באר יצחק אורח חיים כד

ומ"מ יש להקל דהא במג"א (סי' תל"ו ס"ק ט"ו) כתב בישראל יוצא מבית נכרי ונכרי נכנס בו דאין צריך לבער כיון דנכרי נכנס בו דזוכה ג"כ החמץ שהרי הישראל מפקירו, ואף דעדיין יש לחוש דילמא לא יוודע להנכרי מיני החמוצים והוי חצר שלא מדעתו, ועוד דהא עד עת שיוודע לו קאי החמץ ברשות הישראל ומוכח דס"ל גם בחצר שלא מדעתו שייך קנין בנכרי משום דגם בלא מדעתו הוי דין יד על חצירו, אלמא דלא ס"ל להמג"א כסברת המחנה אפרים הנ"ל. ועוד יש לומר לפמש"כ הש"ך בח"מ סי' רמ"ג ס"ק ה' בשם המ"ב דנכרי לנכרי נעשה שליח, וטעמו משום דדוקא ישראל לנכרי לא נעשה שליח משום מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ובעינן שליח דומיא דמשלח, אבל נכרי לנכרי נעשה שליח דכיון דהשליח דומיא דמשלח דהא שניהם אינן בני ברית, וכבר כתב הפני יהושע בב"מ (דף י') ובגיטין (דף כ"א) דע"פ סברא לא שייך בחצר דין שליח, דהא לא הוי בן ברית רק גזה"כ דחצר נעשה שליח, א"כ ה"ה בנכרי דנעשה חצירו לשליח, דהא החצר והנכרי המשלחו אינן בני ברית ודומים זה לזה, וכיון דנכרי הוי בר עשיות שליח לכמותו לשיטת המ"ב הנ"ל, א"כ גם חצירו שלא מדעתו אף דנימא דמדין שליחות נגעו בה נעשה שליח לנכרי, וכן מצאתי במחצית השקל (בסי' תמ"ח) שכתב בפשיטות לשיטת המ"ב הנ"ל דחצר נעשה ג"כ שליח לנכרי אבל לשיטת המג"א (בסי' תמ"ח) שכתב בשם הירושלמי בפ"ו דדמאי דאיתא דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, וכן איתא בירושלמי פ"א דתרומות, אלמא דנכרי לאו בר עשיית שליח הוא כלל אף לכמותו, א"כ ה"ה בחצר לא נעשה שליח בנכרי ולכן העלה שם במחצית השקל דמכירת חמץ שלנו הוא מדין קנין אג"ק יעו"ש, א"כ ביאוש והפקר דלא שייך קנין אג"ק וכמש"כ הנו"ב (בסי' ס"ג הנ"ל) דבעינן דעת אחרת מקנה בקנין אג"ק ע"ש, א"כ ממילא יש לפקפק על קנין חצר בנכרי דכיון דהוי שלא מדעתו אז לא הוי רק בגדר שליחות לשיטת המחנה אפרים הנ"ל, ואין שליחות לנכרי אך כבר כתבנו דמוכח מהמג"א גופא דס"ל דשייך קנין חצר מנכרי ואף בלא דעתו יש לו דין יד דמהני בנכרי ג"כ כנ"ל ואף דהמג"א גופא ס"ל דנכרי לא משוי שליח אף לנכרי כמותו, מ"מ הא כתב המג"א דשייך קנין חצר שלא מדעתו אף בנכרי ועוד בעיקר מש"כ המג"א דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, יש לעיין הרבה, ואף שכ"כ הב"ש (בסימן ה' ס"ק ט') בשם התה"ד, אך כבר כתב הקצה"ח (בסימן קפ"ח ס"ק א') שאין ראי' מהתה"ד לסתור דברי הש"ך ומ"ב הנ"ל. ולכאורה יש להוכיח ממש"כ התוס' בכתובות (ד' ז') בד"ה שנאמר ויקח בועז כו' דמסכת כלה מייתי קרא על ברכת חתנים מן ויברכו רבקה, והוכיחו מזה דאף אשה המתקדשת ע"י שליח ג"כ לברך, שהרי אליעזר שליח היה עכ"ל, ולמש"כ הפר"ד (בדרוש א') דשיטת התוס' דקודם מתן תורה לא יצא מכלל בני נח, א"כ קשה איך הי' יכול אליעזר להיות שליח ליצחק, אע"כ מוכח דהם משוים שליח לכמותם, אך זה יש לדחות בכמה אנפי ולענ"ד נראה להוכיח מהא דקידושין (דף מ"א ע"ב) דיליף מן ושחטו אותו כל קהל ישראל כו' ששלוחו כמותו וקשה לשיטת הסוברים המובא בפר"ד (דרוש א' וב' וג') דס"ל דקודם מ"ת לא היה להם דין ישראל, א"כ תקשה מקודם דמסיק התם דשאני התם דאית לי' שותפות בגווייהו איך הי' יוצאין מצות שחיטת הפסח בפסח מצרים דאז לא היה נוהג דין שליחות, אע"כ מוכח דכיון דהשליח דומה להמשלח נוהג בו דין שליחות, וה"ה נכרי לנכרי כנ"ל, וביותר מוכח כן ומבואר במדרש סדר נח פ' ל"ד דנוהג בב"נ דין שליח, וחייב ע"י שליח, אלמא דנוהג בב"נ דין שליחות הג"ה. [ולכאורה יש מקום לומר לפמ"ש הפר"ד (דרוש א') דנחלקו בו חכמי התלמוד אי יצא מקודם מ"ת מכלל בני נח אי לא, והוא כי בסנהדרין (דף נ"ח) איתא דגוי שהכה את ישראל כו' שנאמר ויפן כה וכה כו' ובמדרש שמות איתא טעם אחר על הריגת משה להמצרי, ופי' המהר"ש יפה משום דהמדרש ס"ל דהי' להם קודם מ"ת דין ב"נ ותלמוד דידן דילפי בסנהדרין זה ס"ל דהיה להם מקודם מ"ת דין ישראל עכ"ל, והובא בפר"ד שם, ולפ"ז י"ל דהמדרש דס"ל דנוהג דין שליחות בב"נ, אזיל לשיטתו דס"ל דקודם מ"ת היה להם דין ב"כנ ולכן היה קשה להו מפני מה הרג משה להמצרי והוכרח לתת טעם אחר, ומזה הוכיח בעל המדרש דנוהג בו שליחות, משום דאל"כ תקשה איך יצאו במצות שחיטת הפסק דהא לא היה נוהג אז דין שליחות, ובע"כ מוכח דגם לנכרי נוהג ג"כ דין שליחו', ולפ"ז עדיין יש לומר לשיטת תלמודא דהי' להם דין ישראל א"כ אינו תוכח כלל מהא דושחטו אותו כל קהל כו', משום די"ל דאז ג"כ הי' נוהג דין שליחות משום דהי' להם דין ישראל אף קודם מ"ת, משא"כ לב"נ י"ל עדיין דאף נכרי לנכרי לא נעשה שליח, והירושלמי דדמאי דהובא במג"א הנ"ל י"ל דס"ל ג"כ כשיטת הסוברים דקודם מ"ת הי' להם דין ישראל ולכן אין מוכח מושחטו אותו הנ"ל, אך זה ליתא דהא חזינן דהמ"ד במדרש דס"ל דב"נ נוהג בו דין שליחות הוא ר' חנינא ובעל המימרא בסנהדרין דגוי שהכה את ישראל חייב מיתה הוא ג"כ ר' חנינא, וכבר הוכיח המהר"ש יפה הנ"ל דטאן דס"ל דגוי שהכה ישראל חייב מיתה, ס"ל דאף מקודם מ"ת הי' להם דין ישראל, ואפ"ה ס"ל לר' חנינא גופא דב"נ חייב ע"י שלוחו, אלמא דנוהג בו דין שליחות לכתותו, ובע"כ מוכח דלא תליא זה בזה, דאף דליכא הוכחה מושחטו אותו הנ"ל, מ"מ ס"ל מסברא דנוהג בו דין שליחות, א"כ עדיין אין לדחות להך שיטה דס"ל דנכרי לנכרי נעשה שליח, דיש להם סייעתא מן המדרש הנ"ל ומדרש הנ"ל הובא באו"ת סימן ל"ב יעו"ש, וכ"כ המחנה אפרים (ה' שלוחין סי' י"ד) דמתלמודא דילן מוכח דנכרי לנכרי נעשה שליח, דהא בע"ז (דף י"ג) איתא דכי עבדי ישראל העגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, וכי עשו שליחותייהו דישראל קעבדי עכ"ל, ויש להם יסוד ע"פ המדרש הנ"ל.] א"כ לפ"ז ברור דגם חצר שלא מדעתו אף דנימא דאינו רק מדין שליח דעכ"ז נוהג בנכרי, ואף דמירושלמי מוכח דס"ל דנכרי לנכרי לא נעשה שליח, עכ"ז הא מהמדרש מוכח דנעשה שליח, וממילא קנה הנכרי להחמץ ע"י חצירו והוי ספק חמץ שעבר עליו הפסח דהוכיח החק יעקב דמותר באכילה כמבואר בסי' תמ"ט, ובפרט שמוכח כנ"ל מהמג"א גופא דחצר שלא מדעתו ג"כ קונה בנכרי אף דלא שייך דין שליחות לנכרי אף מכמותו ולכן יש מקום להקל בנ"ד, וכבר כתבתי דאין שייך בזכי' מיאוש לדון דהא נכרי לא קנה במשיכה רק בכסף, וכמ"ש הנו"ב הנ"ל, ועוד דהא התוס' בע"ז (דף ע"א) בד"ה פרדישני כו' כתבו דבמציאה לכ"ע קונה במשיכה, ואף לשיטת הרמב"ן דהוכחתי כבר בתשובה דס"ל דמתנה לא קני במשיכה להסוברים דבעינן כסף דוקא, מ"מ במציאה והפקר דנסתלקו כבר רשות הבעלים כ"ע מודו דמשיכה קונה אף בנכרי וכנ"ל בשם הנו"ב, וכן מוכח בבכורות (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה מיד עמיתך כו' דכתבו בסה"ד דמשיכה קונה במציאה והפקר עכ"ל, ומשמע דס"ל דבמתנה אינו קונה במשיכה וכשיטת הרמב"ן הנ"ל מדלא נקטו מתנה אלא מציאה והפקר א"כ מוכח כסברת הנו"ב הנ"ל שכתב דמציאה לכ"ע מקני במשיכה: ענף ב אך יש לסתור כל היסוד שכתבתי לדון דכיון דכי מטא זמן איסורו מייאש נפשי' וממילא קנה חצירו היינו החדר הנמכר לנכרי מיאוש דהא בפסחים (דף ל"א) מקשה הגמרא על רבא דס"ל מכאן ולהבא גובה, ממשנה דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, דאי אמרת מכאן ולהבא גובה הא ברשותי' דישראל הוה קאי, ולפמש"כ יש לומר דלכן מותר בהנאה משום דכי מטא זמן איסורו נתייאשו הבעלים וזכה חצירו של הנכרי והוי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, אע"כ מוכח מסוגיא הנ"ל דלא אמרינן כן, ולומר דמיירי בחצר שאינה משתמרת זה אין סברא לומר כן, ובב"ק (דף מ"ט) מקשה הגמרא ותיקני לי' חצירו ומשני דליתא כו' ובפסחים הנ"ל דלא אמרו דמיירי בחצר שאינה משתמרת מסתמא דוחק לומר כן], וכן קשה ע"ז מהא דכתבו הראשונים בישראל שהפקיד חמצו לנכרי דעבר על בל יראה, והובא ברא"ש פ"ק דפסחים ובר"ן שם ובאו"ח (סי' ת"מ סעיף ד'), וקשה לפמש"כ כיון דנתייאשו הבעלים א"כ ממילא זכה הנכרי בקנין חצירו וכמו כן קשה מפסחים (דף ל"א ע"ב) בחנות של נכרי ופועלים