באר יצחק אורח חיים מד

נדחת ראייתי הנ"ל וכן לפמש"כ לעיל דהתוס' קאי על היתר מצטרף לאיסור כפי רש"י שם ג"כ נדחת ראייתי הנ"ל מהתוס' דזבחים, אך אין אנו צריכים לראיות כלל על זה דזה פשוט לשיטת ר"ת הנ"ל דגם מיתה חייב על הטעם כמו על העיקר ויש לומר דלכן התוס' בסוכה (דף ל' נשארו בצ"ע דלמה צריך קרא דאין יוצאין בטבל תיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, משום דאין לתרץ כמו שכתבתי ע"י תערובות באורז דהא לשיטתם דס"ל כהר"ת ה"ל תערובות טבל ג"כ במיתה, א"כ שפיר הקשו התוס' בסוכה. אך גם לשיטת ר"ת יש לתרץ קושייתם, דהא כבר נתבאר לעיל דלמאן דיליף טעם כעיקר מן משרת וגם ס"ל דון מינה ומינה אז לא הוי בכרת ומיתה על טעם היוצא אף מן איסור מיתה, דלא חמור מן נזיר דלא הוי בי' רק לאו לחודה, ומבואר בתוס' בע"ז (דף ס"ח) בד"ה ואידך קדירה כו', שכתבו בסה"ד שם דלר"ש לא מצי למילף טעם כעיקר מן געולי מדין דחדוש הוא רק מן משרת יליף לטעם כעיקר כ"כ אליבא דר"ש, ובדורש לציון דרוש ד' העלה דר"ש ס"ל דון מינה ומינה יעו"ש, וכן יש להוכיח מן ירושלמי יבמות פ"ח דקאמר התם דר' אליעזר בר' שמעון ס"ל דממזר אחר דור עשירי נקבות מותרות משום דס"ל בגז"ש עשירי עשירי למילף מעמוני ולא עמונית וס"ל דון מינה ומינה וכמבואר בש"ס דילן ביבמות (דף ע"ח) דזה תלוי בהך פלוגתא דדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה, וגם מבואר בתוס' מנחות (דף ע"ט ע"ב) בד"ה ומי אית לי' כו' דר' אליעזר בר' שמעון ס"ל כוותי' דאבוה ולכן קפריך התם מן ר"ש וכן לעיל (דף ע"ב) דחוק לאוקמי' כוותי' עכ"ל התוס', ואף דבכמה דוכתי אמרו דר"א בר' שמעון ס"ל כוותי' דאבוה בחדא ופליג עלי' בחדא כדאיתא בשבת (דף מ"ד) ובשא"ד, עכ"ז היכא דמצי לומר דלא פליג על אביו ר"ש מתרצינן לומר דלא פליג עליו ולכן לפ"מ דנתבאר דר"א בר"ש ס"ל דון מינה ומינה אמרינן דמן הסתם ס"ל לר"ש ג"כ כן דאל"כ לא הוי פליג ר"א על אביו ושפיר כתב הדורש לציון שם, וגם יש הרבה לפלפל בעיקר קושיות הדורש לציון שם ע"פ דברי הירושלמי דהתם ואכמ"ל. א"כ לפי מה דנתבאר דר"ש ס"ל דון מינה ומינה וגם נתבאר דר"ש יליף לטעם כעיקר מן משרת, וכבר נתבאר דלמאן דס"ל דון מינה ומינה לא שייך לחייב מיתה וכרת על טעם כעיקר דלא חמור מן המלמד דהיינו נזיר, ולכן שפיר הוצרך התנא דברייתא בפסחים להוכיח דאין יוצאין בטבל, משום דמחמת מצוה בעבירה הי' יכול לצאת בכזית חטים באורז דאז לא הוי במיתה לר"ש, והברייתא הא אמרו התם דהא מני ר"ש היא, וכן לרבינא דתירץ התם בפסחים דאף כרבנן אתי', עכ"ז יש לומר דהא רבינא לשיטתו דס"ל בזבחים (דף ל"ג) דלענין מלקות איתמר דס"ל דאין הלמד חמור מן המלמד לעונש כרת, א"כ ה"ה בטעם כעיקר, ואף לפמש"כ לעיל דרבינא אמר שם זה לריש לקיש דס"ל דון מינה ומינה, עכ"ז יש לומר דהנך רבנן ס"ל ג"כ דדון מינה ומינה, דהא פלוגתא דתנאי היא בדוכתי טובא, א"כ מתורץ שפיר קושיית התוס' הנ"ל, ואין להקשות לשיטת ר"ת דס"ל דאהדרי' קרא והוי ממש הילפות' כמו העיקר, דא"כ אמאי ס"ל לר"ת בפסחים (דף מ"ב) בתוס' ד"ה ואלו כו' דעל תערובות אינו עובר בבל יראה דהא י"ל דטעמו הוי כמו העיקר לגמרי די"ל דשאני התם דחזינן דהתורה מיעטה לתערובות מכרת, א"כ אינו שוה טעמו להעיקר ולכאורה יש לדון אף לשיטת התוס' בשם ר"ח דנתבאר דחייב כרת גם על טעם כעיקר באיסור דכרת, יש לומר עדיין דאף דס"ל לר"ת דאהדרי' לדוכתי', עכ"ז לענין כרת אפשר דלא אהדרי' כדמצינו בבכורות (דף ט"ו) דאהני הקישא ואהני קרא אהני הקישא למעוטי מכרת ואהני קרא למיקם עלי' בלאו, אלמא דלא אמרינן אהדרי' קרא גבי כרת רק ללאו לחודה, וה"ה י"ל כן בטעם כעיקר, אך באמת ז"א, בשכבר הקשו התוס' שם בד"ה ואהני קרא כו' דאמאי לא נימא אהדרי' קרא אף לכרת, א"כ מוכח להדיא מן התוס' דס"ל דאף גבי כרת אהדרי' קרא דכיון דגילה התורה דאסור ממילא קיימא בעיקר האיסור לגמרי' לכל דיניו, וגם לפמש"כ רש"י שם בבכורות ד"ה ואהני קרא כו' דמסתבר טעמא דכי כתב כרת בחלב בבהמה הראוי' לקרבן כו', אלמא דלולא הסברא הזאת הי' חייב כרת גם על מה דאהדרי' קרא, ולפי שיטת התוס' דמדמי הא דטעם כעיקר להא דבכורות גבי גיזה דפסולי המוקדשין לענין אהדרי' קרא, א"כ כמו התם בבכורות ס"ל להתוס' דשייך אהדרי' קרא אף לכרת ה"ה בטעם כעיקר לשיטת ר"ת. וכן מדברי הר"ן בפסחים (דף מ"ג) בסוגיא דתערובות חמץ שכתב שם דלרבנן דס"ל על עירובו בלא כלום משום דילפי מזה דגילה התורה דעל תערובות חמץ אינו בכרת וה"ה דאינו בלאו, וכ"כ הבעה"מ שם [וגם מבואר בטור או"ח (סימן תמ"ב) וברא"ש דדוקא התם קיי"ל כרבנן דעל עירובו בלא כלום משום דלא הוי אלא קיוהא בעלמא אבל טעם ממש דומה לעיקר וגם עובר עלי על בל יראה] א"כ אי נימא דבכל תערובות איסור ליכא כרת איך כתב להוכיח מהא דהתורה מיעטו מכרת דגם בלאו אינו עובר, דהא בכל טעם כעיקר אינו חייב כרת, ובע"כ מוכח מדבריו דבטעם כעיקר חייב כרת אך שאני התם דלא הוי רק לקיוהא בעלמא וכסברת הטור והרא"ש הנ"ל, ויש לפלפל בדברי המהרש"א בפסחים שם שכתב דהא דעל תערובות חמץ אינו בכרת לא הוי מגזה"כ רק כיון דלא מצינו בפירוש לכן אינו בכרת, ואפשר שזהו כשיטת הר"י דאורליינוש דלא אמרינן אהדרי' קרא כו'. ענף ח ולפ"ז בנ"ד דעירב כזית חטים של טבל באורז הדין כן לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל תערובות אינו חייב כרת, א"כ לפי מאי שהעלה הש"א דאף עשה דמצה שקודם הדיבור מצי לדחות ל"ת דלאחר הדיבור רק הא דאין יוצאין בטבל הוי משום דהוי ל"ת דבמיתה, א"כ היכא דעירב בתערובות אורז אז כיון דליכא מיתה שפיר יוצאין בו י"ח מצה וכן לשיטת הר"י דאורליינוש דס"ל דלא אהדרי' קרא שפיר יוצאין בזה, אמנם לשיטת הר"ת דס"ל דאהדרי' קרא וממילא חייב מיתה ואינו יוצא אף ע"י תערובות אורז, וכן לשיטת רש"י דס"ל טעם כעיקר לאו כו' רק נאסר מדרבנן וגם ס"ל חתיכה נעשית נבלה אין יוצאין בזה י"ח מצה, לא מיבעיא לפמש"כ לעיל דלרש"י דס"ל טעם כעיקר לאו כו' ממילא אין יוצאין בעיסת אורז דעירב בו כזית מצה דלא פסקינן הילכתא כהמשנה בעיסת אורז הנ"ל וודאי דאין יוצאין בו, ואף לפמש"כ בתי' בתרא דגם לרש"י יוצאין בעיסת אורז שעירב בו כזית מצה משום דהא עכ"פ בא לידי חימוץ, עכ"ז בכזית טבל שעירב בתערובות אורז וודאי דאין יוצאין, משום דכיון דרבנן אסרו לטעם להיות כעיקר ובפרט דקיי"ל דאמרינן חתיכה נעשית נבלה, א"כ כל דתיקון רבנן לאסור גם תערובות היתר כעין דאורייתא תיקון, וכמו בדמאי דאין יוצאין בו וכמש"כ לעיל, א"כ ה"ה בתערובות הנ"ל. אך לדינא אין אנו צריכים לחוש לשיטת רש"י אף מספק כדמוכח ביו"ד (סימן צ"ח סעיף ב') דבתערובות אינו מינו ונישפך אסור מספיקא, ואי נימא דיש לצרף שיטת רש"י הנ"ל לספק, א"כ אמאי מחמירין בתערובות באינו מינו בספק כשנשפך, הא יש ספק ספיקא להתיר ספק שמא אין כאן איסור דאורייתא כלל וכשיטת רש"י כיון דנתערב ברוב היתר עכ"פ, ואתמ"ל כשיטת התוס' והפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא, אכתי ספק שמא הי' בתערובות ששים ודומה ספק ספיקא זה להס"ס שכתב הש"ך בכללי הס"ס ביו"ד (סימן ק"י ס"ק ט"ז) גבי ציר דגים יעו"ש, אע"כ מוכח מזה דגם לספק לא מצרפינן שיטת רש"י זאת רק קיי"ל עיקר כהסוברים דטעם כעיקר דאורייתא לכן בנידון דידן לא שייך לחוש לשיטת רש"י כיון דלא קיי"ל כוותי' לדינא כנ"ל, אך לשיטת ר"ת שפיר יש לחוש, א"כ לדינא אין יוצאין בתערובות טבל באורז משום דיש לחוש לשיטת ר"ת דכה"ג אין עשה דוחה לל"ת דבמיתה.