באר יצחק אורח חיים כב

אפ"ה הא מרבא מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות ולכן אין לנו לאפושי פלוגתא כידוע ולכן י"ל דדוקא התם ס"ל לרב יוסף כן משום דהי' פסיקא לי' דלא הי' זכות גמור כ"כ, ואפשר דניחא לי' בהפקירא, משא"כ היכא דהוי זכות גמור כ"ע מודו לרבא דס"ל דיכול למחות, וכמו שהוכחתי מסוטה הנ"ל, ואפשר דזה שיטת הרי"ף דלא הביא לרב יוסף כמבואר ברא"ש שם, דסמך על הסוגיא דסוטה הנ"ל ולא ס"ל חילוק שכתבתי ונ"ד וודאי דהוי זכות גמור כיון דבל"ז יפסיד הרבה, וגם הא מחוייב לקיים בדיקת חמץ מן הדין בזמן ההיתר, והוי דבר העומד להמכר, וגם כיון דהמנהג הוא שכל מי שיש לו חמץ מוכרו בב"ד, וא"כ דומה למה דאיתא בחולין (דף פ"ג) דבארבע פרקים משחיטין את הטבח בע"כ ובזוכה ע"י אחר אם מת מת ללוקח כמבואר שם ולא יכול למחות הלוקח ולומר עכשיו דמת לא ניחא לי' בהזכוי, אע"כ מוכח מהתם דכיון דבד' פרקים המנהג הוא לשחוט וגם הוא מצוה לכן אינו יכול למחות וגם מהתם מוכח דדבר שהוא זכות גמור לא מועיל מחאתו א"כ ה"ה בנ"ד דהמנהג הוא לכל למכור את חמצו שיש לו בע"פ בב"ד, וגם הא הוא מצווה ועומד בזה, א"כ וודאי דאינו יכול למחות כלל ולבטל להזכיי' הנעשה בב"ד, בפרט שהבעה"ב דנ"ד ג"כ הי' רגיל בכל שנה למכור חמצו א"כ וודאי דהוי זכות גמור וגם הא היה גלוי דעת ממנו ג"כ כמו שאומר עכשיו ואין צריך עדים רק לשקרי וודאי דמותר החמץ לאחה"פ בפרט שחמץ שעבר עליו הפסח הוא מדרבנן לכן יש לסמוך על כל מש"כ: ענף ה וגם בספק דרבנן דחמץ שעבר עלי' הפסח כבר העלה החק יעקב (בסי' תמ"ט) דמותר אף באכילה והמג"א (בסי' תמ"ט) העלה דספק אסור באכילה, והוכיח זה מהתוס' עירובין (דף ס"ד) והאריך בדבריו המחצית השקל יעו"ש, ושיטת החק יעקב שם דאף שבתוס' בד"ה ולמדנו שחמצו כו' כתבו דיש לאסור מספק שמא נעשה בפסח, עכ"ז בתוס' הקודם בד"ה שהולכן כו' דכתבו דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה, אלמא דמספק תלינן להקל אף באכילה, משום שאחר זה מיירי בספק דאורייתא, משא"כ מתחלה אי נימא דחמצו של נכרי מותר, א"כ לא נאסר חמצו של ישראל רק מדרבנן ובספק קיי"ל לקולא ולשיטת המג"א צ"ל דהא דכתבו התוס' דבישראל יש לומר דאחה"פ נעשה, היינו מחמת חזקה על בני ישראל דלא יהיה להם חמץ בפסח, ומחמת חזקת כשרות שלהם סמכינן להוכיח דוודאי אחה"פ נעשה ואין להקשות כיון דחיישינן לספק להחמיר באכילה דלמא נפל מישראל מקודם פסח, אף דנימא דודאי עשה כהוגן וביטל חמצו, מ"מ הא מבואר (בסימן תמ"ח) דאף בביטל והיה אנוס על הביעור ג"כ אסור החמץ לאחה"פ זה אינו קשה משום דהא מבואר בתשובת אחרונים דאם הפקיר חמצו וגם מונח החמץ במקום הפקר דמותר החמץ משום דכה"ג לא חיישינן להערמה, א"כ התם בעובדא דעירובין כיון דנמצא מושלך במקום הפקר וודאי דאף אם נימא מספק לחוש שמא נפל מישראל מקודם הפסח ג"כ מותר. ולענ"ד נראה להוכיח כהחק יעקב בכוונת התוס': הנ"ל, דאי כהמג"א דס"ל דהא שכתבו דבישראל יש לומר דאחה"פ נעשה היינו מחמת חזקת כשרות, תקשה ע"ז ממש"כ התוס' בב"מ (דף קי"ו) בד"ה והא רבא כו' דבנגנבו לא שייך לומר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן משום דהרבה גנבים יש בעולם, וכ"כ התוס' בב"ב (דף נ"ב ע"ב) בד"ה דברים כו', ובשבועת (דף מ"ו ע"ב) בד"ה וספרא כו' וכה"ג כתב הש"ך בח"מ (סי' מ"ו ס"ק ט') דבשטר הנמצא בשוק לא שייך לומר לא חשוב לזיופי, משום דהא לא ידעינן מי הוא הבע"ד, ולכן התם בעירובין כיון דנמצא בדרך לא שייך לומר בזה חזקת כשרות כיון דלא ידעינן של מי הוא, והרבה רשעים יש בעולם כמש"כ התוס' התם ולכן נלע"ד להוכיח מזה כסברת החק יעקב בכוונ' התוס' הנ"ל דבספק ג"כ תלינן להקל אף באכילה, והיינו שכתבו דבישראל דכיון דמיירי בישראל אז יש להקל דאחה"פ נעשה, משא"כ אי נימא דהולכים אחר רוב דנכרים המה אין כאן ספק כלל דאף דנימא דאחה"פ ג"כ אסור. ועדיין צריך עיון לפענ"ד לפי פי' של הח"י הנ"ל דהא עדיין יש ספק ספיקא להחמיר וגם אם לא היינו הולכי' אחר הרוב דהוי של נכרי ג"כ היה לנו לאסור מספק ספיקא, ספק דילמא דנכרי ואת"ל דישראל דילמא נפל בפסח ולא אחה"פ וגם אם נפל קודם הפסח אך דלא ביטלו ג"כ נאסר, והוי ספק ספיקא להחמיר דהעלה המשנה למלך (בפ"ד מה' בכורות) דמחמרינן אף בדרבנן, בשלמא להמג"א דס"ל לפרש לכוונת התוס' הנ"ל דמחמת חזקת כשרותו סמכינן דוודאי לא יצא תקלה מן בני ישראל ניחא ואין כאן ס"ס להחמיר, משא"כ לפמש"כ דחזקת כשרות לא שייך בזה, בפרט די"ל דזה הוי כמו חזקה דלא נתבררה כיון דלא ידענו ממי נפל, ואפשר דזהו כוונת התוס' בשבועת וב"מ וב"ב שכתבו דלא שייך כה"ג לומר אחזקי בגנבי לא מחזקינן משום דהוי חזקה דלא נתבררה, אך מהלשון של התוס' מורה כמש"כ מתחלה, א"כ תקשה על התוס' הא יש ס"ס להחמיר, וי"ל דהא בע"כ כוונת הש"ס בעירובין דאמרו ש"מ דהולכין אחר הרוב עוברי דרכים, היינו משום דהתם הא דאסרי באכילה אינו רק מדרבנן, והוכיח דאף בדרבנן ג"כ הולכין אחר הרוב משום דבאורייתא כבר ידוע ומבואר בכמה משניות דהולכין אחר הרוב אף ברוב דליתא קמן, ובע"כ כוונת הגמ' להוכיח אף בדרבנן דהולכין אחר הרוב, וידוע דבס"ס דמהני אין זה רק מצד רוב כמבואר, א"כ בהוי אמינא אי נימא דאין הולכין אחר רוב להחמיר בדרבנן, א"כ אז י"ל להקל דילמא אחה"פ נעשה משום דהא אז לא מהני ס"ס להחמיר, כיון דרוב ג"כ לא מהני להחמיר בדרבנן גם יש להעיר במש"כ התוס' דחיישי לספק שמא בפסח נעשה, הא קיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיף בכל דוכתי מחזקה דהשתא, ולכן יש לומר דהשתא הוא דנעשה, ויש לתרץ דאפשר דזה דומה לחזקה דלא נתבררה כיון דלא ראינו אותה מתחלה, וראיה מגיטין (דף ך"ז) דשהה כדי שתעבור שיירא ותשרה, ואמאי לא חיישינן שמא מקודם נפלו, אך למש"כ הריטב"א שם אינו ראיה מזה כלל [ועיין שם בריטב"א] ויש להקל בנ"ד בלי שום פקפוק כלל. וכ"ז בדיעבד אבל לכתחלה מחוייב להדר ולמכור חמצו בעצמו או ע"י שלוחו, משום דלפמש"כ חסר לי' קנין כסף דכיון דבעל הממון הוא אינו בן שליחות, וערבו' לא שייך בזה כיון שעושין שלא מדעת הבעלים ולכתחילה בעי ב' קנינים כסף ומשיכה ובפרט לפמש"כ לעיל (סוף סי' א') דנכרי אינו קונה בשטר בלבד, וע"כ היותר נכון שימכרו לישראל אחר בתורת זכיי' ואז יהא ג"כ קנין כסף כדין כיון דהבעלים המה בני שליחות, ואח"ז ימכר לנכרי, אבל בהזכוי שמכרו לנכרי עדיין יש לעיין בחשש בל יראה בפסח, אבל לאחה"פ וודאי יש להקל ומ"מ בתוך הפסח ג"כ כיון דבטלו לא הוי אלא חשש בדרבנן לכן יש לסמוך עכ"ז ולהקל כמו שכתבתי בסוף סימן א' לעיל. ומצאתי בשו"ת הגאון פנים מאירות ח"ב סי' נ"ב בסוף התשובה שחקר שם גבי חמץ אי מהני משום זכי' ולא העיר כלל אף בקצת ממש"כ בס"ד: סימן ג אל כבוד ידידי הרב המאו"הג המפורסם וכ' מוהר"ר יוסף נ"י אב"ד דק"ק יעדוובנא. על דבר מה ששאל מעכ"ת בנידון מכירת חמץ בעיר א' שהנשים הממונים בזה לא היו בקיאים כל כך בטיב הדינים השייכים לזה, ונתהווה כמה סבות בשטר מכירה שנותנין להנכרי, היינו שהבע"ב עשו שלוחים למכור חמצם