באר יצחק אורח חיים מ

דאתרבאי לחמץ מן כל אוכל חמץ, לכן כיון דאם הי' הנך החטים חמץ הי' עובר על בל תאכל חמץ, ממילא יוצא בו י"ח מצה, ואף דאין חייב כרת על תערובות חמץ מ"מ הא מוכח דאף במה שאינו חייב כרת ג"כ יוצא י"ח מצה כיון דעובר עכ"פ בלאו, כדמצינו בפסחים (דף ל"ה ע"א) דאיבעי להו לריו"ח בן נורי דאמר יוצאין באורז י"ח אי קרוב להחמיץ הוי אבל חמוץ גמור לא הוי ואינו חייב כרת, ומ"מ יוצאין בה משום דהא הוי עכ"פ בלאו וכן מוכח מן מש"כ המגן אברהם (בסימן תע"א ס"ק ה') להקשות דלמה לי' למעט לעיסה שנילושה ביין ושמן מן לחם עוני דאין יוצאין בה י"ח מצה, הא בלא"ה כיון דמי פירות אין מחמיצין ואינו עובר בכל תאכל ידעינן דאינו יוצאין בה, והוכיח מזה דאף במי פירות עם מים אין יוצאין בה עכ"ל המג"א ואף דמי פירות עם מים לא הוי רק חמץ נוקשה ואינו חייב כרת אפ"ה כיון דעובר עכ"פ בלאו היו יוצאין בו י"ח מצה אי לא נתמעט כנ"ל, וכן מוכח לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל תערובות חמץ אינו חייב כרת כמש"כ ואפ"ה בעושה עיסה מחיטים ואורז יוצאין בה י"ח מצה, ולכן כיון דעובר על תערובות חמץ בלאו להנך משניות לכן יוצא ידי חובת מצה, משא"כ לדידן דאינו עובר על עירובו לכן אינו יוצא י"ח מצה ע"י תערובות והוא נכון בסברא. אך גם לפ"ז תקשה על שיטת רש"י מהא דזבחים קושיות הרא"ש והתוס' הנ"ל, לכן נלע"ד לתרץ דברי רש"י די"ל דאף דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואינו עובר על עירובו אף בחמץ כפסק רש"י, אפ"ה יוצאין בעיסת אורז אם יש בו כזית חטים בכא"פ, דהא הובא הירושלמי ברא"ש ה' חלה שכתבו דשאני אורז וחטים דמעין גרירה נגעו בי' היינו דהאורז נגרר אחר החטים ויבא לידי חמץ, ומה דאין יוצאין באורז לא נלמד זה מצד איזה גזה"כ דבמין אורז אין יוצאין רק ילפי זה בפסחים (דף ל"ה) דכתיב לא תאכל חמץ ותאכלו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יוצאין בו לאפוקי אורז דאינו בא רק לידי סרחון ולכן אורז כיון דיבוא לידי חימוץ ולא לידי סרחון לכן יוצאין בו י"ח מצה, וממילא יש לדון דחייב על עיסת אורז דנתערב בו חמץ בכזית כא"פ דג"כ עובר עליו על בל תאכל חמץ, דהא אמרו בפסחים (דף ל"ה ע"ב) דת"ר אין יוצאין בטבל משום דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ כו', ואף רבנן לא פליגי על ר"ש התם רק משום דס"ל איסור כולל חל על איסור ועדיין יש בו משום בל תאכל חמץ, אבל כ"ע ס"ל דמה שיוצא בו י"ח מצה חייב עליו משום בל תאכל חמץ אלו נתחמץ ולכן באורז יוצאין בו י"ח מצה כיון דבא עכ"פ לידי חימוץ וגם עוברים עליו משום בל תאכל חמץ כיון דאינו בא לידי סרחון רק לידי חימוץ וכן מוכח שיטת הרמב"ם דהא שיטת הרמב"ם (בפ' ט"ו) מהלכות מ"א דאם אין כזית בכא"פ אינו עובר מה"ת רק מדברי סופרים, ואלו בעושה עיסה מאורז וחטים אף דאין כזית בכא"פ ג"כ שיטת הרמב"ם (בפ"י ה"מ) דיוצאין בו, וכמ"ש החק יעקב (בסי' תנ"ג) שיטת הרמב"ם כנ"ל, אך מן רמב"ם הנ"ל אין הכרח לזה די"ל שיטת הרמב"ם דס"ל כמו שכתב הרמב"ן בארוכה והובא ברא"ש הלכות חלה שם. ועכ"ז בשיטת רש"י יש לומר דס"ל כמ"ש וראי' לזה מן סוגיא דמנחות (דף ך"ג ע"ב) דאיתא שם תיבלה בקצח כו' כשירה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת קס"ד דאפיש לי' תבלין ממצה ומקשי דניבטל ברובא, ותמהו שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד בתר כו' מהך דעושה עיסה מחטים ואורז כו', וצ"ל דהך שמעתא פליגי אהך דזבחים (דף ע"ח) עכ"ל התוס' ולכאורה צ"ע דאיך שייך לומר דהך שמעתא פליג על המשנה דעיסת אורז, וגם אכתי תקשה דמאי מקשי על הברייתא דתבלה בקצח דלמא ס"ל הך ברייתא כהמשנה דעושה עיסה אורז כו' אע"כ מוכח דכוונת התוס' הוא כמש"כ דיש לפרש דהך שמעתא ס"ל דבעיסת אורז יוצאין אף אי נימא דטעם כעיקר לאו דאורייתא, משום דהא כיון דבא עכ"פ לידי חימוץ א"כ לא נתמעט זה מקרא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות דהא גם זה בא לידי חימוץ עדיין, והסוגיא דזבחים ס"ל דאי נימא טעם כעיקר לאו דאורייתא אז אין יוצאין בעיסת אורז וכמש"כ הרמב"ן בארוכה והובא ברא"ש ה' חלה, ולכן אין קושיא על שיטת רש"י מסוגיא דזבחים משום די"ל דרש"י סמך על הסוגיא דמנחות הנ"ל, ולעולם טעם כעיקר לאו דאוריית' כמו שהוכיח רש"י. ועדיין יש להעיר לשיעת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואפ"ה יוצאין בעיסת אורז וכמש"כ לבאר שיטתו כעת, א"כ תקשה עלי' מהירושלמי דהובא בקדושין (דף ל"ח) בתוס' שם דהקשו אמאי מעיקרא לא אכלו דיבא עשה דמצה לדחות ל"ת דחדש, ותי' דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור, ועדיין קשה דהא הי' יכולין לאכול עיסת אורז ולערב כזית חטים בכא"פ דאז לא יעברו משום חדש לשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא בכל האיסורין, ואפ"ה יוצאין י"ח מצה משום דהא בא עכ"פ לידי חימוץ וכמש"כ. ויש לתרץ משום דכיון דיוצא י"ח מצה באורז ע"י תערובו' חטים לכן ממילא חייב עלי' משום חדש, דהא מה דאינו נוהג חדש באורז יליף במנחות (דף ע' ע"ב) בגז"ש לחם לחם ממצה, לכן כיון דיוצא י"ח מצה בתערובות באורז מחמת גרירה ה"ה דנאסר מחמת זה באיסור חדש, ולכן תי' שפיר דאין עשה שקודם הדיבור כו'. ולפמ"ש בשיטת רש"י דגם איהו מודה דיוצא י"ח מצה ע"י עיסת אורז מ"מ שפיר כתב רש"י דאין יוצאין בטבל ודמאי משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, משום דאף בתערובות באורז אף דאז לא שייך מיתה וגם לא הוי איסור כלל מה"ת דהא ס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא, אפ"ה יש לדון דעכשיו דאסרו חז"ל לטעם ועשו אותו איסור בחתיכה דאיסורא כעיקר, א"כ זה דומה לדמאי דכתב השאגת אריה דאף דאין שייך מיתה על דמאי מ"מ אין יוצאין בו משום מצוה בעבירה ולא אמרינן אתי עשה לדחות ל"ת דלא תסור, משום דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון יעו"ש בש"א, וכמו שמצינו בר"ה (דף ל"ב ע"ב) דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום משום דשופר עשה הוא וי"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואף דהתם אינו רק איסור דרבנן ואינו רק בלאו דלא תסור, מ"מ קרינן לי' עשה ול"ת, והטעם משום דכל מה דתיקון רבנן כעין כו' וכסברת הש"א הנ"ל, ולכן ה"ה בטעם כעיקר דכיון דאסרו חז"ל הוי הטעם ממש כעיקר בפרט לשיטת רש"י דס"ל בחולין (דף ק"ט) דחתיכה נעשית נבלה, א"כ אם עירב חטים מטבל באורז נאסר אף גוף האורז מחמת חתיכה נעשית נבלה, וכיון דנאסר העיקר א"כ דומה ממש לדמאי דאמרו דכיון דאסרו חז"ל להדמאי הוי גוף איסורו כאיסור דאורייתא ממש, ולכן וודאי אין יוצאין בטבל אף ע"י תערובות באורז דהוי כמו העיקר דאינו יוצא בו משום מיתה ואין עשה דוחהו וה"ה בזה, משא"כ הברייתא דת"ר אתי כר"ש ור"ש כיון דס"ל טעם כעיקר דאורייתא ואינן חייבין מיתה על זה וכשיטת הרמב"ם א"כ כיון דלא הוי במיתה שפיר יכול עשה לדחותו ולא שייך בזה לומר כעין דאורייתא תיקון דהא לא נאסר אליבי' מדרבנן רק מה"ת. והתורה הא מיעטה ממיתה ולכן ה"א דיוצאין בו ע"כ איצטריך למילף מן יצא זה כו' וניחא בעז"ה דברי רש"י דפסחים הנ"ל: ענף ד אמנם לדינא לפי מאי דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא בכזית בכא"פ אבל כרת אינו חייב וכשיטת הרמב"ם הנ"ל שפיר יכול לצאת אף בטבל אם ערב כזית בכא"פ, דהא לא שייך בזה מצוה בעבירה כיון דאינו חייב מיתה ויבא עשה לדחות ל"ת, ודרש דיצא זה שאין בו משום בל תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל לא שייך לדידן דאי' לן איסור כולל ודלא כר"ש ואין לומר דכיון דאורז נגרר אחר החטים וכשיטת הירושלמי הנ"ל א"כ ממילא חייב מיתה ועדיף מטעמו דאינו חייב מיתה רק הו"ל כממשו דחייב מיתה, דז"א דהא בזבחים (דף ע"ח) מקשי מן הא דעושה עיסה מאורז וחטים על ר"ל דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, ופי' הרמב"ן והובא ברא"ש ה' חלה דאף דקיי"ל כסברת הירושלמי דמשום גרירה נגעו בה אף בכזית ביותר מכא"פ, מ"מ לא שייך גרירה רק אי טעם כעיקר