באר יצחק אורח חיים יט

אלא בשטר. ומשמע דבשטר לחוד קנה מ"מ מכל הפוסקים הנ"ל מוכח דלא ס"ל כן, וגם משמע דמפרשי דכוונת הרמב"ם היא ג"כ בשטר עם כסף, כדמוכח (בסי' קצ"ד) במה שהביאו לשון הרמב"ם שם, וע"כ דעתו מכרעת שימכרו דוקא לישראל אחר בתורת זכות, ואז יחול קנין כסף ג"כ ובשטר, וממילא אקנה להחמץ בתורת חצר ואג"ק, ואח"ז ימכור אותו הישראל את החמץ לנכרי כמו כל מכירת חמץ שמוכר חמצו ואז דעתי מסכמת להקל ומ"מ הא מצינו בש"מ לב"מ שכתב בשם הריטב"א וש"פ שם (ד' ע"א) דס"ל דנכרי יכול לזכות ממונו לישראל ע"י ישראל, והובא באו"ת (סימן קכ"ו ס"ק כ"ז) ע"ש וכן הוא דעת המחבר שם (סעיף כ"ב) ואף שהש"ך שם (ס"ק צ"ט) הקשה על המחבר בזה, עכ"ז סיים שם בצ"ע, וכבר כתבתי לעיל דגם הרמב"ם (פ"ה ה' מלוה ה"ז) ס"ל דיכול לזכות כה"ג, ע"כ כיון דחמץ שעבר עלי' הפסח אינו אלא דרבנן יש להקל בדיעבד אף במכרו לנכרי לבד משום דיש קנין כסף לשיטתם כנ"ל: סי' ב' בענין הנ"ל. ענף א ועדיין יש לשדות נרגא בעיקר היסוד שכתבתי להקל בנ"ד מחמת זכות הנעשה בב"ד עבורו, או מחמת דגילה הבע"ב דעתו דרוצה בזכיותם לשיטת הרמב"ם בכלך אצל יפות, ולשיטת הר"ן והרא"ש והתוס' בקדושין (דף מ"ו) הנ"ל, דהא לפי מאי דקיי"ל בפסחים (ד' מ"ו) גבי הא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דעובר על בל יראה משום הואיל אי בעי מיתשיל, ואף דאינו רוצה להשאל עלי' וגם אינו רשאי לשאול לעבור על בל יראה, אפ"ה כיון דבידו לשאול הוי ממונו לעבור על בל יראה, א"כ ה"ה לפ"ז בכל זכיי' גמורה ג"כ כיון דקיי"ל דאף במה שאמרו זכין שלא בפניו אפ"ה אם צווח בעת ששומע זכותו אין יכולין לזכות בע"כ. כמבואר בב"ב (ד' קל"ח ובח"מ סימן רמ"ה, ובר"ן וקידושין דף ך"ג) על הא דשטר על ידי אחרים וביו"ד (סי' רס"ז סעיף מ"א), וכיון דעדיין ביד הבעלים למחות כשיודע להם מהמכירה הנעשה בב"ד מחמצם ולבטל את הזכיי' לכן אף אם מסכים כעת עכ"ז כיון דעד ההסכם שלו הי' ביד הבעלים לבטל את המכירה ולהיות צווח על זה, הוי ממילא ממונו לעבור עני' על בל יראה. ואף דאחר שהסכים ושתק בעת ששמע את הזכיי' אין בידו שוב לבטלו, אפ"ה כיון דמתחלה קודם שנודע לו מהזכיי' היה בידו לבטל ולהיו' ממונו, יש לומר דהוי חמץ של ישראל שעבר עלי' הפסח ואסור, ואף דבסוגיא דפסחים (דף ל"א) בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאי למפרע גובה אז מותר החמץ לאחר הפסח משום דאיגלאי מילתא למפרע דהווי לי' חמץ של נכרי שעבר עלי' הפסח, הא הר"ן הקשה דנימא בזה הואיל אי בעי מיתשל, ותירץ משום דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל בזה, א"כ בנ"ד דלא הוי מחוסר ממונו ובצווח לבד היה מבטל את המכירה, א"כ הוי שפיר ממונו כ"ז שלא הסכים על הזכיי' בפירוש, ולכן אם נודע להבעלי' מהזכיי' בתוך הפסח, א"כ כיון דעבר בבל יראה בשעה א' עד שנודע לו דינו כחמץ שעבר עלי' הפסח, וכמש"כ השאגת ארי' (בסימן פ') וש"פ דגם כה"ג קנסוהו לאסור חמצו אחר הפסח כיון ששהה שעה. א' באיסור, אכן באם נודע להבעלים הזכיי' מהמכירה בערב פסח אף אחר חצות, אז שפיר יש לדון להקל, דהא מעת שהסכימו על המכירה במ והלאה שוב אין בידו לבטל המכירה ולעשות ממונו, ואף שמ א' אחר חצות היום היה בידו לבטל את המכירה ולהיות צווח אפ"ה הא מבואר בשאגת ארי' (סימן ע"ט ובנוב במ"ת סימן ס"ג) דחמץ שעבר עליו ערב הפסח באיסור דכה"ג לא קנסוהו חז"ל לאסור חמצו לאחר הפסח, דכיון דעשה אתה טצדקי ותחבולה להיות ניצול מן איסור בל יראה כמו שמבואר שם אז לא קנסוהו אחה"פ, א"כ ה"ה בנ"ד, אבל בנודע לו בפסח, יש לומר דכיון דבידו לבטל את הזכיי' הנעשה שלא מדעתו, א"כ הוי ממונו וקנסוהו בזה על אחר הפסח. ואם הי' המכירה הנעשה בב"ד ע"פ זכוי שמסרו את החמץ לרשות הנכרי ע"פ קנין משיכה בתורת זכות ונשאר החמץ עומד ברשות הנכרי יש מקום להקל אף בנודע לו בפסח, לפמש"כ השאגת ארי' (בסימן ע"ז) דלכן אמרו הואיל אי אא בחמץ לעבור על בל יראה, משום דכמו דחדשה תורה לומר דדבר הגורם לממון כממון דמי בחמץ אף דבכולי ש"ס לא הוי כממון, ומשום גזה"כ דכתיב לא ימצא, ה"ה במאי דאמרי' הואיל אי בעי מיתשיל ודווקא בחמץ הוי זה כממון, וכ"כ הפני יהושע בפסחים דף מ"ו. א"כ לפ"ז יש לדון לפי מאי דקיי"ל בחמץ שקיבל עלי' אחריות ומונח בביתו של נכרי דאינו עובר עלי' על בל יראה כמבואר בפסחי' (דף ו') ביחד לו בית אין זקוק לבער, וכמש"כ הש"א (בסי' ע"א) לפרש זה, דאף דבשאר חמץ לא מהני אי מונח ברשותו של אחר, עכ"ז כיון דגורם לממון דהוי כממון בחמץ נלמד זה מן לא ימצא, והא כתיב לא ימצא בבתיכם ע"ש, א"כ לפ"ז י"ל דה"ה בהואיל הנ"ל דאמרינן בחמץ ולא בשארי מילי דכיון דבעצם לא אמרינן הואיל לעשות על שאינו שלו להיות כשלו כמש"כ רש"י בפסחי' .(דף מ"ז), רק מחמת דלא גרע מכל גורם ממון, א"כ כמו דבגורם לממון אם מונח ברשות אחר אינו חייב לבדוק דה"ה בהואיל אי בעי מבטל להזכיי' שזיכו עבורו במכירת חמצו, דכיון שמונח החמץ ברשות אחר דלא חייבו חז"ל לבערו אך באמת מוכח ממשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דלא אמרו התקנה דיוציאנה מרשותו, וכמו שהקשה השאגת ארי' באמת (בסימן פ"ג) דאמאי לא נתנו עצה להוציאו מרשותו להסוברין דבאינו ברשותו אינו עובר על בל יראה, ותירץ משום דאכתי מדרבנן תאסר, א"כ מוכח מזה דהואיל דאי בעי מיתשיל חמיר יותר מן גורם לממון ואינו מועיל בי' העצה להוציאנו מרשותו, ואפשר דמזה הוכיח הרי"ף והרא"ש דפסקי בפסחים (ד' מ"ו) דהלכתא כרבה דאמרינן הואיל איקלעי אורחין כו' מהא דהלכתא כר' אלעזר דאמרינן הואיל דאי בעי מיתשל כו' אלמא דאמרינן הואיל בכל דוכתא, ונראה דס"ל דהא דאמרי' הואיל דאי בעי מיתשל לא הוי מחמת דגורם לממון הוי כממון בחמץ בפסח, וכמש"כ הפני יהושע והשאגת ארי' כנ"ל, דלכן אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל משום דכמו דאמרינן גורם לממון כממון דמי משום הואיל אי מגנב ומתבד בעי לשלומי, דאי כסברתם א"כ איך הוכיחו דהלכה כרבה דאמרינן הואיל אי מיקלעי אורחין מהא דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל, הא יש לחלק ביניהם דשאני בחמץ בפסח דכמו דאמרינן הואיל אי מתבד בעי לשלומי הוי כממון ה"ה הואיל כנ"ל, אע"כ מוכח מהם דלא ס"ל לחלק בסברא זה, וכן מוכח מהתוס' שם (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל אי בעי מיתשיל כו' דהקשו דאמאי אין יוצאין במצה של מעשר שני נימא הואיל אי בעי מיתשיל עלי' ונחשב מצתכם, אלמא דלא ס"ל לחלק כסברת הפני יהושע והשאגת ארי' וטעמם נלע"ד דהוכיחו ממש"כ דאי נימא דהואיל אי מיתשיל והואיל אי מגנב בעי שלומי הוי הכל בגדר א', א"כ כמו דמועיל להוציא מרשותו בגורם לממון כן יועיל עצה הנ"ל בהואיל אי בעי מיתשל, ומדחזינן דלא נתנו עצה זו במשנה הנ"ל מוכח דהואיל אי בעי מיתשל דחמץ לא הוי משום חדוש דחדשה התורה בחמץ דגורם לממון כממון, רק הואיל הוי סברא עצמיות בכל דוכתי, ושפיר כתבו להוכיח דכיון דקיי"ל הואיל אי בעי מיתשל, א"כ ה"ה דאמרינן הואיל אי מקלעי אורחין כנ"ל, עכ"פ נתבאר דהך עצה להוציא מרשותו לא מהני בהואיל אי בעי מיתשל, וה"ה בהך הואיל דאי בעי הי' מבטל להזכיי' שזיכו עבורו שלא בפניו בהמכירה