באר יצחק אורח חיים לח

לאיסור חייב כרת כמש"כ, א"כ שפיר יש לתרץ כתירוץ התוס' הנ"ל דקושית הגמרא הוי דמנלי' לשארי פסולין דג"כ היתר מצטרף לאיסור דלמא לא אתי קרא רק לפסול נותר דהו"ל בכרת ואין עשה דוחה לל"ת דכרת, ומנלי' על שארי פסולין וניחא דברי רש"י הנ"ל: ענף ב וגם נלע"ד להוכיח כדברי הרמב"ם הנ"ל דעל תערובות אינו חייב כרת דלמד הרמב"ם זה מן הא דאיתא בזבחים (דף ל"ג) דאומר ריש לקיש טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, והקשו התם ממצורע שחל שמיני שלו בערב פסח כו' דהו"ל עשה שאין בו כרת, ותירץ התם עולא לזה, ורבינא תירץ דלענין מלקות איתמר, ופירש רש"י דכי איתקיש ביאה לנגיעה לאזהרה איתקיש אבל לכרת לא איתקש דאין עונש בנגיעה, וה"ה י"ל בתערובות כזית כא"פ באיסור כרת דכיון דעיקר טעם כעיקר נלמד מן געולי מדין ומשרת דנזיר, והנה מגעולי מדין הא מבואר שיטת הרב ר' יוסף מאורליינש המובא בתוס' חולין (דף צ"ד) ובע"ז דאינו רק בעשה, והא שכתב הרמב"ם דלוקה על טעם כעיקר משום שיליף זה מן משרת, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ה הלכות נזירות וכיון דנזיר אין בו כרת רק מלקות וכן יש לומר דה"ה לכל טעם כעיקר דעיקרו נלמד מנזיר, א"כ אינו חמור מן המלמד, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכמו ביאה במקצת דאף דעל ביאת כולו חייב כרת עכ"ז כיון דזה נלמד מן נגיעה ועלי' גופי' אינו בכרת, לכן על ביאה במקצת ג"כ אינו בכרת כדס"ל לרבינא שם ואף דהרבה אמוראים שם בזבחים ס"ל דחייב כרת על ביאה במקצת ולא ס"ל סברא זו, עכ"ז כיון דרבינא בתראה ס"ל כמש"כ רש"י הנ"ל בכוונתו, והלכה כרבינא דבתראה דהא סתם רבינא דבש"ס הוא רבינא בתראה, כדמוכח בתוס' חולין (דף מ"ח) בד"ה אומר רבינא כו' לכן פסק הרמב"ם דטעם כעיקר אינו בכרת רק במלקות, ועיין בזבחים (ד' מ"ג ע"ב). אך יש לסתור זה ההוכחה, משום די"ל דהא רבינא אמר זה אליבא דריש לקיש, ומצינו לר"ל ביבמות (דף ע"ח ע"ב) דס"ל דון מינה ומינה, ולכן ס"ל שפיר דאינו רק במלקות וכמו המלמד, אבל לדידן דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה כמו שפסק הרמב"ם שם, דממזרים אסורים אסור עולם אחד זכרים ונקבות, וכמש"כ הצאן קדשים במנחות (דף ק"ז) ומצינו בסנהדרין (דף ע"ה) דתלוי בהא דדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה לענין אם אמו אי ילפינן מן אם אמה בשריפה או בסקילה כאתרי' אלמא דשייך הך פלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרה לגבי עונש איך דיינינן, וה"ה בנידון דידן גבי חיוב כרת יש לומר דזה תלוי בהך פלוגתא הנ"ל, א"כ לדידן דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה, יש לומר ולדון דחייב כרת על תערובות כזית בכא"פ כמו על גוף האיסור דשוה טעמו לממשו ממש בכל דיניו, ועיין בחולין (דף ק"ך ע"ב) ברש"י ד"ה בדון מינה ומינה כו', שכתב דגם בבנין אב שייך הך פלוגתא דדון מינה ומינה או אוקי באתרה, א"כ ה"ה בקל וחומר, והא דקיי"ל דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, היינו משום דלא שייך התם לומר אוקי באתרה, וכמו בקרן ברשות הניזק, דהא אדרבה באתר' ליכא רק חצי נזק, וכמו כן בהא דאמרו קל וחומר לשכינה י"ד יום לא שייך התם לומר אוקי' באתרי' דהא לא הוי התם באתרי' שום ענין כלל מזה, וכמו כן בכל דיו כמבואר, ובאמת להנך אמוראי דס"ל שם בזבחים דמיירי התם אליב' דר"ל ואפ"ה ס"ל דחייב כרת על ביאה במקצת, בע"כ מוכח דס"ל לחלק דדוקא בנולד לנו ספק בעיקר הענין בזה אמרי דון מינה ומינה, משא"כ במה דילפינן דנאסר יש לנו לומר דקאי באיסורו כמו באתרי' בלא שום גרעון כלל, אבל לפי מה דהוכחתי מסוגיא דסנהדרין הדבר מוכרח דגם בעונש תלוי בהך פלוגתא אי דון מינה ומינה או לא, לכן אין ראי' מרבינא הנ"ל לטעם כעיקר הנ"ל, וכן מצינו ביבמות (דף נ"ד ע"ב) דילפינן להעראה מן הקישא דרבי יונה, וגם אמרו שם אם אינו ענין להעראה דכתיב באחות אם תנהו ענין לבהמה והעראה בחייבי מיתות אתי בהקישא דר' יונה דמקיש לנדה, וקשה מנלי' מיתת ב"ד בהעראה הא י"ל דכיון דגמר מנדה א"כ לא הוי רק בכרת כמו נידה ולא במיתה, וא"כ יש לומר דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין לכל חייבי מיתות ב"ד לחייבן מיתה אבל בהמה י"ל כסברת התוס' שם בד"ה בזכור מהו כו' דפטור על העראה והא דנכתב גבי אחות אב י"ל כדאמרי שם איידי דכולי קרא לדרשא אתי ובע"כ מוכח דכיון דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה א"כ חייב בעונש דגופי' גם על הלמד. ויש לדון באמת להך מ"ד דס"ל דון מינה ומינה דאינו חייב מיתה על העראה דבהמה, משום די"ל דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין על כל חייבי מיתות וגבי בהמה לא ידעינן כמש"כ התוס' התם לחלק, והא דבעי התם ביבמות רבינא מרבא המערה בבהמה מהו ופשט לי' באם אינו ענין להעראה דכתיב באחות אביו כנ"ל, ואף דרבינא ס"ל בזבחים דלענין מלקות איתמר ודיינינן הלמד כמו המלמד לגבי גוף העונש, א"כ לפ"ז יש לומר דהעראה דכתיב באחות אביו אתי לחייבו מיתות ולא לבהמה וכמש"כ דאתי להורות מיתה על העראה, דבל"ז לא ידענו לרבינא גופא, עכ"ז לפמש"כ ניחא זה משום די"ל דהתם בזבחים קאמר רבינא זה אליבא דריש לקיש, ור"ל הא ס"ל דון מינה ומינה, לכן שפיר י"ל דמלקות איתמר, משא"כ אליבא דדינא שפיר י"ל דס"ל לרבינא ג"כ להלכה כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה א"כ שפור ידעינן העראה במיתה בכל חייבי מיתות ולכן בע"כ מוכח דהעראה דכתיב באחות אביו אתי לבהמה באם אינו ענין כנ"ל, ומוכרח כמש"כ. הג"ה. וגם י"ל דלכן אמרו דהך העראה דכתיב באחות אב אתי לאם אינו ענין על בהמה, משום דאלו הי' קאי לחייב מיתה בחייבי מיתות א"כ ה"ל למכתב זה בחייבי מיתות ודוקא בהא דאמרו דאתי לבהמה יש לומר איידי הנ"ל וקצרתי ונסתר הראי' שכתבתי אך כבר כתב הכ"מ וביאור הגר"א זצ"ל כנ"ל סברת הרמב"ם בכזית בכא"פ בכל איסורין דילפי זה מן חמץ וכמש"כ לעיל שוב ראיתי להביא ראי' לשיטת הרמב"ם דאינו חייב כרת על טעם כעיקר מהא דזבחים (דף ל"ה ע"א) דאין חיוב כרת על רוטב דפיגול ונותר וטמא, וכן פסק הרמב"ם (פי"ח ה' פסה"מ ה' ך"ב) והמל"מ שם סוף דין ז' כתב להסתפק אם חייב מלקות על אכילת רוטב, והעלה דדווק' כרת פטור אבל לוקה ע"ש, ולענ"ד נראה דזה תלוי במש"כ התוס' בחולין (ד' קי"ב) ד"ה ורוטבן כו' שהקשו דל"ל קרא על רוטב הא בלא"ה ידענו זה דהא טעם כעיקר ותי' דעיקר דרשא לא הוי אלא לצירן, ותי' ב' דכיון דרוטב לא נבלע באוכל שאני ע"ש, א"כ לתי' הב' י"ל דאינו לוקה, אבל לתי' א' דזה הוי כמו כל טעם כעיקר לכן לוקה כמו בכל טעם כעיקר דפסק הרמב"ם דלוקה וי"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' א' של התוס' דרוטב לא גרע מן טעם כעיקר ואפ"ה אינו חייב כרת כמבואר בזבחים, וע"כ מוכח מזה דאף על טעם כעיקר אינו חייב כרת, ומזה הוכיח הרמב"ם דאינו חייב כרת על טעם כעיקר וזהו הוכחה נכונה בעז"ה. וע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל ניחא קושית התוס' הנ"ל והשאגת ארי' הנ"ל שהקשו דלמה צריך הברייתא למילף מן לא תאכל חמץ דיצא זה שאין בו משום לא תאכל חמץ רק משום בל תאכל טבל, הא בלא"ה ידעינן דאין עשה דמצה דוחה לל"ת דכרת או מיתה, ולפי שיטת הרמב"ם הנ"ל ניחא זה בעז"ה משום דהא קיי"ל דאם עירב בעיסת אורז כזית בכא"פ מן חטים דיוצא בה ידי חובתו, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ו ה' מצה ה"ה), והוא משנה בחלה (פ"ג משנה ז') והובא בזבחים (דף ע"ח), וגם ויש סוברין דאף באין כזית בכא"פ יוצא ידי חובת מצה כמש"כ הרא"ש בה' חלה והובא באו"ח (סימן תנ"ג), א"כ אם עירב כזית מצה בכא"פ באורז א"כ בזה אף אם הי' טבל אינו חייב מיתה משום דהא טעם כעיקר לא איתרבאי רק למלקות, כמש"כ הרמב"ם גבי חייבי כריתות וממילא ה"ה במיתה דהא אינו