באר יצחק אורח חיים מא

מדאורייתא משום דאם טעמו כעיקר לא הוי מה"ת איך שייך לגרור את האורז יעו"ש, וא"כ ממילא מוכח מזה דגם בעיסת אורז בכזית חטים בטבל אינו חייב מיתה, דלא עדיפא מכל טעם כעיקר דס"ל להרמב"ם דאינו חייב כרת, דאי נימא דזה ה"ל כממשו של האיסור מחמת גרירה א"כ מאי מקשו על ר"ל הא יש לחלק דלעולם טעם לא הוי מה"ת ושאני התם באורז דכיון דשייך בי' משום גרירה הו"ל כממשו של איסור, אע"כ מוכח דאף דהיכא דשייך משום גרירה מ"מ לא עדיף מן טעם כעיקר ולא הו"ל כממשו של איסור. ולכן הקשה הגמרא שפיר על ר"ל מעיסת אורז, ולפ"ז כמו דעל כל טעם כעיקר אינו חייב מיתה אף בכזית בכא"פ ה"ה אף בעיסת אורז בכזית כנ"ל ג"כ אינו חייב מיתה דלא עדיף מן כל טעם כעיקר, א"כ שפיר יכול לצאת י"ח מצה בזה, ואף בכזית ביותר מכא"פ אם עירב חטים באורז ג"כ יכול לצאת בו לשיטת הרמב"ם הנ"ל, דאף דשיטת הרמב"ם דביותר מכא"פ אינו אסור מה"ת רק מדרבנן, עכ"ז לא שייך לומר בזה דתקון דרבנן כעין כו' לעיל בשיטת רש"י לדמות לדמאי, משום דז"א שייך רק לשיטת רש"י דס"ל בכל טעם כעיקר אף בכזית בכא"פ לא הוי מה"ת לכן שייך שפיר לומר כל דתקון רבנן כעין כו' משא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דבכזית בכא"פ נאסר מה"ת ואז יבא העשה לדחותו כיון דלא הוי במיתה, וגם לא שייך בי' לומר כעין דאורייתא תקון דהא לא נאסר מדרבנן רק מה"ת, א"כ ה"ה וכל שכן אם נתערב כזית ביותר מכא"פ אף דנימא דאף דיוצאין בו י"ח מצה לא הוי נחשב טעמו גבי איסורין רק מדרבנן ושאני לצאת י"ח מצה דהא עכ"פ בא לידי חימוץ וכמש"כ לעיל בארוכה מ"מ איך שייך להחמיר בכזית ביותר מכדי אכילת פרס דלא הוי רק מדרבנן דיהא חמור יותר מכזית בכא"פ דהוי אסור מה"ת דהא כעין דאורייתא תקון אבל לא יותר, רק היכא דמצינו בפירוש דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אז אמרינן כן. אבל לא היכא דסתמו הדבר, [וגם נראה לי דלשיטת הרמב"ם דס"ל דיוצאין בכזית חטים ביותר מכא"פ באורז י"ח מצה דה"ה דגבי איסורין נאסר מה"ת משום דכן משמע מדברי הרמב"ן הנ"ל דשאני אורז דמשום גרירה נגעו בה], א"כ שפיר יכול לצאת י"ח בכזית טבל בתערובות אורז כיון דלא הוי במיתה וכל זה הוא לשיטת הרמב"ם. ענף ה וכן לשיטת הר' יוסף דהובא בתוס' חולין (דף צ"ט) וזבחי' דף ע"ט) וע"ז (דף ס"ז) דאין לוקין על טעם כעיקר משום דכיון דילפינ' מגעולי מדין ולא הוי רק בעשה דתעבירו באש, ולכן קאמר ריו"ח בע"ז דף הנ"ל דאין לוקין על טעם כעיקר. ולא ס"ל סברת הר"ת שכתב שם דהדרינהו קרא לאיסורו ולא הוי בכרת ובמיתה על כל טעם כעיקר, וודאי דיכול לצאת י"ח מצה בכזית חטים מטבל בעיסת אורז כנ"ל אמנם צ"ע לענ"ד על שיטת הר' יוסף הנ"ל מן זבחי' (דף ע"ח) דקאמר ר"ל פגול ונותר וטמא שבללן ואכלן פטור וקאמר בגמ' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, ואותביה רבא מן עושה עיסה מחטים ואורז כו' ומתרצי דר"ל מיירי במין במינו ולשיטת הר' יוסף קשה מאי מקשה רבא לר"ל, הא י"ל דלכן פטור ממלקות משום דאף דטעם כעיקר דאורייתא אפ"ה אין לוקין עלי' רק דקאי בעשה לחודה, וגם הש"מ צ"ע גדול לשיטתו ויש לתרץ משום דהא בשבת (דף ך"ה) ופסחים (דף פ"ג ושא"ד אמרינן אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט, וכן איתא בשבת (דף קל"ג) על מילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט ד א רבא דכתיב לבדו יעשה לכם ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו, ופי' רש"י התם דה"א למילף בק"ו מצרעת דדוחה עבודה דשבת שנדחית מפני עבודה אין דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה, ועיין בתוס' שם ד"ה ולא מילה שלא בזמנה כו' והנה בדף קל"ז בשבת איתא במל של ערב שבת בשבת חייב חטאת ממילא מוכח דבמזיד חייב חטאת למאן דס"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דחייב, וכיון דחייב חטאת ממילא מוכח דבמזיד חייב כרת, דאל"כ הא לא מחייב חטאת, ואי נימא דלא אמרינן אהדרינהו קרא לדוכתי' רק נימא כיון דהוי אמינא דמותר למול אף למילה שלא בזמנה בשבת, רק מגזה"כ דלבדו אינו דוחה לכן לא הוי רק בעשה, וכמו בטעם כעיקר דמסברא הוי אמינא דניבטל ברובא כל טעם כמ"ש רש"י בחולין (דה צ"ח) ולא ידעינן איסורו רק מגע"מ לא הוי רק בעשה וה"ה במילה שלא בזמנה בשבת לא הוי רק בעשה, וקשה אמאי אמרו דחייב חטאת במל של ערב שבת בשבת, ותקשה מזה על שיטת הרב ר' יוסף הנ"ל, ובע"כ מוכרח דבאמת לרבא מוכח דס"ל דאמרי' אהדרינהו קרא לדוכתי', וכיון דהתורה אסרה זה ממילא נשארת באיסורה הראשון וחייב כרת ג"כ, והא דס"ל להרב ר' יוסף הנ"ל דלא אהדרינהו קרא לדוכתי' לפי שהוכיח זה מן הא דאמר ר' יוחנן בע"ז דאין לוקין על טעמו, ובע"כ מוכח דס"ל לריו"ח דלא אהדרינהו קרא לדוכתי', ובאמת פליג רבא עליו, ולריו"ח נימא דלכן מילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת וחייב ג"כ כרת, משום דיסבור כתירוץ רב אשי דכיון דהו"ל בעשה ול"ת אין עשה דוחהו, וידוע שיטת הרב ר' יוסף בקדושין (דף ל"ד) בתוס' ד"ה מעקה כו' דהעשה מאלים להל"ת ולא נדחה כלל הלאו וממילא חייב כרת ומלקות כמו בלאו גמור, ולכן שפיר מקשה רבא בזבחים לריש לקיש מעושה עיסה מאורז וחטים דאין לחלק, דעכ"ז אינו חייב מלקות משום דלרבא מוכח דאי נימא דטעם כעיקר ממילא חייב מלקות ואהדרינהו קרא לדוכתי', וי"ל דלכן קאמר רב אשי לתרץ שם משום דהו"ל עשה ול"ת כו' ולא ניחא לי' בתירוץ רבא, משום דס"ל דלא אהדרינהו לדוכתי' והלכה כרב אשי דבתראה אך עכ"ז זהו דוחק לומר דרבא לא יסבור הכלל דכתב הרב ר' יוסף ויש לומר דאינו קשה על הרב ר' יוסף לשיטת רבא דאמאי במל שלא בזמנה בשבת דחייב חטאת דהרב ר' יוסף הנ"ל יפרש כשיטת הרב יוסף פורת דהובא בתוס' שבת (דף ק"ה) דלא גריס הק"ו הנ"ל רק דהוי אמינא דאתי עשה ודחי ל"ת לכן איצטריך למילף מן לבדו ולא מילה שלא בזמנה כו', ולפ"ז לא איצטריך ילפותא רק על מילה שלא בזמנה דלידחי ל"ת דיו"ט, אבל שבת בלא"ה לא דחיא לשיטת רבא דס"ל ביבמות (דף ח') דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אך ביו"ט דלא הוי רק לאו גרידא ה"א דלידחי לכן איצטריך למילף מן לבדו כו' וכן לשיטת הר"י בתוס' שם דכתבו דהקל וחומר הוא מנדרים ונדבות דקרבין ביו"ט, א"כ בשבת לא שייך הק"ו הנ"ל דהא נדרים נדבות אין קריבין בשבת, רק לשיטת רש"י שם דכתב דהקו"ח הוא מצרעת זה שייך אף על מילה שלא בזמנה בשבת כמו שכתב רש"י שם להדיא, א"כ מוכח לשיטת רש"י הנ"ל דאמרינן אהדרינהו קרא לאיסורו, ואפשר דלכן מוכיח רש"י בחולין (דף צ"ח) דטעם כעיקר לאו דאורייתא מן ר' יוחנן דאמר דאין לוקין על טעמו ולא ממשו ולא ס"ל סברת הרב ר' יוסף הנ"ל, משום דאזיל לשיטתו בשבת הנ"ל דמוכח מן רבא דס"ל דאהדרינהו קרא לדוכתי' דאל"כ אמאי חייב חטאת במל של ערב שבת בשבת אבל לשיטת הרב ר' יוסף פורת ולשיטת הר"י הנ"ל אין להוכיח מזה כלל וכמש"כ וכן מוכרחים לומר לשיטת התוס' בקדושין (דף ל"ד) ולשיטת הריב"א בחולין (ד' קמ"א ע"א) בתוס' ד"ה לא צריכא כו' דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה על הלאו דלא נשאר רק עשה לבדו, א"כ תקשה לרב אשי דמתרץ על מילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט דה"ל עשה ול"ת, מן הא דמל של ערב שבת בשבת דחייב חטאת, ואי נימא דקרבן בעי אזהרה כמבואר במכו' (דף י"ג) וכמש"כ התוס' בזבחים (דף ק"ו) בד"ה אזהרה מנלן כו' וא"כ תקשה כיון דהלאו נדחה א"כ ליכא אזהרה רק עשה לבד ואינו חייב חטאת ע"ז, אך ז"א קשה די"ל דהא לרב אשי מוכח דס"ל במכות (דף י"ג) דקרבן לא בעי אזהרה דאיתא שם דא"ל רב מרדכי לרב אשי חייבי כריתו' לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהי' ומקשה ודילמא אזהרה לקרבן ודחי לזה, ומדקבלה רב אשי מוכח דס"ל דקרבן א"צ אזהרה.