באר יצחק אורח חיים נז

ביותר מששים כי לברר שלא ישאר אף גרגיר א' קשה מאד, ולכן בחטים שיש בהם מצומחים דכיון דהמנהג לטוחנם מקודם פסח וגם בוררין אותם שיהא ששים בוודאי נתבטל מקודם פסח ואינו חוזר וניער אחר שנעשה לח בלח מקודם פסח, אבל בקטניות דאוכל אותם בעיני' ולא נטחנין כלל לכן חיישינן דלמא נשאר שם אף גרגיר א' וביבש קיי"ל דחוזר וניער ולא נתבטל מקודם הפסח ובעת שנותנין לתבשיל בפסח שפיר יש לחוש מחמת הסברא דאי אפשר לבררו והוי בוודאי דיש כאן גרגיר א' מן מיני דגן ויהיב טעמא בפסח (כי חוזר וניער) ואכל משהו חמץ וודאי בפסח. ולפ"ז ניחא טפי דאמאי התירו להשהות לקטניות ואסרו לאכול והתה"ד הנ"ל כתב לחלק משום דבאיסור כרת החמירו יותר מלאו, ויש לפקפק בזה דהא איתא ביבמות (דף קי"ט) דלא שנא בין כרת לאיסור לאו, ואפשר לומר לפמש"כ המשנה למלך (בפ"א ה' יו"ט הי"ז) דדווקא באיסור לאו דלוקין עליו בזה לא מחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת, משא"כ היכא דאין לוקין על הלאו אז שפיר יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת, א"כ לפמש"כ הרמב"ם דאין לוקין על איסור הנאה והובא במל"מ (פרק ה' ה' יסודי התורה ה"ח) וכמו כן בלאו דבל יראה דה"ל לאו הניתק לעשה דתשביתו ואין לוקין לכן שפיר יש לחלק כנ"ל, ואפשר דמה"ט מצינו דחילקו חז"ל ואמרו אוכלין בארבע אבל בהנאה מותר אף בשעה חמישית וה"ה בנ"ד יש לחלק כן. ולפמש"כ יש לחלק בפשיטות דכיון דהחשש הוי מחמת תערובת חמץ דאי אפשר לבררו, וכיון דשיטת כמה פוסקים דעל תערובת אינו עובר על בל יראה לכן לא החמירו לאסור להשהותם, גם י"ל דלכן מותר להשהותם לפמש"כ הפוסקים דעל חצי שיעור ליכא בל יראה א"כ אין לנו לחוש שישאר דגן כזית רק החשש הוא על איזה גרעין. ודאי ליכא בהן כזית, אכן במה שהתירו להנות מהם מוכרחים אנו לחלק בסברת התה"ד הנ"ל, ומה"ט חילקו בחמץ נוקשה דבטל בס' משום דליכא כרת וכמבואר בסימן תמ"ז. וכן להטעם דאי אפשר לבררו מהדגן לגמרי דא"א שלא ישאר גרגיר א', א"כ כשטוחן להקטניות ועושה היי"ש קודם הפסח דנעשה לח בלח מקודם פסח וודאי דאין להחמיר לפי טעם זה כשבורר היטב ויהא ס' נגד השעורים והדגן. דאף דנשאר גרגיר אחד עכ"ז כבר נתבטל בעשיית היי"ש מקודם פסח כמו חטים הנצמחים הנ"ל, ואף להסוברין דחטים מצומחים מקרי מין במינו יש לחלק דשאני האי חשש דקטניו' דהגרעינים שנתערבו הוי מין באינו מינו, עכ"ז הא ידוע דכ"ע מודי דאם נטחנים ונאפו קודם פסח דזה מקרי לח בלח, א"כ כשבוררן היטיב שיהא בהם ס' אין לנו מקום להחמיר רק לטעם הב' שכתבו משום אחלופי דיבא לאכול דייסא אזי גם בזה יש להחמיר, אמנם באמת גם לטעם הלז יש להקל אם ביררו את הקטניות מקודם הפסח ונתבטל ק"פ דמשום חשש אחלופי ג"כ לא שייך בזה דאיתא בסוכה (דף ט"ו) דאם מפקפק אחת מן נסרים ומסכך בהם אף דיש בהם רוחב ד' טפחים עכ"ז לא שייך בזה לגזירת תקרה דבטלה בהכי, כפי' רש"י שם דזהו טעמא דבית הלל דס"ל הכי, דכיון דעבד מעשה מוכיח שהתקרה פסולה לא גזרו בי' לגזירת תקרה דפסול משום תעשה ולא מן העשוי, וכן פי' רש"י שם לעיל (דף י"ב ע"ב) בד"ה אין מסככין בהם כו' דאם נענע אותם כשר דהא אסיק אדעתי' ותיקן, וליכא למגזר משום זימנא אחריתא שהרי המעוות תיקן וכש"כ שלא. יעוות עכ"ל רש"י שם, אלמא דמצינו בגזירת חז"ל דהיכא שעשה מעשה המוכין נודע הפסול דלא גזרו בזה הא אטו הא, ואף היכא שמסכך לכתחלה בנסרים שיש בהם ד' לשם סוכה ויודע שצריך לסכך לשם סוכה, אפ"ה גזרו בזה משום גזירת תקרה דלמא יהי' נשכח ממנו זה או משום גזירת הרואין אבל היכא דעשה מעשה המוכיח דיודע את הפסול דתולמ"ה דאזי יהי' זה מפורסם לכל והוא בעצמו לא משכח זה כיון דעשה מעשה המוכיח לזה, א"כ כש"כ בגזירת הגאונים בפרט דהא חששא רחוקה לחוש דיבואו לאכול חמץ בפסח המבואר בתורה בפירוש שלא לאכול חמץ, כש"כ דיש להקל בזה דהיכא דעשה מעשה המוכיח ובירר מקודם פסח הדגן מן הקטניות כדי שיהא בהם ששים והוי זה מעשה אלימתא ביותר מן פקפוק הנסרים הנ"ל וגם הא מכשיר הכלים של הברייהויז לשם פסח דוודאי כיון שעושה מעשה המוכיח לזה לא שייך בזה כלל הגזירה הנ"ל, ומנלן דגזרו כה"ג דהא הרבה פוסקים לא ס"ל הך גזירה כלל וכמו שפסק המחבר, אך הרמ"א החמיר בזה, לכן אם ביררו הטיב מקודם הפסח לא גזרו כלל בזה דאין להחמיר בזה יותר מן גזירת הש"ס דמקלינן מחמת סברא הנ"ל. אך בקטניות בעיני' לאוכלם בפסח וודאי דאף אם ביררם היטב מקודם פסח ג"כ אסור לאכול מחמת טעם הב' שכתבו להחמיר משום דאי אפשר לבררם שלא ישאר גרגיר א' והוי יבש ביבש דחוזר וניער, אבל בטוחנן ועושה מק"פ מהם את היי"ש וגם ביררם היטיב דיש ס' וודאי נגדם דאז לא שייך להחמיר מחמת טעם הנ"ל דהא נתבטל מקודם פסח, ואין לנו להחמיר בזה רק משום אחלופי דיבואו לאכול דייסא א"כ בעשה מעשה המוכיח כנ"ל אין לנו להחמיר גם מחמת טעם הלז וגם יש לחלק עוד דהא ברירת קטניות לאוכלם בעיני' אין זה מעשה המוכיח כ"כ דהא זה הוי מעשה זוטרתי, וגם אפשר דאנקיותא בעלמא קפדי דהדרך בלא"ה לברר קטניות אם מבשלם בעיני' ואין זה מקרי מעשה המוכיח כלל, משא"כ ברירת הרעצקע על עשיית היי"ש דלא שייך לברור זה מחמת נקיות רק מוכח לכל דעושה זה מחמת ההכשר לשם פסח, וגם הא הוי טרחא מרובה וכן עשיית כלים חדשים בברייהויז טרחא מרובה היא, וודאי דזה מקרי מעשה המוכיח לכל שעושה כל טצדקאות לבל יוכשל באיסור חמץ ולכן אין להחמיר בזה לכל הטעמים הנ"ל, בפרט דהרבה גאונים לא ס"ל לגזירה הנ"ל. והא דמבואר באו"ח שם דגם השמנים הנעשים מן הקטניות אסורים, יש לומר דמיירי דלא בררו אותם מקו"פ או דעשו אותם השמנים בפסח, ואף דבררו בפסח עכ"ז הא אסור מחמת הטעם דא"א לבררם ונתערב בפסח דלא נתבטל מקו"פ והוי יבש דניעור בפסח כנ"ל, משא"כ בקטניות על עשיית היי"ש דנתבטל מקו"פ כנ"ל אין לנו להחמיר כלל כנ"ל, ואין לחלק דשא"ה בגזירת תקרה שהבע"ב היושב בסוכה יודע בעצמו שתקנה משא"כ ביי"ש ששותין ממנו אחרים שלא הם רק הבע"ב העושה להיי"ש בררם מהדגן ותקנם במעשה מוכיח, דז"א דהא התם בהסוכה וודאי דמותרים גם אחרים לצאת י"ח סוכה בסוכה זו שהבע"ב פקפק א' מהנסרים לשם הכשר סוכה, וה"ה בנ"ד דמותרים גם אחרים לשתות משום דזה לא נכנס כלל מעולם בגזירת הקטניות שגזרו. . ואף שבמלחמות (שם בסוכה) הקשה על פי' רש"י הנ"ל דהא יש לחוש להנכנסים ויוצאים שלא יהי' יודעים אם תיקן הבע"ב להסוכה ואכתי שייך גבייהו גזירת תקרה, עכ"ז הא חזינן דשיטת רש"י הוא דלא חיישינן לזה משום דאמרינן דזה יהי' ידוע לכל שהבע"ב תקנה, וכן פסק המחבר באו"ח (סימן תרל"א סעיף ט') כי הביא דעה הראשונה דס"ל כן בלא שם יש אומרים, רק הדעה ב' הביא בשם יש מי שאומר, והרבה ראשונים ס"ל שם כשיטת רש"י הנ"ל א"כ ה"ה בנ"ד ועיין בשבת (דף נ"א ע"א) דאמרו שם אם פינה ממיחם למיחם מותר דהשתא אקורי קא מוקיר לי' ארתוחי קא מרתח לי', דנלע"ד דזהו ג"כ כעין סברת רש"י הנ"ל בגזירת תקרה דהתם נמי כיון שעשה מעשה המוכיח שאינו חפץ להרתיחם לכן לא גזרו בזה משום נכנסים ויוצאים דלא יהיו יודעים דפינן ממיחם למיחם, ודוחק לחלק ביניהם ועיין בשבת (דף קנ"ד) דאמרו שם כיון דלית לי' היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה ע"ש. וכש"כ בנ"ד דמעשה התיקון בהקטניות על עשיית היי"ש ניכר ומפורסם לכל בהכשר הכלים על הברייהויז וברירתם, דכ"ז בטורח גדול וגם צריך לזה הכשר בכתב דוודאי ידעו מזה, וודאי דזה דומה להא דסוכה דבטולי תקרה שרי, ולכן אם ביררו היטיב אותם מן הדגן מק"פ ונתבטל הכל מק"פ וודאי דאין לנו לחוש כלל