באר יצחק אורח חיים מב

אך למש"כ מתחלה בלא"ה ניחא דהא מוכח ביבמות (ד"ח) דגם רב אשי ס"ל כרבא דערוה לא צריכא קרא דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, א"כ לכן במל של ע"ש בשבת חייב חטאת דהו"ל ל"ת דבכרת, וזה מוכרח בשבת (דף קל"ג) דמקשה על מילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט, דהוא ברייתא התם דניתי עשה לדחות ל"ת, דמשמע דעל משנה דתינוקת דמל של ע"ש בשבת אינו קשה לי' כלל, ובע"כ מוכח דשאני שבת דהו"ל ל"ת שבכרת, ולהנך אמוראי דס"ל ביבמות (דף ז') בסוגיא דעלי' דעשה דוחה ל"ת שבכרת מוכח אליבייהו לומר דס"ל כתי' רבא ואביי התם בשבת דילפי מגזה"כ דאין מילה שלא בזמנה דוחהו, ויהי' מוכח לפ"ז דאמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי' דאל"כ הא לא הוי רק בעשה ולא בכרת, אך עכ"ז יש לתרץ לשיטת ר' יוסף הנ"ל דיסבור כשיטת הרב ר' יוסף בקדושין (דף ל"ד) דהעשה מאלים להל"ת, אך הנך אמוראי דס"ל דעשה דוחה ל"ת של כרת ס"ל כתירוץ רב אשי דיו"ט הו"ל עשה ול"ת וה"ה שבת דהו"ל עשה ול"ת ומאלים העשה להל"ת וחייב כרת ומלקות עלי', גם י"ל דבשבת כ"ע מודי דהו"ל עשה ול"ת דהא כתיב וביום השביעי תשבות רק ביו"ט ס"ל דלא הוי לי' עשה, ועיין בתוס' ביצה (ד"ח) ד"ה סוף סוף עשה כו', וגם יש לעיין בכ"ז ע"פ מש"כ התוס' בביצה (דף י"ב) ד"ה השוחט עולת נדבה כו' במש"כ שם בענין אהדרינהו קרא לדוכתי', ובבכורות (דף ט"ו) בתוס' ד"ה ואהני קרא למיקים עלי' בלאו כו', ובמשנה למלך ה' מעילה (פ"א ה"ז) ובפר"ד בדרך מצותיך חלק ג' ואכמ"ל בפרט זה. ועדיין תקשה על הרב ר' יוסף הנ"ל, דמה הקשה רבא בזבחים על ריש לקיש הא י"ל שאני גבי מלקות דהא אינו לוקה על טעם כעיקר, ולפמ"ש הפר"ד בדרך מצותיך חלק ג' דריו"ח דס"ל ביבמות (דף י') דבין הוא ובין האחים אינם חייבים על החליצה כרת, ואף דכתיב יבמה יבוא עלי' דמבואר ברמב"ם (פ"א ה' יבום) דעלי' ולא על צרתה ולא אמרינן אהדרינהו קרא לאיסורא קמא יעו"ש בפר"ד [וכעת אינו אצלי], ולפ"ז לריש לקיש דס"ל התם דבין הוא ובין האחים חייבין על הצרה כרת, מוכח דס"ל לר"ל דאהדרינהו קרא לדוכתי' וריו"ח באמת ס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ולכן קאמר ריו"ח דעל טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו וכשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דאזיל ריו"ח לשיטתו דס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ולכן שפיר מקשה לר"ל בזבחים דכיון דס"ל פטור ממלקות על נו"ט ממילא מוכח דס"ל לר"ל דנו"ט ברוב לאו דאורייתא, משום דאם הי' ס"ל טעם כעיקר מה"ת הי' לו להיות לוקה לשיטתו דס"ל אהדרינהו קרא לדוכתי' אך ג"ז אינו משום דמריו"ח דיבמות אינו מוכח דס"ל דלא אמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי', די"ל דשאני התם דאיהו שליחות דצרה קעביד, וכן איהו שליחות דאחים קעביד כדאיתא שם ביבמות, ולפ"ז יהי' מוכח מהתם דלולי הסברא הנ"ל הי' חייב כרת, ובע"כ מוכח לחלק ביניהם, וכן מוכח במה דקיי"ל דממעטינן איילונית מן אשר תלד הנ"ל וחייב כרת עלי', אלמא דלא שייך התם סברת הרב ר' יוסף הנ"ל וכמ"ש התם הפר"ד לחלק ביניהם, א"כ תקשה על הרב ר' יוסף הנ"ל מה שהקשיתי מזבחים. ויש לתרץ דהנה בנזיר (דף ל"ז ע"א) תוס' ד"ה טעם כעיקר מנלי' כו' כתבו דיותר יש לומר דמשרת אתי לטעם כעיקר מלומר דקאי על היתר מצטרף לאיסור, דהא בטעם כעיקר יש עכ"פ כזית כו' וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין (דף צ"ח) בשם הרמב"ן דלמאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא מוכח דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור חמור מן טעם כעיקר מסברא דבטעם כעיקר יש לומר דלבטל ברוב ובהיתר מצטרף לאיסור הא ליכא רוב וכמ"ש התוס' בפסחי' (דף מ"ד) ד"ה אלא מאי היתר כו' ובשארי דוכתי וכ"כ רש"י בחולין (דף צ"ח) בסוף ד"ה לטעם כעיקר כו' דטעם כעיקר לא דאורייתא ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור ובזבחים (דף צ"ז) כתב רש"י דיקדש אתי להיתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר, וכבר הובא לעיל דברי רש"י הנ"ל בתמיהת הצ"ק, ויל דאזיל לשיטתו דס"ל לרש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואז מוכח דהיתר מצטרף לאיסור חמור יותר, ולכן י"ל דמשרת אתי על החומר היינו טעם כעיקר, אך עדיין צ"ע בדברי רש"י הנ"ל מן חולין (דף צ"א) דמבואר שם ברש"י דבקדשים מודה דנאסר טעם כעיקר מה"ת, וכבר תירצתי לעיל דברי רש"י דזבחים הנ"ל] אך מאן דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ומשרת אתי לטעם כעיקר ס"ל דחמיר טעם כעיקר ממצטרף לאיסור, משום דבטעם כעיקר יש כזית בלוע משא"כ בהיתר מצטרף לאיסור ליכא כזית שלם, וכ"כ בארוכה הפני משה בירושלמי נזיר פ"י ה"א, והפני יהושע בפסחים (דף מ"ד) כתב ג"כ כן. ולפ"ז לר"ל דס"ל שם בזבחים דפיגול ונותר וטמא שבללן פטור משום דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא אף בקדשים דהא שם מיירי בקדשים, ובע"כ מוכח דלר"ל אתי האי יקדש, דכתיב בקדשים להיתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר משום דאי נימא דקאי על טעם כעיקר א"כ מיבעי להיות לוקה על טעם כעיקר בקדשים, אף לשיטת הרב ר' יוסף הנ"ל דס"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי' ולא הוי געולי מדין רק בעשה, עכ"ז בקדשים דכתיב יקדש ודרשינן להיות כמוה וודאי דחייב מלקות, כמ"ש הצל"ח בפסחים (דף מ"ה ע"א) דכיון דכתיב יקדש כמוה ממילא הוי בלאו אף לשיטת הרב ר' יוסף כמו עיקר האיסור דבשר חטאת יעו"ש, משום דדינו ממש כמוה בכל הדינים, ובע"כ מוכח דר"ל דס"ל דאינו לוקה על טעם כעיקר אף בקדשים דמוקי האי יקדש על היתר מצטרף לאיסור ולא לטעם כעיקר, ולפ"ז יסבור ר"ל דהיתר מצטרף לאיסור חמור יותר מן טעם כעיקר ולכן שפיר מקשה רבא לר"ל מן עושה עיסת אורז דיוצא י"ח מצה, דכיון דמוכח מן משנה הנ"ל דטעם כעיקר דאורייתא ואף דנימא דאינו רק בעשה מ"מ הא חזינן מזה דטעם כעיקר חמור ביותר מן היתר מצטרף כו', דהא טעם כעיקר נאסר מה"ת בכל מילי ואלו היתר מצטרף לאיסור אינו רק בקדשים דכתיב התם יקדש, וחולין מקדשים לא גמרינן כדאיתא בפסחים (דף מ"ה), [בפרט לר"ל דס"ל בריש פ"ח דיומא דחצי שיעור מותר מה"ת, א"כ אין שום איסור תורה כלל על היתר מצטרף לאיסור בחולין בלא הוכחה], ואלו טעם כעיקר נאסר מה"ת אף בחולין כדמוכח מהמשנה דעושה עיסה מאורז דיוצא י"ח מצה, וגם הא ע"י צירוף שארי מינים לחצי זית מצה הא אינו יוצא י"ח מצה, וכיון דמוכח דטעם כעיקר חמור יותר מן היתר מצטרף כו', א"כ ממילא קשה על ר"ל דאמאי פוטר בטעם כעיקר בקדשים ממלקות ומוקי האי יקדש להיות כמוה על היתר מצטרף כו') הא יותר מסתבר לומר דהאי יקדש קאי על טעם כעיקר, וכמש"כ בחידושי רשב"א לחולין בשם הרמב"ן כנ"ל דמאן דס"ל דטעם כעיקר חמור מסתבר לומר דמשרת קאי על טעם כעיקר ולא על היתר מצטרף כו', וה"ה בהאי יקדש כמוה, וכבר כתבנו בשם הצל"ח דאי יקדש קאי על טעם כעיקר אז לוקה על טעם כעיקר בקדשים אף לשיטת הרב ר' יוסף, ושפיר מקשי בגמ' על ר"ל דס"ל דאינו לוקה אף בקדשים על טעם כעיקר, משום דהיתר מצטרף לאיסור חמור מן טעם כעיקר דהא במשנה הנ"ל מוכח דטעם כעיקר חמור יותר מן היתר מצטרף כו' ומתורץ שפיר שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל. ומביצה (דף י"ב) בשוחט עולת נדבה דלוקה אליבא דבית שמאי משום דאהדרי' קרא לאיסורו אינו קשה על שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, משום די"ל דשאני התם דזה דומה לתזבח ולא גיזה דכתבו התוספת בחולין (דף צ"ט) ובשארי דוכתי דהתם לכ"ע בלאו משום דהא בלא הפסוק דתזבח ולא גיזה לא הי' ה"א כלל להתיר רק ה"א מקרא דתזבח דהתירה התורה זביחה בפסולי מוקדשין דה"ה גיזה על זה אמרו שפיר דתזבח ולא גיזה דממילא אהדרי' קרא לגיזה באיסורא קמא, וה"ה בשוחט עולת נדבה דג"כ לא הי' שום הוה אמינא כלל דקרב ביו"ט דהא עולה אינה נכלל בכלל אשר יאכל לכל נפש, רק הוי אמינא דיקרב ביו"ט מקרא דל"ד וכמש"כ התוס' בביצה (דף י"ט בד"ה אמר עולא כו', ולכן כיון דהתם נתמעט מן וחגותם חג אין עולה לא לכן לוקה אליבא דב"ש, ולב"ה דס"ל דאינו לוקה בשוחט עולת נדבה ביו"ט טעמם משום דכיון דאמרינן מתוך שהותרה כו', ונכלל בההיתר דיאכל לכל נפש וכמש"כ התוס' בביצה (דף י"ב) בד"ה השוחט עולת נדבה כו', וא"כ אשכחן דהותרו בהדיא כו' יעו"ש.