באר יצחק אורח חיים כט

מ"ש עכ"ל ובאמת להסוברין דאג"ק לא הוי רק מדרבנן, אין קשה מב"מ הנ"ל די"ל דכיון דתקנו רבנן לקנין אג"ק ממילא הוי הפקר ב"ד וניקנו מעותיו לחבירו מה"ת, וכמש"כ הפוסקים באה"ע סי' כ"ח גבי קדשה במעמד ג', א"כ לפ"ז ג"כ אינו קשה איך מועיל הקנין אג"ק באיסור חמץ בלא ביטלו דהוי מדאורייתא, משום דהא אי נימא דאג"ק לא הוי רק מדרבנן ממילא מוכח דקנין דרבנן מועיל להפקיע ג"כ לדאורייתא, עכ"פ מתוס' הנ"ל מוכח דס"ל דאג"ק הוי מה"ת. וכן מוכח מהא דקדושין (דף ז') דפריך והא אנן איפכא תנן דנכסים שאין להם אחריות נקנין אגב נכסים שיש להם אחריות, משמע דאלו הי' שייך התם קנין אג"ק הי' ניחא מה דמתקדשת, ואי נימא דקנין אג"ק לא הוי רק מדרבנן איך מהני בקדושין, אך זה יש לדחות די"ל דבאמת הייתי אומר דהא דמתקדשת באג"ק אינו רק דרבנן, וכדמצינו ד אמות בקדושין דאינו רק מדרבנן מ"מ הוי קדושין גמורין משום הפקר ב"ד וה"ה בזה. וגם מהתם מוכח דאג"ק שייך בהפקר ג"כ, דהא הר"ן בנדרים (ד' למ"ד) ד"ה ואשה נמי כו' כתב דאשה לבעלה מתקדשת אינו רק שעושות עצמה לדבר של הפקר כ' אלמא דאי הי' שייך אג"ק בקדושין היתה מתקדשת, ועפ"ז יש לדון הרבה בקדושין (ד' ה') בשטר מנין כו' וכן בקדושי כסף והא שטר וכסף לא שייך בהפקר ואכמ"ל. וכן כתב הש"ך בח"מ (סי' שס"ג ס"ק ב') דאג"ק הוי קנין מה"ת, ועיין ברש"י גיטין (דף ע"ז) גבי ותיחוד ותפתח דאשה מתגרשת ע"י גט באג"ק, אך זה יש לדחות וכמש"כ לעיל בקדושין דהא מצינו קנינים דרבנן בגט כמו ד אמות וקרוב לה, והנימוקי יוסף בב"ב גבי הענין דגובין מן עבדים כתב דאגב הוי מה"ת, וכמש"כ הש"ך בשמו (בסי' שס"ג), וגם מן הרמב"ן מוכח דס"ל דאגב הוי מה"ת דבב"מ פרק הזהב בסוגי' דריו"ח ס"ל ד"ת מעות קונה הביא השיטה מקובצת בשם הרמב"ן להקשות, דמתנה במאי קני לי' מה"ת ותירץ דקונה בחליפין או בחצירו או באג"ק עכ"ל. אלמא דס"ל דאגב הוי מה"ת, וכן מוכח מן הרמב"ן במלחמות בפסחים בסוגיא דלמפרע גובה (דף ל"א) שם כתב דלכן לאביי דס"ל למפרע גובה דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאינו עובר, משום דמיירי בשעבד לו מטלטלי אג"ק. אלמא דאג"ק הוי קנין מה"ת ואזיל לשיטתו בב"מ הנ"ל. אך מהרמב"ן במלחמות הנ"ל יש לדחות ולומר דהתם מיירי בביטול חמצו דאז לא הוי רק דרבנן, אך מהרמב"ן בש"מ הנ"ל מוכח בפירוש דס"ל דאג"ק מה"ת, וראיתי בתורת גיטין על גיטין (דף ך"א ע"ב) בתוס' ד"ה יצא זה כו' שכתב דהרמב"ן יסבור דאגב הוי מדרבנן ונעלם ממנו הרמב"ן בש"מ הנ"ל, וכ"כ הריטב"א בקידושין (דף ך"ו) בשם מורו דאגב הוי מה"ת וכן מוכח בקידושין (ד' ה) בתוס' ד"ה שכן פודין כו' שכתבו באמצע הדיבור דמה לקרקעות שכן קונין אגבן מטלטלי, אלמא דאגב הוי מה"ת דאל"כ אין זה פירכא, ואין לומר דהתם מיירי בקנין חצר דהא התוס' כתבו שם דמטלטלי אין קונין מטלטלי אגבי', ואי בקנין חצירו, הא גם במטלטלי שייך קנין חצר כמו בעליו דתורת חצר שייך בו, אע"כ מוכח דהתוס' הנ"ל ס"ל דאגב הוי מה"ת. וראיתי בשער המלך פ"ג ה' מכירה שהוכיח כהסוברים דאג"ק הוי מה"ת, מהא דפרכינן בב"ב (דף קכ"ו) יכיר ל"ל כו', ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר ל"ל כו' וקשה הא י"ל בפשיטות דיכיר איצטרך להיכא שהיה לו מעות בעין במדה"י דלא מצי לאקנויינהו אלא בקנין אגב דאי בחליפין ושטר, אין מטבע נקנה בחליפין ושטר, ובמשיכה הא ליתנהו גבי' ואג"ק הא אינו אלא מדרבנן אע"כ מוכח דקנין אג"ק מדאורייתא ונשאר בצ"ע, ולענ"ד נראה לדחות ההוכחה, משום דהא מבואר בב"ק (דף ק"ד) בתוס' ד"ה אגב כו' ובב"מ (דף מ"ו) בתוס' ד"ה וניקניהו כו' דאורייתא הוי קנין בעצם, וכמש"כ הקצה"ח בסי' קצ"ד, א"כ עדיין יכול להתנות המעות שיש לו במדה"י בקנין אודיתא אך עדיין יש להקשות דהא אודיתא אינו שייך רק במעות שיש לו, ולא במה דהוי דשלב"ל, ואליבא דמ"ד אדם מקנה דשלב"ל משום דאיך שייך אודיתא על להבא, דאף דאודיתא הוי מצד דאדם נאמן על עצמו, אבל איך יכול לידע בנכסים שיפלו אחר זמן לומר דיודה שהם של פ' ולכן עדיין תקשה קושיות השער המלך דמה מקשו לר"מ הא עדיין י"ל דנפ"מ במטבעות שיפלו לו אח"ז דע"ז לא שייך שום קנין אף קנין אודיתא. אך גם זה יש לתרץ משום דהא בב"מ (דף מ"ה) פליגי רב ולוי אי מטבע נעשה חליפין אי לא, ולא מסיימי דהא לא קאמר שם תסתיים כדרך הגמ' לומר בכל מקום תסתיים, ועיין בתוס' שם (דף מ"ז) בד"ה בכלי' של מקנה כו' דנסתפקו ג"כ אי לוי סבר מטבע נעשה חליפין אי לא, ומבואר שם דמאן דס"ל מטבע נעשה חליפין כ"ש דנקנה בחליפין, דהא אף למ"ד דס"ל אינו נעשה חליפין רצה הגמ' שם לומר דעכ"ז נקנה בחליפין, ועיין בתוס' (ד מ"ו) בד"ה אלא ש"מ דאין מטבע כו' דכתבו דכש"כ נקנה מנעשה חליפין, א"כ אי נימא דרב ס"ל נעשה חליפין כש"כ דנקנה בחליפין, ומצינו לרב דס"ל ביבמות (דף צ"ג) אדם מקנה דשלב"ל, א"כ שפיר הקשה הש"ס לר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי, דאי נימא דנפ"מ במטבעות שנפלו לו אח"ז עדיין תקשה לרב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וס"ל דנקנה מטבע בחליפין, והא לא קאמרי בש"ס תסתיים דרב ס"ל אינו נעשה חליפין, ובע"כ מוכח דלא תלי' בזה, א"כ שפיר הקשו לר"מ יכיר למה לי, ואף די"ל עדיין דלמא סבר רב כר' יהודא דיכיר אתא לאשמועינן כוותי', עכ"ז י"ל בפשיטות דהגמ' מקשה למאן דס"ל מטבע נקנה בחליפין דתקשה אליבי' מר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי, דהא במטבע יכול להקנות בחליפין, ונסתר ההוכחה של השעה"מ הנ"ל אך בלא"ה הא הוכחתי דהעיקר כרוב פוסקים הנ"ל דאגב הוי מה"ת, וכמו שהוכחתי בעז"ה מב"ב להרי"ף והרמב"ם דס"ל דאגב חשוב יותר ממשיכה ולהחולקים עליהם מוכח עכ"פ דעדיף מחליפין אליבא דכ"ע, ולכן שפיר סמכו בקנין אג"ק גבי מכירת חמץ: ענף ג נחזור לענינינו דכיון דנסתר היסוד של הנתיבות שכתב דאג"ק הוי זביני ריעי ואדרבה נתברר להיפך דמוכח דאג"ק קונה מהפקר ג"כ וכהקצה"ח, ובלא"ה אין סברא לחלק בין דעת אחרת מקנה להפקר, דהא מוכח דאין שייך לחלק בקנין דכתוב בתורה בין דעת אחרת מקנה להפקר דאל"כ קשה איך ילפינן חצר במציאה מגט כמבואר בב"מ (דף י') הא יש חילוק בין גט דיש דעת אחרת מקנה למציאה דליכא דעת אחרת מקנה, ועיין בב"מ (ד' י"א) דגט מיקרי דעת אחרת מקנה, ואף מאן דס"ל דלא ילפינן מציאה מגט הא פי' רש"י התם משום דממונא מאיסורא לא ילפינן, וגם הא אנן קיי"ל דילפינן ואי נימא כיון דבגניבה כתיב בהדיא דחצר קונה והא התם ג"כ ליכא דעת אחרת רק דלא ידעינן אי מדין יד או משליחות, לכן ילפינן שפיר בגלוי מלתא בעלמא במציאה מגט דקונה מדין יד, אכתי תקשה בגיטין ר"פ הזורק דעבד הש"ס צריכותא בגניבה וגט, דגניבה מגט לא ידעינן משום דגט בע"כ, הא בלא"ה לא ידעינן גניבה מגט, דשאני גט דיש דעת אחרת מקנה, משא"כ בגניבה, [ועיין בפני יהושע בב"מ שם ובגיטין (דף כ"א) דכתב דחצר אינו קנין מסברא דהא לא הוי בן דעת ובן ברית, ומגזה"כ הוא דהוי שליח) אע"כ מוכח דקנין דכתוב בפי' בתורה לא שייך לחלק בין דעת אחרת מקנה להפקר ואף דמצינו בפרטי קנינים דמחלקינן בין דעת אחרת מקנה, כגון בקנין אכילת פירות להרמב"ם דס"ל דהיכא דיש דעת אחרת מקנה קנה במכירה ומתנה בגדר חזקה, משא"כ בהפקר דלא קנה באכילת פירות וכמבואר דבריו בח"מ (סי' קצ"ב וסימן רע"ה), וכן בעשר שדות בי' מדינות דמחלקינן בין מכר לנכסי הגר, עכ"ז אינו קשה מהא דגיטין ר"פ הזורק הנ"ל משום די"ל דהא עכ"פ שם חזקה קונה גם היכא דליכא דעת אחרת מקנה, אך באכילת פירות אי הוי זה ג"כ בגדר חזקה בזה מחלק הרמב"ם בין דעת אחרת להפקר משום דאינו רק פרט בעלמא, אבל לחלק בין עיקר הקנין ולומר דאין שייך שום קנין זה כלל רק בעי דעת אחרת מקנה, זה ודאי אין