באר יצחק אורח חיים מג

ענף ו ויש להקשות בהא דאמרו בפסחים (דף מ"ג) דרב נחמן ס"ל דעד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיני' אבל חמץ ע"י תערובות לית לי', והא כיון דר"מ ס"ל בע"ז נותן טעם לפגם אסור בכל התורה ויליף מגעולי מדין, א"כ לדידי' גע"מ לאו חדוש הוא ומבעי לי' למילף טעם כעיקר מהתם, ואף לשיטת הבעה"מ בפסחים שם והובא בטור או"ח (סימן תמ"ב) דשאני כותח דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא, מ"מ לר"מ דס"ל נו"ט לפגם אסור בכל התורה א"כ אף היכא שנעשה רק לקיוהת הא לא גרע מנו"ט לפגם. אך לשיטת הר"י מאורציינוש הנ"ל דס"ל דמאן דס"ל דיליף מגעולי מדין לא הוי רק בעשה ניחא זה, דאף דנימא דיעבור בעשה מ"מ בלאו אינו עובר, ושפיר קאמר רב נחמן דהמשנה דאלו עוברין דס"ל דעובר על עירובו בלאו לא אתי כר"מ, משום דלר"מ הא אינו עובר בלאו ולשיטת רש"י והר"ת דלא ס"ל סברת הר"י דאורליינוש הנ"ל יש להקשות דאיך אמרו דלר"מ אינו לוקה על עירובו, אך יש לומר דר"מ ס"ל דנזיר וגעולי מדין הוי שני כתובים כו' רש"י בחולין (דף צ"ח) ועדיין להקשות לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דהא מוכח בפסחים ונזיר דמאן דס"ל טעם כעיקר דאורייתא יותר מסתברא לאוקמי משרת על טעם כעיקר ולא על היתר מצטרף כו' וכמ"ש לעיל בשם הראשונים, א"כ לר"מ דס"ל דגעולי מדין לא הוי חדוש וכיון דנלמד מגע"מ לכל התורה דהוי על טעם כעיקר בעשה עכ"פ, אזי מסתבר לומר דמשרת דנזיר קאי על טעם כעיקר ללקות, דהא טעם כעיקר חמור ביותר דהא הוי עכ"פ עליו בעשה כמו בגע"ח, יאלו על היתר מצטרף כו' דלא אמרינן בכל איסורין לא הוי רק חצי שיעור, ועיין בתוס' שבת (ד' צ"א) ד"ה כגון כו', א"כ יש לנו ללמוד ולומר דלוקין על כל טעם כעיקר מן משרת דנזיר, וגם הא כתבו התוס' בנזיר (דף ל"ז) בד"ה טעם כעיקר מנליה דלכן מקשה הגמרא בפשיטות לר"ע טעם כעיקר מנליה, משום דיותר מסתבר לאוקמי על טעם כעיקר, ואין לומר דזה הוי ב' כתובים הבאין כ'. דזה אינו דהא גע"מ הוצרך על נו"ט לפגם לאסור אליבא דר"מ ומשרת דנזיר הוצרך על מלקות דטעם כעיקר דאלו מגע"מ הא אין לוקין כשיטת הרב ר' יוסף, והא דפסחים דאמרו דר"ע יליף מגע"מ ומשרת אתי להיתר מצטרף כו' כבר פירשו המפרשים שם דליכא למימר דאתי למלקות דא"כ גע"מ למה לי, אבל לר"מ תקשה דאמאי אמרו לר"מ דאין עובר בלאו על תערובות חמץ, הא מיבעי לי' למילף מן משרת דלוקה על כל טעם כעיקר ולא הוי ב' כתובים משום דגע"מ הוצרך על נוטל"פ, ומשרת אתי על מלקות משום דגע"מ לא הוי רק בעשה לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל. א"כ קשה איך אמרו בפסחים דלר"מ אינו בלאו כל תערובות חמץ ואפשר לומר דס"ל להרב ר' יוסף כשיטת הבעל המאור הנ"ל דשאני כותח דלא הוי רק קיוהא בעלמ' ואף דזה עדיף מן נו"ט לפגם, עכ"ז י"ל דאף לר"מ דס"ל טעם כעיקר הוי בלאו עכ"ז נותן טעם לפגם לא הוי רק בעשה דנלמד מגע"מ, אך יש לדקדק בזה הרבה. והעיקר מה שנלע"ד שאף לשיטת הר"י מאורליינוש דס"ל דלא אהדרי' קרא, עכ"ז הא מצינו בר"ה (דף ד') דר"מ ס"ל דעל רגל א' עובר בבל תאחר מדכתיב ובאת שמה, וכין דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בבל תאחר ורבנן ההוא לעשה, א"כ לר"מ דס"ל התם דאף דיש סברא לומר דבעי שלשה רגלים מדכתיב חג המצות וחג השבועות וסוכות כמבואר שם, אפ"ה מדכתיב ובאת שמה דעובר על בל תאחר ברגל אחד אמרינן אהדרי' קרא לדוכתי' לאיסורו דהוי בלאו דבל התורה דהוי בעשה ממילא גמרינן ללאו מינ' א"כ שפיר יש לומר דלכן ר"מ לא ס"ל טעם כעיקר משום דגע"מ ומשרת דנזיר הוי שני כתובים ואין מלמדין, דאי נימא דטעם כעיקר בכל התורה א"כ תקשה משרת למה לי דהא ללאו נצמד מגע"מ כיון דס"ל לר"מ דאמרינן אהדרי' קרא לאיסורו ולכן הוי ב' כתובים, אבל לרבנן דס"ל התם בר"ה דלא הוי רק בעשה יש לומר דלא אהדרי' קרא, וכשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, ואפ"ה אינו קשה על הר"ת דס"ל אהדרי' קהא דהא רבנן דר"ה לא ס"ל כן, דיש לומר דשאני התם דכתיב חג המצות ושבועות וסוכות דמוכח מהתם דבעי דווקא ג' רגלים, ועוד יש לחלק בין הא דר"ה לנידון דר"ת בטעם כעיקר, אבל מן ר"מ דס"ל התם דקאי בלאו דבל תאחר ברגל א' מוכח דס"ל דאמרינן אהדרי' קרא דכמו דחזינן דהיכא דחייבתו התורה ברגל א' ממילא הוי בבל תאחר ולא מחלקינן ביניהם לומר דבכל ג' רגלים הוי בלאו וברגל א' אינו אלא בעשה, א"כ ה"ה בטעם כעיקר דכיון דחזינן דהתורה אסרה לטעם א"כ לא מחלקינן בין טעמו לממשו ושוה ממש גם בהלאו לדברי ר"מ, א"כ ישבנו בעז"ה דברי הר"י מאורליינוש על נכון, ויש לתרץ כ"ז בהרבה גווני אך אכמ"ל. וא"כ לשיטת הר"י מאורליינוש וודאי דלא הוי בכרת על טעם כעיקר, דהא לא הוי רק בעשה ואין לוקין וה"ה דלא הוי בכרת כיון דלא אהדרי' קרא א"כ וודאי דיכול לצאת י"ח מצה בכזית בתערובות באורז, כיון דקיי"ל דעשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור כמו שהעלה הש"א רק מחמת דהוי במיתה אינו דוחה, א"כ כה"ג דלא הוי במיתה וודאי דדוחה העשה לאיסור דטעם כעיקר, ואין לומר דכיון דהוי על טעם כעיקר בעשה לשיטת הר"י מאורליינוש, א"כ נימא אין עשה דוחה עשה, דז"א דא"כ תקשה דאמאי קיי"ל באיסורי לאווין דעשה דמצה דוחהו היכא דלא הוי במיתה וכרת רק בלאו לחודי', וכמו בחדש דמקשי בירושלמי דיבוא עשה לדחות ל"ת, דנימא דכיון דאסרה התורה כלי שבלע איסור מהם א"כ הוי בעשה מחמת הצווי דהגעלת כלי מדין, וכיון דהבלוע הוי בעשה כש"כ דהוי בעשה על גוף האיסור, א"כ הא אין עשה דוחה עשה, אע"כ מוכח דקיי"ל אין טפול חמור מן העיקר, כדאיתא בזבחים (דף ס"ג ודף מ"מ) וכמו דעל גוף האיסור דלא הוי רק בל"ת דחינן לי' היכא דיש מצות עשה כש"כ בבלוע טעם האיסור דוודאי דחינן היכא דיש עשה, דלא יהי' הטפל חמור כו', וכיון דעל טעם כעיקר דאיסורי לאווין דחינן לי' היכא דיש עשה דמצוה, א"כ ה"ה אף היכא דיש איסור מיתה על גוף האיסור עכ"ז כיון דעל טעם האיסור ליכא מיתה, ואינו רק באיסור דגזרה התורה על כל טעם דיהא כעיקר, א"כ כמו דעל כל טעם כעיקר מכל איסורין דחינן לי' מחמת עשה א"כ ה"ה אף בטעם כעיקר של איסור מיתה, דהא התורה כולל' לכל טעם כעיקר ביחד והכל נובע מן דרש א', וא"כ לא חמור הטעם כעיקר של איסור מיתה מן טעם כעיקר של שארי איסורין דנתבאר דמחמת שלא יהי' טפל חמור מן העיקר דוחהו העשה דמצוה וה"ה בזה, ואף לרב אשי דס"ל בזבחים (דף גז) דיקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לל"ת ועשה, עכ"ז שאני התם דהא לא שייך התם הך סברא דלא יהי' טפל חמור מן עיקר, דהא על עיקר פסולי המוקדשין כמו בפסול יוצא ונותר לא שייך התם שום עשה בשום אופן דנימא עשה דוחה לל"ת, משא"כ באיסורי טבל וכה"ג דשייך לומר עשה דמצה ידחהו אף בגוף האיסור, א"כ לא יהי' טפל חמור מן העיקר וברור ופשוט: ענף ז אמנם לשיטת ר"ת דהובא ברא"ש חולין (פ"ז סימן ל"א) ובתוס' שם ובשארי דוכתי וברא"ש ה' חלה דהיכא דנבלע איסור אז לוקין על כזית כאלו הי' כולו איסור והוי טעמו ממש כממשו דאהדרי' קרא לאיסורו, א"כ כמו דחייב מיתה על כזית טבל ה"ה דחייב מיתה על טעם כעיקר של טבל, א"כ לשיטתו אין יוצאין בעיסת טבל אף אם נתערב באורז ביותר, מכדי אכילת פרס, ולשיטת ר"ח שהובא ברא"ש שם תלוי זה באם נתערב כזית בכא"פ, וביותר מכא"פ אין יוצאין בלא"ה כמבואר שם וכן מבואר בתוס' בזבחים (דף צ"ז) בד"ה ניתי עשה ולידחי ל"ת דכתבו דבפסול נותר ה"ל ל"ת שבכרת כו', משום דהתוס' אזלי לשיטתייהו דס"ל כשיטת ר"ת בזה בכמה דוכתי, ולכן אף על טעם כעיקר של נותר ה"ל בכרת, אך לפמש"כ לעיל בשם הצל"ח דכתב דבפסול קדשים לכ"ע אהדרי' קרא דכיון דדרשי מן יקדש להיות כמוה הוי ממש כמו העיקר,