באר יצחק אורח חיים נא

כתב רחמנא בנזיר ה"א מנזיר לא ילפינ' משום דחמיר איסורו דאפילו חרצן אסור ליה הלכך לא אתי מטה, וכ"כ התוס' בחולין (דף צ"ט ע"א) בד"ה גלי רחמנא גבי חטאת כו' דהך סוגיא דחולין ס"ל כהך סוגיא דנזיר, דמוקי להא דחטאת הנ"ל לטעם כעיקר, א"כ תקשה בזה דניתי עשה לדחות הל"ת. ואין לתרץ בזה כתי' רבא דאין עשה דוחה לל"ת במקדש או כרב אשי דיקדש ה"ל עשה ול"ת כו', דהא בטעם כעיקר אי ילפינן דנאסר הא הוי הרוב היתר והטעם דנבלע הוי מיעוט איסור גבי רוב היתר, וכמש"כ רש"י בחולין שם וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין שם, דאל"כ אינו צריך קרא למילף לאסור טעם כעיקר דהא בלא"ה ידעינן מן הטמאים דלאסור צירן ורוטבן בא, ואף שהתוס' בחולין (דף קי"ב ע"ב) בד"ה ורוטבן וקופה כו' הקשו כן שם. אך כבר תירץ הריטב"א (בחידושיו לחולין שם) את זה בטוב טעם והוכיח דאף למאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, עכ"ז היכא שהטעם עומד לעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור ע"ש. לכן אי נימא דחטאת אתי על טעם כעיקר א"כ תקשה דאיך שייך לאסור בקדשים לטעם הנבלע ברוב היתר דהא בכל כזית וכזית יש רוב היתר וודאי לא נבלע רק פחות מכזית מקדשים פסולים בכזית היתר, א"כ תקשה בזה עדיין ניתי עשה לדחות ל"ת, ואף דהוי ל"ת שבמקדש או עשה ול"ת עכ"ז הא כיון דעל הכזית היתר ה"ל מושבע ועומד לאכלו ועל האיסור לא הוי מושבע משום דה"ל פחות מכשיעור. ולכן אם נשבע לאכול פחות מכזית מקדשים פסולים וודאי דחל השבועה לשיטת הרמב"ם כנ"ל, דמה לי בנשבע לאכול חצי שיעור נבילה דג"כ ה"ל עשה דאינה זבוחה ול"ת ואפ"ה חל, א"כ ממילא בעי להיות הדין כן גם בקדשים פסולים דתחול השבועה, בשלמא בהיתר מצטרף לאיסור שפיר ה"ל שיעור שלם כנ"ל, אבל אי נימא דקאתי על טעם כעיקר תקשה כנ"ל ואין לומר דבאמת להך מ"ד דס"ל דיקדש אתי לטעם כעיקר בקדשים דמיירי בנבלע כזית מקדשים פסולים בשני כזית קדשים היתר, והאיסור הוא לאדם א' לאוכלם דהא אם יאכלם באכילת פרס אז יעבור על ל"ת בשיעור שלם, אבל אם יחלקם לשני בני אדם אז יכול באמת כ"א לאכול כזית בפ"ע דהא עשה בשיעור שלם ידחה להל"ת של חצי שיעור, מלבד דזה דוחק דהא דהא משמע מהברייתא דיקדש כמוה דגם לחלקם לשני בני אדם אסור לאוכלן דדינה כמוה, גם יש לסתור זה מן הא דזבחים (דף צ"ז) במשנה שם דמבואר אם בישל בו קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בו בנותן טעם הרי ין נאכלין כחמורין שבהן, וקשה דהא ידוע דכבר כתבו הפוסקים דנגד כל קליפות הכלי יהי' ששים בהתבשיל שבקדירה רק נגד גוף הכלי לא יהיה ששים, אבל הא וודאי דלינת כזית איסור באכילת פרס היתר להבליעה היוצאת מן גוף הכלי א"כ תקשה אמאי באם בישל בשר קדשים קלים בקדירה שבישל בו בשר קדשי קדשי' דאסורים לאוכלן אם הוי חוץ לזמנו של קדשי קדשים, דניתי עשה לדחות החצי שיעור דהא בכל כזית וכזית איכא עשה בשיעור שלם, ועוד דאמאי אמרו שם במשנה דתאכל כחמור דמשמע דאין לו שום עצה אחרת, הא יכול לחלקם לכמה כהנים כזית לכאו"א. ובודאי בכל כזית היתר לא נבלע רק פחות מכזית. א"כ ניתי עשה דשיעור שלם וידחה עשה ול"ת של חצי שיעור, בשלמא לשיטת ר"ת דס"ל דכיון דטעם כעיקר דאורייתא אז לוקה על כל כזית וכזית מן ההיתר דהיתר נהפך לאיסור (והובא לעיל) ניחא די"ל דכיון דיש בו בנו"ט א"כ הוי ממילא שיעור שלם של איסור על כל כזית וכזית, ושייך שפיר בזה לומר אין עשה דוחה ל"ת דבמקדש או דה"ל עשה ול"ת כתירוצם, אבל לשיטת הרמב"ם (בפרק ט"ו ה' מאכלות אסורות ופ"ה הלכות נזירות) דאינו על טעם כעיקר עד שיאכל ג' בצים היתר ויהא בהם כזית איסור אבל בפחות מזה לא נאסר טעם כעיקר רק מדרבנן. או לשיטת הר"ח שהובא ברא"ש (סוף ה' חלה ובפרק גיד הנשה ובתוס' בדוכתי טובא) דס"ל דאינו לוקה על טעם כעיקר עד שיהא כזית איסור בתוך אכ"פ, ופחות מזה אין לו רק דין חצי שיעור ונאסר מה"ת, א"כ תקשה דניתי עשה לדחות ל"ת של חצי שיעור, ומה בכך דה"ל ל"ת דבמקדש הא מ"מ לא הוי מושבע ועומד מהר סיני כיון דלא הוי רק פחות מכשיעור וכנ"ל והא שיטת הרמב"ם דשבועה חל על חצי שיעור ולכאורה י"ל דהא להך שיטה דס"ל דלטעם כעיקר אתי הך קרא דיקדש בחטאת כמוה, א"כ הוי גזה"כ דלא שייך בזה לומר אתי עשה לדחות ל"ת, דהא דוחק לומר דקרא דאסר בשר חטאת מיירי דווקא ביש בו כזית בכא"פ, ודווקא לאדם א' אסור לאוכלן דהא סתמא כתיב, ובוודאי מוכח לפ"ז דגם כה"ג דלא הוי רק חצי שיעור בכל כזית וכזית אפ"ה גזה"כ דאסור, דלא שייך בזה לומר אתי עשה לדחותו, וכן מצינו בתוס' התם שהקשו דמאי מקשה הגמרא ניתי עשה לדחות ל"ת דלמא שאני התם דהוא גזה"כ ותירצו לחד תי' דהא י"ל דקרא אתי על פסול נותר דה"ל בכרת, א"כ זה התי' לא שייך רק אי נימא דעל היתר מצטרף לאיסור קאי הך קרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש, דהא בהיתר מצטרף לאיסור ה"ל בכרת כמו על שיעור שלם של. נותר וכמ"ש לעיל, משא"כ אי נימא דעל טעם כעיקר אתי, א"כ הא היכא דלא נבלע רק כזית איסור בג' בצים או ד' בצים דהיתר, א"כ על כל כזית וכזית וודאי דלא הוי בכרת לשיטה הנ"ל, וכש"כ למש"כ לעיל דשיטת הרמב"ם הוא דאף אם אכל כל הג' בצים בכא"פ אינו בכרת לכן לא שייך בזה לומר דה"ל בכרת על פסול נותר וכיון דלא שייך בזה התירוץ של התוס' הנ"ל, י"ל דלהך שיטה אינו קשה כלל דניתי עשה לדחות הל"ת, משום די"ל דשא"ה דהוי גזה"כ דאף על פחות מכשיעור אינו חל כלל העשה לדחותו, ואפשר לומר דלכן כתב רש"י בסוגיא הנ"ל דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי התם, וניחא בזה קושיות הצאן קדשים שהבאתי לעיל שהקשה דלמה לא כתב רש"י דבטעם כעיקר מיירי, משום די"ל דרש"י נתכווין לתרץ מה שהקשיתי דבטעם כעיקר מוכרח לומר דהוי גזה"כ, דהא לא שייך בזה לומר תירוץ הגמ' ה"ל משום דהא הוי רק פחות מכשיעור כנ"ל, כן י"ל לכאורה. אבל באמת ז"א דא"כ תיקשי דלמה הוצרך הש"ס בנזיר הנ"ל למיעבד צריכותא דאי כתב רחמנא בנזיר לא אתי חטאתו מיני' משום דחמיר איסורו דאף חרצן אסרה רחמנא כמובא כ"ז בתוס' חולין הנ"ל, רבותא עדיפתא הי' להם לומר ובקצרה דא"כ רחמנא בנזיר לא אתא מיני' חטאת משום דה"א דבחטאת דיש עשה לכן דוחה לחצי שיעור, ואלו לא הי' גזה"כ הנ"ל לא הוי ידענא בחטאת לאסור מחמת טעם כעיקר ולמילף מן נזיר, דהא ה"א דאתי עשה בשיעור שלם לדחות ל"ת של חצי שיעור ושאני בנזיר דליכא עשה, אע"כ מוכח דליתא להכלל שכתבנו, והוצרך למעבד צריכותא משום דממילא ידענו זה למילף מנזיר דגם בחצי שיעור שייך ג"כ לומר דה"ל ל"ת דבמקדש כיון דחצי שיעור אסור מה"ת עכ"פ ולא מחלקינן בין שיעור שלם לחצי שיעור ואין לומר דשא"ה בבלוע דהא על הבלוע דאיסור לא הוי מושבע לאכלו, רק על ההיתר הוי מושבע, משא"כ בנידון דידן דגם בחצי כזית טבל יקיים המצות עשה דחובת מצה ע"י צירוף, דזה אינו דא"כ תקשה דמאי מקשה הגמ' ניתי עשה לדחות ל"ת באכילת קדשים הא יש לחלק דשא"ה דעל בליעת האיסור לא הוי העשה, אע"כ מוכח מזה כמש"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ב') להעיר בזה דגם כה"ג שייך לומר אתי עשה לדחות לא דהא עכ"פ מצוה לאכול הכזית קדשים, א"כ לפ"ז שייך ג"כ לומר בזה אי נימא דהעשה של שיעור שלם חל לדחות חצי שיעור, א"כ אף בזה שייך לומר מושבע על כל כזית מהר סיני דהא היכא דהוי עשה ממילא הוי מושבע מהר סיני, דכיון דאם נשבע שלא לאכלו לא חלה השבועה לבטלו משום דהוי מושבע מהר סיני, א"כ ממילא הוי דינו כדין שבועה דחל על חצי שיעור ובוודאי אין לחלק בסברא זו ביניהם: ענף ענף ב וביותר יש להקשות על ריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת, ולכן ס"ל בשבועות (דף כ"ג)