באר יצחק אורח חיים יז

כסופא אז הי' חלין הקדושין למפרע, ואף דהוי מתנה שלא מדעת בע"כ מוכח דס"ל כסברת הש"ך הנ"ל לחלק בין יאוש שלא מדעת למתנה שלא מדעת, והב"ש הוכיח שם דבע"כ מיירי הסוגיא בסרסור שיש לו חלק, דאל"כ איך שייך כלל לומר דקאי על למפרע, הא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עכ"ל, ודבריו תמוהים בזה דהא שם רבא הוא דקאמר זה, ורבא הא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ולכן דברי הב"ש אינם מובנים, ובלא"ה אין מקום לקושיית הב"ש הנ"ל לפי שיטת הש"ך הנ"ל שכתב לחלק בין יאוש למתנה שלא מדעת וכמש"כ, אך לפמש"כ הר"ן גבי נערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דאם נתרצה אבי' לאח"ז מועיל הקדושין משעה ראשונה משום מצוה דרמיא עלי' דאב, וא"כ מוכת דדווקא במקום מצוה אמרינן דמועיל משעה ראשונה ולא היכא דלא הוי מצוה דרמיא עלי', א"כ התם בקדושין (דף ב"ב) הא לא הוי מצוה דרמיא עלי' דאב. א"כ לא מהני מתנה שלא מדעת, ובע"כ מוכח כשיטת הב"ש שכתב דמיירי בסרסור שיש צו חלק, דאל"כ איך כתב הר"ן לדינא דחל למפרע אלו לא הי' כסופא, הא חזינן שיטת הר"ן נופח דמתנה שלא מדעת לא הוי מתנה אם לא הוי מצוה דרמי עלי' כנ"ל, ויש לדחות זה ההוכחה שכתבתי משום די"ל דנפ"מ במה דהוי זכות אז אף דשתק בעת שנודע לו מ"מ חל הזכיי', ודווקא בצווח בעת שנודע לו הזכי' בזה אאו דיכול למחות, וכמבואר בב"ב קל"ח, אבל בהא דמתנה שלא מדעת אף לשיטת הש"ך הנ"ל עכ"ז בעינן שיאמר בפיו דמסכים על המתנה או שיאמר כלך אצל יפות, אבל שחיקה לחוד לא מהני, א"כ י"ל דדוקא במקום דאיכא מצה דרמי עלי' דאב אז מועיל שתיקה לחוד, משא"כ היכא דליכא מצוה דרמי' עלי' דאב בעינן הסכם בפיו עכ"פ, ולכן י"ל עדיין דהר"ן ס"ל כשיטת הש"ך הנ"ל, ולכן כתב הר"ן לדינא דדוקא משום כסופא אינו חל למפרע, אבל אלו לא הי' כסופא הי' חל הקדושין למפרע, ואין צריך לדחוק דמיירי בסרסור כמש"כ הב"ש, רק הר"ן ס"ל כשיטת הש"ך הנ"ל דמתנה שלא מדעת הוי מתנה, א"כ בנ"ד דהסכימו הבעלי' על המכירה וודאי דלשיטת הש"ך הנ"ל חל המכירה אף דהי' שלא מדעת וכמש"כ דהר"ן ורש"י ס"ל כשיטתו אך אין אנו צריכים לזה דהא במקום מצוה כבר נתבאר דס"ל להר"ן דאף דשתק לבד חל הזכוי למפרע כמש"כ גבי נערה שנתקדשה שלא לדעת כו', א"כ נידון דידן וודאי דהוי מקום מצוה לקיים בדיקת חמץ בזמנו כתיקן חז"ל, ולשיטת הרמב"ם דס"ל דלא מהני רצוי דאב אף למפרע, עכ"ז הא מבואר שיטת הרמב"ם דס"ל דכלך אצל יפו' דחל השליחו' על למפרע אם הי' גלוי דעת מהבעלים בפי' עכשיו, כיון דהוי ניחותא דמצוה, ונידון דידן הא הוי ניחותא דמצוה כנ"ל, ואף דגבי נערה שנתקדשה ס"ל להרמב"ם דלא חל הקדושין, הא כבר נתבאר לעיל דזה הוי חובה דיוצאת ממנו לכמה דברים. משא"כ תרומה העומדת לתרום וה"ה חמץ הא עומד להמכר דהא מה"ט נתנו רשות וחייבו לנפקד למכור חמצו המופקד אצלו, וודאי דחל המכירה בתורת זכות על למפרע אך דנפ"מ בין היתרים הנ"ל דלהיתר שכתבתי בתורת זכות, אז אינו שייך זה רק אם הי' הבעלים במקום שלא הי' יכולים למכור בעצמם כמו בנ"ד, משא"כ באם הי' במקום שהי' יכול למכור בעצמו אז לא הוי זכות מדלא מכרן בעצמו, משא"כ מחמת ההיתר שכתבתי משום כלך אצל יפות. אז מהני אף שהי הבעלים בעצמם יכולים למכור, דהא בהא דכלך אצל יפות הי' יכולים בעלים בעצמם מקודם שהלכו, וכדאיתא בכתובות (דף מ"ח) דמחלקינן בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת כו', ואפ"ה שהנר מהני גלוי דעתו דאח"ז, אך בנ"ד דהי' במקום דלא יכול למכור בעצמו כמבואר לעיל וודאי דחל הזכוי ע"פ ב"ד, והוי מכירה מעליא לכל השיטות בין לשיטת הרמב"ם בהא דכלך אצל יפות ובין לשיטת הר"ן והרא"ש בקדושין (דף מ"ה) לכל אחד מטעם אחר, ואף במצוה דרבנן דרמי עלי' כמו בתרומה בזה"ז דלא הוי רק דרבנן לשיטת הרמב"ם, אפ"ה מהני בי' כלך אצל יפות אף בלא שווי' שליח, וה"ה בבדיקת חמץ אף דלא הוי רק מדרבנן עכ"ז מקרי זה ניחותא אא גלוי דעתו אח"ז: ענף י והקצה"ח (בסימן רס"ב) כתב לדון דבר חדש בביטול חמץ בפסח דמהני הביטול על למפרע כדאמרו בעירובין (דף ע"א) בביטול רשות בשבת דנעשה כאומר כלך אצל יפות, והביא ראי' מהא דעירובין לשיטת הרמב"ם, וגם חידש דהא דאמרינן בכולו ש"ס דאחר זמן איסורו לא מצי לבטל היינו בידע מעיקרא מן החמץ ולא ביטל, אבל שכח את החמץ בעת ההיתר אז מהני הביטול בפסח גופא עכ"ל הקצה"ח, וכבר תמה עלי' הנתיבות בסי' הנ"ל דהא כיון דהתורה אוקי ברשותו בע"כ, א"כ איך מצי לומר דיהא מועיל הביטול על למפרע, וגם לענ"ד דבריו של הקצה"ח תמוהין מפסחים (דף ו') דמקשה הגמרא וכי משכחת לי' לבטלי, ומשני דילמא משכחת בתר זמן איסורא כו', ולדברי הקצה"ח הנ"ל וודאי יש להקשות דלמה צריך לבטל בעת הבדיקה לחמץ שאינו ידוע לו, הא כי משכח לי' לסוף יבטלו אז ונימא דאיגלאי מילתא דהי' חפץ מעיקרא בהביטול, והא דלא ביטלו מעיקרא היינו משום שנשכח ממנו את החמץ ולא הכירו, אע"כ מוכח דלא כהקצה"ח, אך זה אינו רק גבי ביטול חמץ דבזה שפיר אמרינן דכיון דאוקי רחמנא ברשותו בע"כ לכן לא מהני הביטול למפרע, משא"כ היכא שנכנס לרשות הנכרי בזה שפיר אמרי' איגלאי מילתא למפרע אף דלא נתברר רק בזמן איסורו, כמו בנ"ד דבא אחר זמן איסורו והסכים על עשיות הזכוי למפרע וודאי דאמרינן איגלאי מילתא למפרע, וכמבואר בפסחים (דף ל"א) גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דאמרינן התם דאי למפרע גובה ניחא, משום דאיגלאי מילתא דמעיקרא ברשותא דנכרי הוי קאי ומותר וה"ה בנ"ד כמש"כ. ודברי הקצה"ח הנ"ל בלא"ה תמוהין, דלדבריו א"כ אמאי אין תורמין בשבת ויו"ט הא כמו דיכול לבטל רשות בשבת בששכח לבטל בערב שבת לעולא דאמר בעירובין דה"ל כאומר כלך אצל יפות הנ"ל, א"כ ה"ה דיכול לתרום בשבת משום דה"ל כמו כלך אצל יפות הנ"ל באם היה טרוד ונשכח בע"ש שיצטרך אותם הפירות, וזהו מוכח מכמה דוכתי דאפ"ה אין תורמין בשבת כה"ג, ובאמת תמוה דברי הגמרא בעירובין הנ"ל, דהא איך מדמי בגמ' שם לכלך אצל יפות, דהא אף לרבא דס"ל דהא דכלך אצל יפות מיירי אף בלא שווי' שצוח משום דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, עכ"ז הא מיירי דאחר תרמו שלא מדעתו ואח"ז הוי גלוי דעתו מן הבעלים שמסכים על עשיות התורם שלא מדעתו, משא"כ היכא דלא נתרם כלל או כמו התם דעירובין דלא הי' ביטל כלל, אף ע"י אחר שלא מדעתו, דאיך שייך כלל לדמות זה לכלך אצל יפות, ובאמת הריטב"א בעירובין התם נתכווין לתרץ זה, וזה לשונו נעשה כאומר כלך אצל יפות כו' דכשבטל להם רשותו גלי אדעתי' דניחא לי' בעירובין שעשו וכאלו עשאוהו בשליחותו דמי לגבי הא שלא יאסור עליהם כו' וגבי ערובי חצירות דרבנן די לנו בגלוי מילתא עכ"ל הריטב"א, וכוונתו דכיון דאנשי החצר עירבו, א"כ ה"ל כמו התם בכלך אצל יפות דאחר תרם שלא מדעתו, וה"ה בעירובן שעשו ה"ל כמו שרצו וכוונו לזכות אז לרשותו שלא יאסור עליהם בעת עירובם שעשו, וכיון דהסכים אח"ז לבטל ה"ל כמו שהסכים מעיקרא לעירובם והוי כמו תורם שלא לדעת, ועיין שם בעירובין דמקשה הגמ' ע"ז דמת נכרי בשבת מאי כלך אצל יפות איכא, ופי' הריטב"א שם דהא התם לא עירבו מבע"י כלל ע"ש, אלמא דדוקא היכא דעירבו האחרים בזה ס"ל לדמות לכלך אצל יפות וכסברת הריטב"א, הרי דמוכח מסוגיא גופא דלא כהקצה"ח בזה, או נאמר דשאני התם משום דעירוב דרבנן ומקולי עירוב שנו כאן, כמו שמצינו דבעירוב הקילו וכמש"כ הריטב"א הנ"ל, אבל היכא דלא נעשה הענין אף ע"י אחר שלא מדעת הבעלים כלל, לא מצינו דיהא דומה לכלך אצל יפות, ובפרט בדאורייתא דלא שייך בזה שני הסברות של הריטב"א הנ"ל, ולכן בביטול חמץ דלא נעשה הביטול אף ע"י אחר שלא מדעת הבעלים והוי דאורייתא וודאי דלא הוי ביטול כלל אף בביטלו בפסח, ולכן אין מקום לדברי הקצה"ח הנ"ל: