באר יצחק אורח חיים כ

שנעשה כנ"ל, וכש"כ בנ"ד דהא דמונח עכשיו החמץ ברשות אחר הוי מחמת הזכוי של מכירת החדרים והא יכול לבטל הזכוי, א"כ אין כאן רשות אחר.] ולכאורה יש לומר עוד דאי נימא כסברת הפני יהושע והש"א דהא דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל הוי כמו גורם לממון, לפ"ז יש לדין לפמש"כ החק יעקב להתיר חמץ שבאחריות הישראל שלא ביערו, דמ"מ מותר אחר הפסח משום דלא שייך לקנוס בזה כיון דגוף החמץ אינו שלו רק של אחרים, וה"ה בהואיל אי בעי מיתשל דכיון דבאמת לא הוי שלו רק של אחרים, רק מחמת חומרא דחמץ החמירה התורה לעשות בו הואיל כממונו, ולכן לא שייך לקנוס בזה אחה"פ כיון דאחרים לא חטאו ופשעו כלל, וכן מוכח קצת לכאורה בפסחים (דף כ"ט ע"א) גבי אוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ושקל וטרי התם הגמ' מאן י"א, וקשה הא י"ל דפליגי בהך פלוגתא דפליגי ר"א ור"י אי אמרינן הואיל אי בעי מיתשל, והתוס' שם בד"ה הואיל כו' הקשו דאיך אתה רואה של גבוה הא נימא הואיל אי בעי מיתשל, ותי' בתירוץ הב' דהיכא דאתא ליד גזבר לא אמרינן הואיל אבל בלא אתי ליד גזבר אמרינן שפיר הואיל אי בעי מיתשל, ולפ"ז יש לאוקמי להך דאוכל חמץ של הקדש דמאן דס"ל דלא מעל ס"ל כר"א דאמרינן הואיל ומיירי בהקדש דלא מטא ליד גזבר, וכיון דלא הוי בר דמים דהא נאסר אף לאחה"פ משום הואיל אי בעי מיתשלי, ולכן אף דנימא דגורם לממון כממון דמי, מ"מ כיון דנאסר לאחר הפסח מחמת דעברו הבעלים על בל יראה, א"כ לא הוי שום בר דמים אף אחה"פ, ומאן דס"ל מעל משום דס"ל כר' יהושע דלא אמרינן הואיל א"כ הוי בר דמים לאחה"פ משום דהא גורם לממון כממון דמי ויהא מותר לאחה"פ, אע"כ מוכח דאף דאמרינן הואיל מ"מ מותר החמץ לאחה"פ והוי בר דמים, ולכן לא מצי לומר דפליגי בזה. אמנם מזה אין להוכיח זה כידוע, דמן הוכחות כאלה אין להוכיח שום דין מחודש ובפרט דיש לדחות זה בכמה גווני: ענף ב ונלע"ד להוכיח להיפך ממש"כ הרמב"ם (בפ"ד מה' חמץ הלכה ה') בישראל שהרהין חמצו אצל הנכרי ואמר לו אם לא אביא' לך מעכשיו מעות מכאן עד יום פלוני קנה חמץ זה ה"ז החמץ מותר לאחה"פ, והוא שיהי' הזמן שקבע לו קודם פסח, ומבואר שם בהרב המגיד דטעמו משום דהואיל אי בעי פודהו והי' שלו השתא נמי הוי ממונו ואסור, וחזינן דסברת הרמב"ם שם דכיון דקיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, דה"ה דאמרינן הואיל אי בעי פודהו, ולא ס"ל למש"כ הר"ן דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל, אלמא דאם לא הי' הזמן קודם פסח אסור החמץ לאחר הפסח, ולפ"ז מוכח מהרמב"ם דגם היכא דשייך הואיל נאסר החמץ לאחה"פ, כיון דהוי ממונו, ומה שהקשה הרא"ש בפסחים (דף ל"א) על הרמב"ם מסוגיא הנ"ל דקאמרי אי אמרת בשלמא למפרע גובה ניחא משום דאיגלאי מילתא למפרע דברשות נכרי הוי קיימי, אלמא דלא בעינן דיגיע זמן קודם פסח, יש לתרץ דהרמב"ם ס"ל דלפי מה דקיי"ל דאמרינן הואיל וכרבה, לכן וודאי דאף במחוסר ממון ג"כ אמרינן הואיל וכדמוכח בפסחים (דף מ"ג) דמקשו התם על רבה מהא דתנן יש חורש תלם א' כו' ואי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב דהא הואיל וחזי לכסוי דם צפור, ופירש"י אי מזדמנו לי' צפרים וחיות טובא, אלמא אף דאין לו עכשיו צפרים וחיות מ"מ אמרינן הואיל אי מזדמנו לי', א"כ ה"ה בממון, ובפרט אם יש לו דודאי שייך לומר הואיל אי הי' פודהו, וכן איתא בביצה (ד' כ"א) דאמרו הואיל ואפשר לפייסן בנבלה אף דלית לי' ואפשר דכוונת הר"ן שכתב דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל משום כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו, ולכן אף ביש לו ממון מ"מ לא אמרינן הואיל אי בעי פודהו, דאף דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל והוי מתיר נדרו באסור מ"מ ליתן ממון ולפדותו לא יתן, וכה"ג כתבו התוס' בפסחים (דף מ"ו) בד"ה הואיל כו' [ועיין בתוס' פסחים דף ס"ב ד"ה האי מחוסר מעשה כו']. עכ"פ כוונת הרמב"ם הוא דכיון דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, דהא התרת נדרים אינו בידו כ"כ וכדאמרינן בקדושין (דף ס"ב) דמי יימר דמיזדקקי לי' תלתא, ובשבת (דף מ"ו) מבואר דזה הוי דבר שבידו, משום דאי לא מזדקק לי' חכם מזדקקי לי' תלתא, ולחלק ביניהם נראה משום דשאני בקדושין דצריך אחד מהם להיות גמיר, ובנדרים סגי בגמיר קצת כמבואר ביו"ד (סימן רכ"ח), ומצאתי שכבר עמד בזה המשנה למלך בפ"ה מהלכות בכורות ע"ש, וכן הקשה זה הרשב"א בחידושי' ליבמות ר"פ האשה רבה. ועוד יש לחלק דשאני נדרים דהא מצוה לאתשולי משום דכל הנודר כבונה במה כו', משא"כ בקידושין גבי התקדשי לי אחר כו' דקשים לישראל כספחת ומה"ט אמרו ביבמות (ד' ק"ט) תבא רעה למקבלי כו' ע"ש בארוכה, ולפ"ז הא בהואיל אי בעי מיתשיל בחמץ וודאי דאינו בידו כ"כ להשאל דהא לא יזדקקו להתיר נדרו ויעבור על בל יראה, אע"כ מוכח דכמו דאמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחין דבזה לא הוי בידו מ"מ אמרינן הואיל, ה"ה בהואיל אי בעי מיתשל, ולכן ג"כ בהואיל אי בעי פריק ג"כ אמרינן דאף דמחוסר ממונא ג"כ אמרינן הואיל, וגם הא מצינו להרמב"ם ה' גירושין והובא בטור אה"ע (סימן קמ"ג) גבי ע"מ שתתני לי מאתים זוז דרשאי להנשא על סמך שתתן, והברייתא דגיטין (דף ע"ד) דמבואר שם דאינו רשאה להנשא לאחר עד שתתן, כתב שם המ"מ דס"ל להרמב"ם דנדחה ברייתא זו ע"פ מה דמבואר בפרק המגרש דתנאי שבידה מותרת להנשא וממון הוי דבר שבידו, ועיין בב"ש באה"ע (סימן קמ"ג ס"ק ד'), א"כ כיון דס"ל להרמב"ם דממון הוי דבר שבידו, א"כ וודאי דאמרינן הואיל אי בעי פריק מכש"כ דהואיל אי בעי מיתשיל דלא הוי בידו כ"כ דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, [עיין בר"ן בגיטין שכתב דתנאי ע"מ שתתן הוי דבר שאינה בידה דשמא תפסיד כו'], וסוגיא דפסחים דקאמרי הניחא לאביי דס"ל למפרע גובה ולא ס"ל הואיל אי בעי פריק, י"ל דאביי אזיל לשיטתו דס"ל בפסחים (דף מ"ז) דמקשה אביי לרבה ממבשל גיד כו' דאי אמרת הואיל אהבערה לא ניחייב, אלמא דאביי ס"ל דלא אמרינן הואיל, ולכן שפיר לשיטתו ניחא אי אמרינן למפרע גובה, משא"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, א"כ ה"ה דאמרינן הואיל אי בעי פריק לי', וכמו שהוכחתי לשיטת הרמב"ם הנ"ל ושפיר כתב הרמב"ם, א"כ מוכח מהרמב"ם דס"ל דגם בהואיל נאסר החמץ לאחה"פ כיון דהוי ממונו. וגם בעיקר מש"כ החק יעקב להתיר בחמץ שקיבל אחריות עלי', כבר כתבו האחרונים להוכיח (מסימן תמ"א) כהמגן אברהם דאוסר, וכן כתב ר' עקיבא איגר זצ"ל בתשובה (סימן כ"ג) דהוכיח כן מהרמב"ם, ולענ"ד נראה דמוכח כן מרש"י פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה מעל כו' שכתב דאע"ג דקניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח דהנ"מ בחמץ הדיוט אבל האי דבהיתרא שהי' גבי' לחמץ של גבוה דאמר מר אבל אתה רואה של גבוה אחר הפסח הוי מזבין לי' כו' עכ"ל, אלמא דאי הוי אסור להשהות חמץ של גבוה אז הי' נאסר החמץ אף לאחה"פ, ואף דאין החמץ שלו רק של גבוה, עכ"ז הי' נאסר לאחה"פ, בע"כ מוכח דתליא זה בהדדי דאי עבר עליו על בל יראה אז ממילא נאסר החמץ לאחה"פ אף דהוי של אחרים, א"כ לפ"ז יש לדון עדיין בנודע להבעלים מהזכוי בתוך הפסח, דכיון דעברו על בל יראה מקודם שנודע להם א"כ הוי ממונו וכיון דעברו בשעה א' באיסור נאסר אף לאחה"פ, וזהו כש"כ מן הואיל אי בעי מיתשיל דהא התם הי' צריך ג' עכ"פ, ובנ"ד הי' בידו בלבד לבטל את הזכי' הנ"ל: ענף ג' שוב ראיתי דגם בזה יש להקל ע"פ מש"כ הנו"ב במהדורא קמא (סימן ך) ובמהדורא תנינא (סימן מ"ג) דבזכה הנכרי בחמץ בתוך הפסח דאז מותר החמץ אחה"פ משום דהא בתוך הפסח לא חל האיסור של חז"ל דהא בל"ז