באר יצחק אורח חיים לז

סימן ח נסתפקתי במי שאין לו רק כזית טבל דמבואר בפסחי' דף ל"ה) דאין יוצאין בו י"ח מצה אם יש איזה עצה לצאת ידי חובתו או לא, וצדדי הספק יבוארו בתוך התשובה בעז"ה וגם יבוארו כמה חידושים בעז"ה בדברי הראשונים בסוגיא דטעם כעיקר. ענף א תשובה בעז"ה גרסינן בפסחים (דף ל"ה) דאין יוצאין בטבל ובמעשר שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני וגם איתא שם תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר מעשר ראשון ולא מעשר שני ואף מעשר עני מנין ת"ל לא תאכל עליו חמץ כו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל כו' הא מני ר' שמעון דאמר אין איסור חל על איסור והתוס' בסוכה (דף למ"ד) ד"ה משום כו' הקשו דתיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולכאורה תמוה קושייתם דהא לולי הדרש דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ הי' דוחה העשה דאכילת מצה להל"ת א"כ אין כאן עבירה וכבר עמד על זה השאגת אריה (בסימן צ"ו) וכתב דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה לל"ת שאחר הדיבור יעו"ש, ולענ"ד יש לומר דכוונת התוס' בקושייתם הוא כן לפמש"כ השאגת אריה שם דטבל שלא ניטלה ממנו תרומה או תרומת מעשר דהוא במיתה אין עשה דוחה לל"ת שבמיתה, אך הגמרא הוצרך ליתן טעם על טבל שלא ניטל ממנו מעשר עני ומעשר שני דזה אינו במיתה רק לוקה, כמש"כ הרמב"ם (בפ"י מהלכות מאכלות אסורות) עכ"ל, וביבמות (דף פ"ו ע"א) בתוס' בד"ה אי מהתם כו' כתבו התוס' בתירוץ הב' דטבל הטבול למעשר עני ג"כ במיתה, א"כ יפה הקשה התוס' בסוכה דתיפוק לי' דה"ל מצוה הבאה בעבירה, וכן איתא בירושלמי (פ"ד) דדמאי על משנה דר"א אין צריך לקרות מעשר עני על דמאי כו' רבא בר הונא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר שני חייב מיתה, מה טעם דר"א כיון שהוא יודע שבעון מיתה הוא מפריש מה טעם דרבנן כו' אלמא דרב סבירא לי' להדיא דטבל הטבול למעשר שני ג"כ במיתה ודלא כרמב"ם, ובר"ש (פ"ד) דדמאי משנה ג' הביא בשם ירושלמי הנ"ל דהאוכל פירות טבולין למעשר עני חייב מיתה, ומפרש לטעם רבנן דקאמרי בירושלמי התם ע"ש, וכן מורה הלשון בירושלמי דקאי שם על מעשר עני כמבואר במשנה שם. ואף דמצינו לרב דקאמר במכות (דף ט"ו) דאוכל טבל של מעשר עני לוקה דמשמע דאינו חייב מיתה, עכ"ז חזינן דרב גופי' קאמר בירושלמי דחייב מיתה, לכן י"ל דרב קאמר לוקה וה"ה דחייב מיתה, א"כ מוכח מבואר להדיא מן ירושלמי הנ"ל כהתוס', ותמיהני על השאגת אריה דלא העיר מירושלמי הנ"ל. הג"ה אמנם בסנהדרין (דף פ"ג) איתא אמר רב זר שאכל תרומה לוקה, אמרי לי' לרב ולימא מר במיתה כו' משמע דהיכא דקאמר לשון לוקה אינו במיתה ולפ"ז שפיר כתב הש"א הנ"ל, אכן בזבחים (דף ל"ג) איתא אמר ר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וקאמרי בש"ס שם מתחילה דזה הוי גם עשה שיש בו כרת אך רבינא דחה זה ואמר דלענין מלקות אתמר אבל סתמא דגמ' מתחילה לא אמרה כן א"כ מצינו דאף דאמרו לשון לוקה דחייב ג"כ כרת וגם גוף תירוץ השאגת אריה דתירץ דהגמרא הוצרך ליתן טעם על טבל ומעשר שני ומעשר עני, זהו דוחק דהא קמיירי שם בברייתא מתחלה בטבל הטבול לתרומה ותרומה מעשר, וזה בוודאי הוי לכ"ע במיתה, א"כ נשאר לנו תמיהת התוס' והשאגת ארי' הנ"ל דלמה צריך למילף מקרא דאינו יוצא בטבל, הא בלא"ה ידעינן דכיון דאינו דוחה לל"ת של מיתה א"כ הו"ל מצוה הבא בעבירה להנך סוברים דמצוה הבא בעבירה הוי מה"ת כמש"כ הש"א שם. ונלענ"ד לתרץ זה ע"פ מה דמבואר שיטת הרמב"ם (בפ' ט"ו) הלכות מאכלות אסורות דאכל כזית חלב מעורב בג' ביצים גריסין בשאר איסורין לוקה ואינו חייב כרת וכן היא שיטת הרמב"ם (בפ"א הלכות חמץ ה"ו) דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ אבל על תערובות כזית בכא"פ אין בו כרת רק לוקה, ואם אין בתערובות כזית כא"פ אינו לוקה, ונלע"ד דסברת הרמב"ם דס"ל בחמץ אף אם יש כזית כא"פ אינו חייב כרת, משום דבפסחים (דף מ"ד ע"א) אמרינן אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א, אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ כו', דמשמע דזה ניחא דאמר דאין בהם כרת אף מתחלה דהי' סובר דיש בהם כזית כא"פ, אלמא דבכזית כא"פ ג"כ אין חייב כרת על תערובות חמץ משום דג"ז נתמעט מקרא דכל אוכל חמץ ונכרתה, וכמש"כ הכ"מ שם, ולפ"ז י"ל דגם בשארי איסורים דס"ל להרמב"ם דאינו חייב כרת אף בכזית כא"פ דיליף זה מן חמץ דמצינו דאין בו כרת וכמש"כ הכ"מ (בפ"א הלכות חמץ הלכה ו') בסופו, וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל באו"ח (סי' תנ"ו) דהרמב"ם יליף בשאר איסורים דאינו חייב כרת על תערובות אף כזית בכא"פ מן חמץ. אך מן התוס' בזבחים (דף צ"ז) בד"ה ניתי עשה ולידחי ל"ת שכתבו דלאו אתאכל כחומר שבה פריך כו' דה"ל נותר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת כו', מוכח מדבריהם דס"ל דחייב כרת על תערובות איסור ודלא כהרמב"ם, אך יש לומר דגם התוס' מודים דבטעם כעיקר אינו חייב כרת והתם הא מיירי בהיתר מצטרף לאיסור כמש"כ רש"י שם בד"ה עד שיבלע כו' ובהיתר מצטרף לאיסור י"ל דלכ"ע חייב כרת אי נימא דחייב משום דכיון דמצטרף אז הוי שיעור שלם וממילא חייב כרת באיסורי כרת והא שיטת הרמב"ם דבחמץ לא החמירו בתערובות רק משום טעם כעיקר ולא משום היתר מצטרף לאיסור כמבואר ברמב"ם (פ"א) הלכות חמץ ובכ"מ שם, א"כ לפ"ז יש לחלק שפיר בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור גבי חיוב כרת בשארי איסורים, משום דדוקא בטעם כעיקר דחזינן דאף דנאסר בחמץ עכ"ז מיעטו התורה מחיוב כרת, יש למילף מחמץ לשארי איסורין, משא"כ בהיתר מצטרף לאיסור היכא דחזינן דאמרו דהיתר מצטרף לאיסור י"ל שפיר דמצטרף ממש אף לגבי כרת, וכמו כל מצטרפין דבש"ס דאמרו כגון בכזית בכא"פ דמצטרף דגם לענין כרת אמרו דמצטרף, ואין שייך בזה לומר למילף מן חמץ משום די"ל דשאני חמץ דלא נאסר בו היתר מצטרף לאיסור אבל היכא דחייבו משום היתר מצטרף לאיסור יש לומר דנאסר ממש כמו גוף האיסור אף גבי חיוב כרת, משא"כ גבי טעם כעיקר דאף דנאסר בחמץ מ"מ לא חייבו כרת, ע"כ בזה שייך שפיר למילף בכל האיסורין מן חמץ דאף דנאסר עכ"ז אינו חייב כרת רק לוקה, א"כ אין הוכחה מן תוס' זבחים הנ"ל דפליגי על הרמב"ם בזה. ועפ"ז ניחא דברי רש"י בזבחים (דף צ"א ד"ה עד שיבלע כו' דכתב דבהיתר מצטרף לאיסור איירי התם, ותמה הצאן קדשים דהא בנזיר (דף ל"ז) אמרו דיקדש אתי על טעם כעיקר, ואף דבחד אוקימתא אמרו התם דקאי על היתר מצטרף לאיסור, עכ"ז כיון דחד לישנא מוקי להך דיקדש על טעם כעיקר, א"כ קשה מי הכריחו לרש"י לפרש דמיירי התם בהיתר מצטרף לאיסור, אך ע"פ מש"כ בשיטת הרמב"ם הנ"ל יש לתרץ דברי רש"י הנ"ל, דהא התוס' שם בזבחים בד"ה ניתי עשה כו' ובד"ה אחד עצם כו' הקשו דמאי מקשה הגמרא ניתי עשה ולידחי ל"ת דילמא שאני התם דהוי גזה"כ דיקדש, ותירצו משום די"ל דקרא קאי על פסול נותר דבזה אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, משא"כ על שארי פסולין דליכא כרת שפיר י"ל דליתי עשה ולידחי ל"ת כו' ולפ"ז י"ל דאי נימא דהסוגיא דזבחים הנ"ל מיירי בטעם כעיקר, א"כ תקשה עדיין קושית התוס' הנ"ל דמאי מקשי ניתי עשה ולדחי ל"ת הא י"ל שאני התם דהוי גזה"כ, ואין לתרץ כמו שכתבו התוס' די"ל דהקרא קאי על נותר דהו"ל ל"ת של כרת ומנלי' שארי פסולין, דהא גם בפסול נותר אינו חייב כרת על טעם כעיקר לשיטת הרמב"ם הנ"ל, ומדחזינן דהש"ס מקשה ניתי עשה לדחות ל"ת, מוכח דהאי סוגיא ס"ל דיקדש אתי להורות דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים, וכיון דבהיתר מצטרף