באר יצחק אורח חיים נ

דגבי הקישא דר"ש שייך לומר דכיון דהתורה מיעטו מגזה"כ שלא לצאת בטבל יהי' מאיזה טעם שיהי' דעכ"פ כיון דאין יוצאין בטבל א"כ ה"ה אף בחצי שיעור דטבל דאף דעדיין חל איסור חמץ, אם יצרפו לחצי שיעור אחרת מ"מ הא טבל דהוי פסולו בגופו ע"כ אינו יכול לצרפו לחצי כזית אחר ג"כ, ושייך שפיר לדון הך נפקא מינה שכתבתי דאלו מחמת דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור אז יכול לצרף לחצי כזית האסור באכילה לחצי כזית המותרת באכילה, משא"כ כיון דנפקא ליה מהקישא דר"ש אז הוי גזה"כ דאין יוצאין בטבל של א"כ אף על חצי שיעור לא מהני אף ע"י צירוף, והא דס"ל לר"ש כל שהוא למלקו', עכ"ז יש לומר הך נפ"מ לשיטת התוס' בע"ז שכתבו לחד שיטה בשם ר' יקר דבתערובות לא אמר ר"ש דכ"ש למלקו', א"כ נפ"מ ע"י תערובות דאם הוא מחמת דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו', א"כ אם עירב את החצי כזית דטבל בחצי כזית המותרת דאז לא שייך לומר כל שהוא למלקות, אך מה שכתבתי לדון דלריו"ח חצי שיעור אסור מה"ת כנ"ל, בזה אף ע"י תערובו' שייך זה כדמוכח בחולין (דף צ"ח) דגם ע"י תערובו' ס"ל לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת וכן כתב לראיה זו הר"ש בפ"ב דטבול יום, ושאני כל שהוא למלקות דבזה יש לדון דע"י תערובות ס"ל לר"ש דלא הוי כל שהוא למלקות והתוס' דסוכה (דף למד) דהקשו דלמה לי הקישא דר"ש תיפוק ליה דה"ל מצוה בעבירה, וכתב הש"א לפרש קושייתם דאזלי לשיטתם דס"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו' אזלי לשיטתם דס"ל בע"ז (דף ס"ח) בשם ר' פרץ דכתב דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות דגם ע"י תערובות הדין כן א"כ ליכא הך לפ"מ בחצי שיעור דטבל משום דגם בחצי שיעור דטבל לא יכול לצרפו, משום דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור והוי שפיר מושבע אף על כל שהוא, משא"כ לשיטת רבינו יקר דס"ל דלא אמר ר"ש כל שהוא למלקות רק בעיניה ולא ע"י תערובות שפיר יש לדון דהוי נפ"מ בחצי שיעור טבל. ובירושלמי פסחים (פ"ג ה"א) מוכח ג"כ דס"ל דכל שהוא דר"ש למלקות הוי גם ע"י תערובות דהא מוקמי להא דתערובות חמץ באזהרה דאתי כר"ש דכל שהוא מלקות, אלמא דאף ע"י תערובות ג"כ ס"ל לר"ש דכל שהוא למלקות, והוא כשיטת ר' פרץ הנ"ל ואכמ"ל. וביתר ביאור יש לבאר דאין לומר דגם למאן דיליף מן הקישא דלא תאכל חמץ דיצא זו שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום טבל ג"כ מועיל לצרפו לחצי כזית טבל לחצי כזית מצה המותרת, משום דהא עיקר הטעם דילפינן דאין יוצאין בטבל הוי משום דאין יוצאין רק במי שאיסורו בבל תאכל חמץ ויצא זה שאין בו משום חמץ רק משום טבל, א"כ אף בחצי כזית טבל אם יצרפו לחצי כזית שאינו של טבל הא בזה אחר שנצטרף ביחד אין לוקין עליו משום טבל רק משום איסור חמץ אלו הי' נתחמץ ואז הי' כזית חמץ, וכבר כתבתי דאיסור של שיעור שלם חל על חצי שיעור, וכיון דחמץ הוי שיעור שלם חל ממילא על חצי שיעור דטבל, וכמש"כ בשם הכרו"פ, דזה אינו דהא בזבחים (דף ס"ט ע"ב) אמרינן דטרפה דנאמר בטומאת עוף בבית הבליעה הוי למעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה, ומקשו דהא לר' יהודא מנבלה נפקא לי' דתניא ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זו שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה, משום דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה כדאיתא בחולין (דף ק') הא י"ל דנפ"מ אם אכל חצי כזית מנבלת עוף טמא וחצי כזית מנבלת עוף טהור דאלו לטעם דיצא זו שאין איסורו משום נבלה רק משום טמאה א"כ כה"ג דהוי איסורו משום נבילה משום דהא איסור טמאה לא הוי רק חצי שיעור ואיסור נבלה הוי שיעור שלם ולוקין עלי' משום איסור נבלה, ולכן הוכרח למילף מן טריפה דלמעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה, ובזה אף חצי כזית מן טמא לא מהני לצרופי לחצי כזית עוף טהור, משום דהא עכ"פ לא הוי במינו טריפה רק חצי שיעור ע"י צירוף אלא ע"כ מוכח דאף מן הדרש דיצא זו שאין איסורו משום נבלה רק משום טמאה, ג"כ נתמעט חצי כזית ע"י צירוף דכיון דחזינן דהתורה מיעטה דנבלת עוף טמא אינו מטמא אבית הבליעה יהי' מאיזה טעם שיהי', לכן ג"כ ע"י צירוף אינו מטמא, וה"ה בנ"ד שפיר כתבנו דלמאן דיליף מן יצא זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כו' ואף חצי כזית טבל ג"כ לא מהני לצאת ידי חובת מצה אף ע"י צירוף, דכיון דאם הי' כל כזית טבל אינו יוצא בו מחמת גזה"כ ולכן ה"ה בחצי כזית טבל ג"כ אין יוצאין בו. ואף דיש לדחות הראי' מזבחים הנ"ל די"ל דקושיות הגמרא התם הוי דא"כ למה לר' יהודא למילף מן נבלה דיצא זו כו' תיפוק לי' זה מן דרש דטריפה למה, או די"ל דאכתי ה"ל לדרוש לדרש זו מן נבלה ג"כ דיצא עוף טמא שאין במינו נבילה רק טמאה עכ"ז באמת מוכח דגם חצי כזית עוף טמא אינו מועיל לצרפו לנבלת עוף טהור ולטמא בבית הבליעה, דבחולין (ד' ק"ב ע"א) פריך הגמרא על הא דתנן אכל אמה"ח מן עוף טמא אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה אלימא בישראל פשיטא כו' ופירש רש"י דלגבי טומאת בית הבליעה בלא"ה אין לו שום טומאה בבית הבליעה, ואי נימא דחצי כזית מן טמא מועיל להצטרף לעוף טהור לטמא בבית הבליעה, א"כ מאי מקשי הא י"ל דהא דאין שחיטה מטהרתה נפ"מ גבי טומאת בית הבליעה ע"י צירוף, אע"כ מוכח דשום טומאה לא הוי בעוף טמא אף ע"י צירוף, וכיון דהא דנבלת עוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה נפקי' לי' מן נבילה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זו שאין איסורו משום נבילה רק משום בל תאכל טמאה כדאיתא בחולין (דף ק' ע"ב), אלמא דמזה הילפותא דרשו ע"י צירוף אינו מועיל לצרפו, דכיון דבעיקרו אינו מטמא מחמת איזה דרש דה"ה אף ע"י צירוף דלא יהי' עדיף מן העיקר, א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ הדין נותן דאלו להטעם דיצא זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אזי ג"כ ע"י צירוף אינו יוצא י"ח מצה, דכיון דחזינן דגזרה התורה שאין יוצאין במין טבל וכמו דאמרו בזבחים התם דיצא זו שאין במינו טריפה, משא"כ אי נימא דליכא גזה"כ למילף זה רק דלכן אין יוצאין בטבל משום דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת לאחר הדיבור, א"כ ממילא בחצי שיעור דלא הוי מושבע ע"ז וודאי חל עשה לדחותו משום דבעשה הוי מושבע כנ"ל, ולכן שפיר יש לדון הדין המחודש הנ"ל דהיכא דהל"ת הוי חצי שיעור וע"י צירוף יהי' שיעור שלם דאז העשה דוחה להל"ת, ושפיר יכול לצרף חצי כזית מצה הנאסרת עשה לידי מצה המותרת דאז יהי' שיעור שלם והוי מושבע ועומד וזה חל על אינו מושבע כנ"ל, כן יש מקום לדון בכל זה: סימן י. בענין הנ"ל ענף א אמנם ראיתי דיש לסתור זה מזבחים (דף צ"ג) דתנו רבנן כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' עד שיבלע בבשרה כו', ומקשינן אמאי וניתי עשה ולידחי ל"ת, אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת במקדש, ורב אשי אמר יקדש ה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וקשה הא על כל כזית וכזית ה"ל עשה שיש בו שיעור שלם והאיסור שבכל כזית וכזית לא ה"ל אלא חצי שיעור, בשלמא להסוברים דהאי יקדש הוא על היתר מצטרף לאיסור שפיר ה"ל שיעור שלם בהאיסור שנבלע בההיתר, דהא כיון דהיתר מצטרף לאיסור ה"ל על כל כזית וכזית באיסור לאו בשיעור שלם, אבל להסוגיא בנזיר (דף ל"ז ע"ב) ולחד אוקימתא דמוקי להא דיקדש על טעם כעיקר ואמרי צריכי לנזיר וחטאת דאי כתב רחמנא חטאת ה"א חולין מקדשים לא ילפינן ואי