באר יצחק אורח חיים נו

שווין ובע"כ מוכח דיש באחד משהו יותר מחבירו לכן שפיר מקשה הגמ' דליבטל שירים לטיבלא, וכפי' רש"י משום דהוי ספק שמא רובה שירים והוי ספק מה"ת, וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' ס"ו) בשני ביצים דהוי ספק תערובות מחמת אי אפשר לצמצם ומסוגיא זו ראיה לדבריו, א"כ מוכח מכאן דסגי במשהו יותר ולא בעי כפל וכמש"כ הפר"ח הנ"ל. ויש לדחות הראיה הזאת ממה שמצינו בנדה דף ק"ז), דתניא מלא תרוד רקב שנפל עפר כל שהוא לתוכו דאי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה א' עפר ונפיש לי' שיעורא משום דבטל הפרידה עפר בשתי פרידות רקב, לכן בהא דשתי מנחות הנ"ל שפיר יש חשש דלמא נתערב פרידה א' מן מותר מנחה א' בשתי פרידות של אידך מנחה ונתבטל הטבל בהשירים ובזו יש כאן כפל דהא הך שתי פרידות הוי כפל נגד הפרידה הא', ולכן מחמת אי אפשר לצמצם בוודאי יש פרידה א' יותר במנחה א' ממנחה ב' והוי כפל כנ"ל וממילא נחסר פרידה א' מן מנחה שניה, וה"ל מנחה שנחסרה מקודם קמיצה ושפיר הקשו בגמרא אך בלא"ה כבר הוכיחו האחרונים דא"צ כפל וסגי ברוב משהו יותר, וכן מוכח בזבחים (דף ע"ח) גבי הפיגול ונותר לחד גירסא דגרסי שם הפיגול והנותר ולא גרסי והטמא א"כ הא ליכא כפל שם ואיך אמרו א"א שלא ירבה, אך לפמש"כ מתחלה דיכול להיות דאע"ג דליכא כפל רק רבה משהו יותר יהי' בי' כפל, היינו שתי פרידות נגד פרידה א' א"כ גם בהא דזבחים משכחת ג"כ עד"ז הביטול ברוב (כנ"ל) בעת הלעיסה בפיו וכ"ז אינו רק דנתערב ברוב, אבל בקטניות בעיני, דכה"ג בדגן חייב כרת כדאיתא בחולין (דף ק"ב) דהמחה חמץ וגמעו חייב כרת דאתרבי מהנפש לרבות השותה, וכמש"כ שם המהרש"א בתוס' ע"ב דהגמרא דמקשה דנילף שרצים מחמץ במה הצד, דאף לפמש"כ התוס' שם לחלק בין המחה גוף הפרי לציר היוצא מהפרי, עכ"ז ברבוי דהנפש הוי כולם בכלל ולכן אין לנו מקום להתיר בקטניות בעיני' בלא תערובות, ועיין בע"ז (ד' ל"ה) בתוס' ד"ה מכלל דהיכא כו' דכתבו ג"כ להוכיח מהא דחולין הנ"ל על תערובת פת א"י ע"ש. שוב ראיתי דגם בקטניות ע"י תערובת קשה להתיר משום דהא בחולין (דף ו') גבי מה דקאמר דלא גזרו בתערובת דמאי כנ"ל, ומקשו שם מהא דתנן הנותן לשכנותי עיסה כו' ומשני סתמא דגמ' שאני התם דכיון דקאמר לה עשי משליכי כמאן דערב בידים דמי ורפרם תי' דשאני שאור ותבלין דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל, ולכאורה צ"ע לפמש"כ המג"א (בסי' תמ"ב ס"ק ט') בשם האו"ה דהא דמעמיד לא בטיל הוי מדרבנן והובא בש"ך (יו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ט), א"כ קשה אמאי בתערובת דמאי דאף דיש בו כזית בכא"פ דאסור בכל מקום מה"ת אפ"ה לא גזרו ביה ואלו בעביד לטעמא דאינו רק מדרבנן בכל האיסורין אפ"ה גזרו בתערובת, ואפשר לומר דבאמת הא דגזרו בשאור ותבלין משום תערובת דמאי לא מיירי ביש ס' כנגדו וכמו בכל הש"ס גבי תבלין ושאור, רק דמיירי דליכא ס' וניכר טעמו ממש, ולפי שהי' ביה עוד מעלה מחמת שעביד לטעמא לכן גזרו ביה על תערובת דמאי כי זה חמור יותר. ובזה י"ל לשיטת רש"י דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, דיש להקשות עליו מן הא דפסחים (דף מ"ד) דמקשה אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א, הא י"ל דלכן פליגי משום דלית להו טעם כעיקר, [ובמק"א כתבתי משום דהא בפסחים שם אמר זה אביי ואביי הא ס"ל בחולין (דף ק"א) דטעם כעיקר דאורייתא אך לפמש"כ התוס' שם בד"ה מבשר בחלב כו' דאביי חזר בו אחר שקיבלה מרבא ליתא לזה], אך לפי מאי דמוכח בחולין הנ"ל דמה דעביד לטעמא חמור יותר מן תערובת סתמא אף דלא הוי ס' נגדו, לכן י"ל דכותח הבבלי דעביד לטעמא שאני ולכן אם יש בו כזית בכא"פ לא הוי פליגי רבנן עלי' ובאו"ח (סימן תמ"ז במג"א ס"ק מ"ד) העלה המג"א דחמץ אחר הפסח מותר ע"י תערובות רוב אף באכילה ובחמץ שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחומץ בו עיסה אסר (שם ס"ק מ"ה), ולכאורה קשה דאיך יהי' דבר המעמיד אף ביותר משישים חמור מן תערובות ברוב בא"מ דליכא ס' נגדו, אך לפי סוגית הגמרא דחולין הנ"ל דאמרו דעל תערובות דמאי לא גזרו ואלו בעביד לטעמא כמו שאור גזרו בי' א"כ מוכח דזה חמור, ובאמת פשיטות הגמ' מורה דאף דיש בו ס' אפ"ה חמור כיון דעביד לטעמא לא בטיל דמשמע אף ביותר מן ששים. ולכאורה יש לתמוה על הרמב"ם (בה' מעשר פי"ג הי"ח) דפסק דבשאור ותבלין גזרו אף על תערובת דמאי וכתי' רפרם וקשה הא כיון דסתמא דגמ' ס"ל דאין לחלק בזה ולכן חלקו שם מתחלה דשא"ה דכיון דאמר עשי לי משליכי כמאן דערב בידים דמי ולא מחמת דעביד לטעמא א"כ מנלן להרמב"ם לפסוק כשני התירוצי' הנ"ל יעו"ש ולהחמיר בדרבנן כיחידאה, ויש לתרץ ע"פ מה דאיחא בירושלמי (דמאי פרק א') על המשנה דשמן ערב ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין, ואמרו שם דתני ר' יודא לא פטרו רק בשמן של פלייטין בלבד וכן תני אחרים בשם ר"נ כו' יעו"ש, וכתב הר"ש (בדמאי שם במשנה ג' הנ"ל) לפרש דדווקא שמן פלייטין דעיקרו למשיחה לכן מיבטל בבשמים ולאו לאכילה דחמיר ואף דע"י תערובות לא גזרו בדמאי ע"כ שאני זה משום דהוי עביד לטעמא ולא מיבטל אף דנתערב בבשמים וכיון דר' יהודא דהוא תנא ס"ל כסברת רפרם ואין שום חולק שם על ר' יהודא, לכן פסק הרמב"ם כרפרם דבמה דעביד לטעמא חייב בדמאי ולא בטל ויש לעיין עפ"ז ברמב"ם (פי"ג ה' מעשר ה' ט"ז) גבי שמן ערב, ואכמ"ל. ולפ"ז כיון דמצינו דמה דעביד לטעמא חמור יותר מכל תערובת, ואף דבתערובת דמאי לא גזרו עכ"ז בעביד לטעמא החמירו משום דזה הוי כמו בעיני' ממש, א"כ ה"ה י"ל בתערובת קטניות דאף דהקילו בי' וכמש"כ החק יעקב (בסי' תל"ג), עכ"ז היכא דעביד לטעמא אין זה בכלל תערובת והוי כמו בעיני' ממש, ואף שכרת אינן חייבין ע"ז ג"כ לשיטת הרמב"ם דהא כתב דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ אבל כותח הבבלי ושכר המדי כו' אין חייבין עליו כרת והא כותח הבבלי ושכר המדי הוי מן ד' מיני מדינה, והרמב"ם לא ס"ל סברת הטור וריא"ז שכתבו דשאני הני דלא עבידי רק לקיוהא בעלמא, דהא יליף מזה לכל האיסורין כמו חלב בגריסין דאינו חייב כרת רק לוקה, אפ"ה יש לדון דכמו בדמאי דמצינו דהקילו בתערובת דמאי עכ"ז החמירו בעביד לטעמא, א"כ ה"ה בתערובת קטניות אפשר ג"כ דהחמירו בי' דלא מיקרי זה תערובת רק הוי כמו בעיני' כנ"ל, ומהא דחולין הנ"ל הוא ראיה לסברת החיי אדם הנ"ל. אך י"ל דשאני תקנת הגאונים מתקנת חז"ל והא גם בתקחז"ל מצינו לתי' קמא בחולין שם דהי' ס"ל דאף היכא דעביד לטעמא ג"כ הוא בכלל תערובת, ע"כ י"ל דבתקנת הגאונים כ"ע מודי דלא גזרו ע"ז כמו כל תערובת, ובפרט דלאו כ"ע ס"ל הך תקנה. ועוד נלע"ד להקל אף לעשות היי"ש מן קטניות לבד, והוא דהטור (בסימן תנ"ג) כתב סברת האוסרין קטניות משום דאי אפשר לבררם מהדגן, וכ"כ הב"י בשם הגהות סמ"ק שכתב ג"כ טעם זה, ועוד טעם אחר כתב הב"י בשם הראשונים דיש בו חשש אחלופי דיבואו לאכול דייסא, ולטעם דאי אפשר לבררו מן הדגן יש להקשות דאיך מותר לאכול החטים שרבו בהם מצומחים כשמבררין החטים הנצמחים כדאיתא בסימן תנ"ג דניחוש שמא אי אפשר לבררו, והא חטים מצומחים הוי חמץ גמור וכמש"כ המנחת יעקב (בכלל צ"ט ס"ק טז) דזה מיקרי מין באינו כלל מן בא"מ בשאר איסורים, ולברור חטים מחטים היינו הנצמחים מבלתי נצמחים ידוע כי קשה יותר מלברור קטניות מחטים, ולכן בנצמחים מבלתי נצמחים יש לחוש יותר, א"כ קשה אמאי לא החמירו גבי חטים נצמחים מחמת חשש דאי אפשר לבררן, ובע"כ מוכח לחלק לפ"ז דבאמת אין לחוש שלא יהא ס' מקטניות נגד הדגן דוודאי יבררו הטיב שיהי' ששים, אך החשש הוא שמא יהי' נאסר גרגיר א'