באר יצחק אורח חיים כא

נאסר חמץ בפסח מה"ת, ורק אחה"פ מתחיל האיסור דאסרו חז"ל לחמץ שעבר עלי' הפסח, לכן היכא דבכלות ימי הפסח הוי של נכרי לא אסרו כה"ג, משום דהא כיון דבכלות הפסח לאו הוי חמצו של ישראל רק של נכרי, על חמצו של נכרי לא אסרו, א"כ לפ"ז יש לומר דאף בנודע להבעלים מהמכירה בתוך הפסח, כיון דמאז והלאה הוי של נכרי ואינו שוב בידו לבטל את המכירה, דהא אחר שהסכים לא שייך לומר הואיל כנ"ל, והיכא דבכלות הפסח הוי של נכרי אז לא אסרו לאחה"פ כיון דבכלות הפסח כבר נפק מרשות הישראל, משא"כ באחריות דגם בכלות הפסח עדיין הוא באחריותו, אבל בנ"ד לא שייך כמש"כ. אך הנו"ב לא כתב שום הוכחה לזה, ולענ"ד נראה להוכיח כדבריו מן מש"כ הרמב"ם (בפ"ד מה' חמץ ) ה"ה) ישראל שהרהין חמצו אצל הנכרי וא"ל אם לא אביא לך מעות עד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות עכו"ם ואותו חמץ מותר לאחה"פ והוא שיהא אותו זמן שקבע לו קודם הפסח, וכן הוא דעת רבינו אפרים והובא שם במגיד משנה, וכתב דהוציאו זה מן התוספתא דתני' נכרי שהלוה לישראל על חמצו וא"ל אם לא באתי מכאן קודם הפסח הרי הוא מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה והובא ברא"ש פ"ב דפסחים, והרמב"ם ור"א הנ"ל פירשו דקודם הפסח דתוספתא הנ"ל קאי על קביעת הזמן שקבעו על קודם פסח, ולכאורה יש להעיר דאמאי לא נקט הרמב"ם דאף דהי' קביעות הזמן בתוך הפסח מ"מ מותר כיון דבכלות הפסח הוי של נכרי אע"כ מוכח דלא כהנו"ב, אבל זה אין ראי' משום דאיך יכול להיות לקבוע הזמן לתוך הפסח לכתחילה, דהא בתוך הפסח אינו רשאי בלא"ה לפדות את החמץ דהא אסור בהנאה, ואדרבה מזה הוא ראי' להנו"ב הנ"ל, דהא בלשון קודם הפסח משמע ג"כ ערב פסח דגם ע"פ הוא בכלל קודם הפסח ובנדרים (דף סי') באמר עד הפסח אסור עד שיגיע וודאי דע"פ הוא בכלל האיסור ואין צריך ראי' לזה כי הוא פשוט וברור דבלשון קודם הפסח וודאי דע"פ עד הלילה הוא בכלל קודם הפסח ג"כ ולכן אם קבעו לזמן שאם לא יבוא קודם הרי הוא מכור לו ודאי דגם בע"פ יכול הלוה לעבור ולפדותו, דהא הזמן לא נשלם עד הלילה ולא מקודם אף בע"פ, ובע"כ מוכח מתוספתא הנ"ל לפי' הרמב"ם ור"א הנ"ל דאף דבע"פ הי' גוף החמץ עדיין של ישראל, מ"מ כיון דזכה הנכרי אח"ז לא קנסוהו לאסור לאחה"פ וברמב"ם (פ"ג ה' חמץ ה"ח) מבואר דהרמב"ם ס"ל דבע"פ ג"כ עובר על בל יראה וכמו שפי' הראב"ד לכוונת הרמב"ם שם וכן הכריע הנו"ב לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל במהדורא קמא (סי' כ), א"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דגם בערב פסח עובר על בל יראה תקשה עליו לפי פירושו של הרמב"ם להתוספתא הנ"ל דקודם הפסח דקתני קאי על קביעת הזמן וכנ"ל, דאמאי מותר בא"ל אם לא באתי קודם הפסח, דהא כיון דבלשון זה נכלל גם ערב פסח, ובערב פסח עבר הישראל על בל יראה רק דהחמץ מותר לאחה"פ כמבואר שם בתוספתא, ולא איירי שם אם עובר על בל יראה רק מיירי באם החמץ נאסר לאחה"פ או לא, וקשה כיון דעברי הבעלים על בל יראה אף בערב פסח ועבר עליו שעה א' באיסור א"כ אמאי מותר לאחה"פ הא כיון ששהה שעה א' באיסור, קנסי לי', אע"כ מוכח כהנו"ב במש"כ דאם בכלות הפסח יצא החמץ מן רשות הישראל לרשות הנכרי דמותר דלא קנסו כה"ג, א"כ ה"ה בהך דתוספתא הנ"ל דכיון דבפסח הי' של נכרי לא חל כה"ג קנס, ולפ"ז ה"ה אף אם הקביעו' הזמן היה בתוך הפסח ג"כ מותר והא דלא נקטו כה"ג, היינו משום דהא לכתחלה בוודאי לא שייך לקבוע זמן על תוך הפסח, אך הלשון דקודם הפסח דחל על זמן היתר וממילא נכלל בלשון הנ"ל ערב פסח גופא דהוא זמן איסור ויכול אף לכתחלה לקבוע זמן בלשון קודם הפסח לכן מזה שפיר מוכח כמש"כ וסיפא דהתוספתא הנ"ל דתני ג"כ קודם הפסח הוא אגב הרישא ע"ש, וזהו ראי' ברורה סברת הנו"ב הנ"ל. ולפ"ז בנ"ד אף אם נודע להם מהזכיי' בתוך הפסח ג"כ יש להקל דנ"ד דומה ממש למש"כ הרמב"ם הנ"ל דכיון דפקע אח"ז האי הואיל איבעי פריק דמותר אחה"פ, וה"ה בכ"ד כיון דפקע אח זהאי הואיל מותר החמץ לאחה"פ: ענף ד

ועוד נלע"ד דהא מוכח מהר"ן בקידושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, והובא לעיל דהתם יכול האב למחות משום שלא הוי זכות גמור כ"כ שהרי בתו יוצאה מרשותו לכמה דברים, ומשמע מדבריו דהיכא דהוי זכות גמור אינו יכול למחות אף שצוח בעת שנשמע הזכיי' ומתנה שאני משום דהא שונא מתנות יחי' וכן מצאתי להרשב"א בחידושיו בקדושין (דף כ"ג) שכתב בזכיי' לעבד בשטר ע"י אחרים דאין יכול למחות משום דשאני מתנה דלאו זכות גמור הוא מצד עצמו ואדרבה חוב הוא לו משום דכתיב שונא מתנות יחי', אבל גט שחרור זכות גמור הוא מצד עצמו דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות כישראל זכין לו בע"כ ובטלה דעתו אצל כל אדם והוכיח זה מפ"ק דגיטין יעו"ש, אלמא דס"ל להרשב"א להדיא דבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל להזכיי' בעת ששומע וצווח, ואף דכל הראשונים חלקו על הרשב"א וכתבו דיכול העבד למחות ולבטל להזכיי' גט שחרור דנעשה ע"י אחרים, י"ל דהיינו דווקא התם דס"ל דזהו לא הוי זכות גמור, כדמצינו לר"מ דס"ל דאין זכות שיוצא מרבו לחירות ובהפקירא ניחא לי', אבל היכא דהוי זכות גמור לא מצינו דפליגי על הרשב"א בזה, ולכן אף שהרשב"א כתב שם עוד שארי טעמים דמפני מה אין יכול למחות העבד, י"ל דהתם מסתפק הרשב"א דלמא לא הוי זכות גמור כ"כ וכמש"כ, משא"כ היכא דהוי זכות גמור וודאי דאינו יכול למחות וכמש"כ הרשב"א להדיא וראי' לזה מסוטה (דף ך"ה) דאיבעי להו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או לא, ופשטו מהא דב"ד מקנין למי שנתחרש ונשתטה והי' חבוש בבית האסורים כו' סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי', תו איבעי להו בעל שמחל על קנויו מחול או לא, ופשטו מהא דאלו ב"ד מקנין להם כו' ואי אמרת רצה הבעל למחול מחול מי עבדינן מלתא דאתי בעל ומחול כו' עכ"ל הגמ', ואי נימא דבכל זכות יכול למחות ולבטל את הזכי' א"כ כיון דבעת שלא ידע מהתירוץ דסתמא דמלתא אדם מסכים ע"ד הב"ד, א"כ אף דנימא דלא מצי בעל למחול קנויו עכ"ז תקשה דהא כיון דב"ד מקנין להם הוי זה בתורת זכות וכמש"כ לעיל בארוכה, א"כ כיון דמצי הבעל למחות ולבטל להקנוי שנעשה בתורת זכות תקשה בפשיטות לכל צדדי האיבעי להו הנ"ל דכיון דיכול הבעל למחות ולבטל להזכיי' א"כ איך ב"ד מקנין להם והא איכא זילותא דבי דינא וכפירש"י שם, ולמה לא הקשו זה רק אי נימא דאתי הבעל ומחול אע"כ מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל להזכיי', והתם הוי פסיקא לחז"ל דזה הוי זכות גמור, א"כ מוכח מסוגיא זו כמש"כ הרשב"א והר"ן דבזכות גמור אינו יכול למחות

והא דכתובות (דף י"א) דאמרו התם הגדילו יכולין למחו', י"ל דהתם אף שכתבו התוס' בד"ה מטבילין כו' שהוא זכות גמור מ"מ כיון שמצינו התם בגמ' כו' דאמרו דסד"א דבהפקירא ניחא לי' א"כ לא הוי זכות כ"כ, ולכן אף אליבא דהאמת מ"מ יכול למחות עכ"פ מחמת זה הסברא דאולי בהפקרא ניחא לי', ואדרבה מסוגיא זו דאמר רב יוסף הגדיל יכול למחות מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות, דקשה מאי אשמעינן רב יוסף הא בב' קל"ח) איתא ות"ק אף עומד וצווח בלשון בתמי' אלמא דפסיקא להו דבצווח לא קני ויכול למחות על הזכיי', ועוד קשה דהא בכתובות מקשה רבא על רב יוסף הנ"ל ממשנה דאלו נערות, וקשה הא מצינו לרבא גופא דאמר בב"ב שם דבצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי כו', אלמא דרבא גופא ס"ל דבזכות יכול למחות, א"כ מאי מקשה בכתובות שם לרב יוסף דאי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס כו' הא איהו לנפשי' הי"ל להקשות לשיטתו גופא מהך משנה דאלו נערות הנ"ל, ודוחק לומר דבתר דתרצו לי' הך דאלו נערות שם אמר להך דב"ב, אע"כ מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות, ורבא דמקשה על רב יוסף שם ס"ל דקטן דמטבילין אותו הוי זכות גמור וכמש"כ התוס' התם אך רב יוסף ס"ל דאפ"ה לא הוי זכות גמור כ"כ, וע"ז מקשה רבא מאלו נערות הנ"ל ואף די"ל דלמא זה גופא אשמעינן רב יוסף דאף בזכות גמור יכול למחות,