלמא דסמכינן אף בדבר יבש לומר דנבלל לפי ערך של כל א', דאל"כ יש לנו לחוש דילמא לא נבלל כפי חשבון ונמצא ממעט בחשבון המעשרות וכיון דסמכינן דוודאי נבלל כפי החשבון א"כ ה"ה בנ"ד יש לומר דוודאי נבלל לחשבון הקטניות והדגן, ולכן אם ראה בחפניו דיש ס' בקטניות נגד הדגן וודאי דסמכינן שכן הוא לפי ערך גם בהמותר ואין לחוש דילמא אירע כך בהך מעט שקיבץ דיש בו ס' ולא בהמותר, דא"כ התם בפול המצרי ג"כ ניחוש דילמא במה דקבץ לעשר הי' רובו מן החדש, אע"כ מוכח דוודאי המקובץ הוא כפי החשבון וה"ה בנ"ד, אכן מצינו להראב"ד (בפ"א דמעשר שני ה"ח) דפסק כשמואל דאין בילה חוץ מביין ושמן, א"כ יש להחמיר בנ"ד, ועיין במל"מ (סוף הלכות מעשר) שכתב בשם המהרי"ט דהרמב"ם ס"ל יש בילה ביבש אף בוודאי טבל, ושיטת הראב"ד היא דדווקא בדמאי הקילו לומר דיש בילה אף בדבר יבש כדמוכח בדמאי (פ"ה מ"ה) דבתמרים וגרוגרות בולל ונוטל, אך י"ל התם כפי' הר"ש דבולל היינו דדורס ועושה אותם כגוף אחד דאז וודאי יש בילה וכמש"כ המל"מ שם, ואין להקשות לשיטת הראב"ד דס"ל דביבש אין בילה מהא דחלה (פ"ג מ"ט) בזיתי מסיק שנתערב בזיתי ניקף, דיוציא לפי חשבון, די"ל שיפרש כמש"כ שם הר"ש דמיירי דדורך אותם שנעשה שמן ובשמן דהוי לח לכ"ע יש בילה וכן הא דתרומות (פ"ה מ"ה) דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון ג"כ ניחא בפשיטות, דהא בדרבנן לכ"ע יש בילה ודמוע אינו רק מדרבנן משום דמה"ת חד בתרי בטל, וכן המחומץ ג"כ אינו רק מדרבנן וכמש"כ הש"ך בשם האו"ה בי"ד (סי' צ"ח ס"ק כ"ט), וגם י"ל דהוי תרתי דרבנן משום דבעת שהי' מדומע מתחלה לא הי אסור רק דרבנן, וגם עכשיו שמדמע לפי החשבון ג"כ אינו רק מדרבנן, ותרתי דרבנן קילא מן חד דרבנן כמבואר בתוס' בכמה דוכתי. אמנם יש להקשות לשיטת הראב"ד הנ"ל מן מעשר שני (פ"ב מ"ה) גבי מעשר שני דבללן וחפן לפי חשבון, והא התם הוי חשש דאורייתא וביבש הא ס"ל דלא סמכינן על בילה, ולפי מה דאמרו בירושלמי על משנה זו דסלקת מתניתן הנבללין ונחפנין לפי חשבון, ופירש שם המפרש דכוונת הירושלמי דתרווייהו בעינן כמו דתני בלל וחפן עכ"ל, א"כ אפשר לומר דאף דס"ל להראב"ד דאין בילה ביבש, עכ"ז בבלל וחפן אז לכ"ע יש בילה אף ביבש, ולכן בנ"ד יש לדון אם בללן וחפנן ביחד אז לכ"ע יש בילה אך אין זה במשמע בדברי הראב"ד הנ"ל, ולכן נלע"ד לומר דבפי' הר"מ במשנה דמע"ש הנ"ל מפרש דמיירי כגון שהי' מעות מעשר שני ק' ושל חולין ר' כו' ורבו מעות חולין על מעות מעשר שני, ומה"ת חד בתרי בטל והא דמטבע חשוב ולא בטיל הוי מדרבנן, ולכן כיון דבדרבנן סמכינן על בילה אף בדבר יבש לכ"ע לכן סמכינן התם על בילה, והרמב"ם (בפ"ו מהלכות מ"ש) שמפרש להא דבלל וחפן לפי חשבון דמיירי בהי' ר' של מעות מ"ש וק' של תולין ורבו המ"ש על החולין ואפ"ה סמכינן על בילה, לשיטתו אזיל דס"ל דאף בדאורייתא סמכינן דיש בילה גם ביבש, אבל הראב"ד יפרש דמיירי בחשש דרבנן וכמ"ש. אמנם אכתי תקשה דכיון דהראב"ד ס"ל דגם בפול המצרי דלא הוי רק דרבנן אפ"ה לא סמכינן על בילה, א"כ מאי שנא דאמרינן במעות מע"ש ומעות חולין הנ"ל דבלל וחפן הוא לפי חשבון, דאף לפמש"כ דס"ל לפרש דמיירי ברבו החולין על מעות מע"ש, אפ"ה הא החמירו גם בדרבנן לומר דאין בילה חוץ מביין ושמן ודוקא בדמאי הקילו, וכן תקשה לפמש"כ הטורי אבן (ר"ה דף י"ג) דאף לר"ש שזורי דס"ל דיש בילה ביבש אין זה רק בפול המצרי אבל לא בטבל של תורה אף שנתערב משום דאף אחר שנתערב לא פקע מיני' איסור תורה יעו"ש, א"כ קשה מן הא דבלל וחפן לפי חשבון הנ"ל דאף לפמש"כ דמיירי ברבו החולין על המע"ש, עכ"ז הא כיון דתקנו דמטבע חשיב ולא בטיל, א"כ זה דומה לטבל שנתערב דאף דהתערובת לא נאסרו רק מדרבנן אפ"ה כתב הט"א דמחמרינן כשל תורה שלא לסמוך על בילה, בשלמא הא דאין המדומע מדמע הנ"ל י"ל כמ"ש לעיל דהוי תרתי דרבנן, או משום דמיירי בלח בלח [דהא ס"ל להרבה פוסקים דקמח בקמח הוי לח בלח וכן שאור], ועיין ביו"ד (סי' שכ"ד בט"ז ס"ק י"ג), אבל מן הא דבלל וחפן הנ"ל קשה, וכן יש להקשות לשמואל דס"ל דאין בילה חוץ מביין ושמן ואף בפול המצרי דלא הוי אלא מדרבנן אפ"ה ס"ל דאין בילה, א"כ איך יפרנס משנה דמע"ש ה"ל. ויש לתרץ עפ"י מש"כ התוס' (נדה י"ח ע"א) בד"ה אחר הרוב, וז"ל הכא איכא חזקה נגד הרוב דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עכ"ל, אלמא דאף דיש רוב היתר בכל זאת דיינינן על כל חתיכה וחתיכה לומר אוקי אחזקת איסור אף דידעינן דיש שם הרבה חתיכות דהיתר עכ"ז מוקמינן כל חתיכה בפני עצמה בחזקתה הראשונה שהיתה לה, לכן ה"ה במעות מע"ש וחולין דיש לדון שם אוקי אחזקת חולין דהא גם מעות מע"ש היו חולין מקודם דנתחללו על מע"ש וכמו בשני שבילין דדיינינן על כל א' בחזקת טהרה וכדאיתא בפסחים (דף י"א), רק האיסור הוי מדרבנן כמו בשני שבילין בבת אחת כו', וה"ה במע"ש לא הוי עיקר איסורו אלא מדרבנן מחמת אוקומי אחזקה הנ"ל, א"כ הוי התם ג"כ תרתי דרבנן, הא' משום דמה"ת אף מטבע חד בתרי בטל כנ"ל והב' משום אוקי אחזקה הנ"ל ולכן סמכו התם על בילה, משא"כ היכא דליכא אלא חד דרבנן לא סמכינן על בילה ביבש זולת בדמאי דהקילו בי' אמנם אכתי צ"ע דמנלן להראב"ד לפסוק דאין בילה ביבש, כיון דלפ"ז יהי' מוכרח לדחוק ולתרץ כל מה שהקשיתי, ובאמת מוכח מכל הני דוכתי בפשיטות כשיטת הרמב"ם וכן נלע"ד להוכיח מן ירושלמי (ב"ק פ"ד ה"א) שאמרו שם בשנים שהטילו לכיס ונגנב דחולקין והתנן באלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה, ומחלק שם שאני באבנים דגסות הן אבל סלעים דקות הן ואפשר לבלול כו', אלמא דסמכינן על בילה ביבש, אך בירושלמי (פ"ה דדמאי ובפ"ב דמע"ש) איפליגו בזה דר' יונה בשם חזקי' ס"ל אין בילה ליין ושמן ור' יוחנן ס"ל עד כזיתי'