באר יצחק אורח חיים טז

מאן שם לך כו' וב"מ דף ל"ב גבי פקדון דמוכרם ע"פ ב"ד ואף דרבי ציווה לו למוכרו אפ"ה צריך ב"ד בשעת מכירה כדי לשומן, ולפמש"כ י"ל דלכן צריך ב"ד בכל הנ"ל כדי שיהא שייך לומר אדם מסכים ע"ד הב"ד ואז הוי זכות אלימתא כמו בסוטה, ולפ"ז בעי ב"ד מומחין כמש"כ הש"ך בח"מ (סימן ע"ג ס"ק מ"ו), ויש לפלפל עפ"ז בדברי הש"ך הנ"ל: ענף ח ועוד יש להעיר בנ"ד ע"פ מש"כ הרמב"ם והובא ביו"ד (סימן של"א סעיף ל"א) בלא חולק עלי' דתורם שלא ברשותו ובא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות או שאר גילוי דעת ממנו דמסכים על עשיותו דהוי תרומתו תרומה ואף דלא שווי' לשליח, והב"י והט"ז שם האריכו לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דהא בב"מ (דף ך"ב) מבואר דלאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מיירי הך ברייתא בשווי' שליח, ותי' משום דלמסקנת הגמרא דמסיק דשאני התם ניחותא דמצוה, א"כ אף בלא שווי' שליח ג"כ מהני גילוי דעתו, ולכאורה יש להוכיח מנדרים (דף ל"ו) דאיבעא להו התם בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת, ופשטו מן הא דתורם תרומותיו ומעשרותיו לדעתו, לדעתו דמאן אילימא לדעתו דילי' מאן שווי' שליח כו', ולשיטת הרמב"ם הנ"ל הא הי' יכולים לומר דמיירי דתורם מבעל הכרי רק דאח"ז כשנתוודע להבעלים הסכימו על עשיותו, ופירש לדעתו היינו כשיסכים אחר שיוודע להם, אע"כ מוכח דלא מהני גילוי דעתו לאחר זמן, ויש לדחות זה משום דהא חזינן שם בגמרא דמדחה זה, ואמרו כדאמר רבא כל הרוצה לתרום כו', ופי' הר"ן דרבא קאמר זה על בעי' דר' ירמיה בסמוך, א"כ עדיין תקשה לרבא גופא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ולדידי' אתי הך דכלך אצל יפות אף בלא שווי' לשליח כמבואר בב"מ, א"כ למה לי' לרבא לומר דמיירי באמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, הא י"ל דמיירי דהבעלים הסכימו אחר הפרשתו להתרומה, ולרבא בוודאי מועיל גילוי דעתו, אע"כ מוכח דכיון דבעינן עכ"פ גילוי דעתו בפירוש גם להרמב"ם, ואינו דומה זה לכל זכין שלא בפניו דקיי"ל דמהני אף דשתיק בעת שנודע לו הזכיי' משום דלא מיקרי זה זכות כל כך, ולכן בעינן שיסכים בפי' ע"פ גילוי דעתו ולא מהני בזה שתיקה בלבד, ולכן אסור זה במודר הנאה, דהא עכשיו שמגלה דעתו בפי' שחפץ בעשיות השליח דמודר ממנו בהנאה, הוי זה כמהנהו ממש ואינו דומה זה להרוצה לתרום כו', או יש לומר דלשון תורם לדעתו הי' דוחק להגמרא לומר דמיירי בהאי גוונא משום דלשון תורם לדעתו הי' משמע להגמרא דהי' דעתו בעת שתרם, ולכן אין ראי' מזה לסתור דברי הרמב"ם הנ"ל. ולתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דמנלן לי' להוכיח דבמקום ניחותא דמצוה מהני מתנה שלא מדעת, יש לומר דהוכיח הרמב"ם זה מהא דקדושין (דף מ"ה ע"ב) דמבואר שם בהך עובדא דהיא אמרה לקרובאי והוא אמר לקרובי דאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה כו', דמוכח מזה דבלאו הכי הי' חושש שמא נתרצה בקידושי' שנתקדשה שלא בפני האב וכמש"כ האלפ"ס והרא"ש שם דאביי ורבא הנ"ל מוכח דס"ל כשיטת רב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה, ומבואר שם דמאן דס"ל דחיישינן שמא נתרצה חלין הקדושין למפרע בתורת זכות, וכמש"כ הר"ן ורש"י ורא"ש שם וכו', וסברת הר"ן היא דמחמת ניחותא דמצוה דרמי' עלי' דאב אמרינן דכיון דנתרצה עכשיו דהוי זכות למפרע ואף דהוי שלא מדעת האב, בע"כ מוכח לומר דניחותא דמצוה שאני, וגם הא י"ל התם בקדושין דהא מצוה בו יותר מבשלוחו, וגם באב מבואר במהרי"ט רפ"ב דקדושין דגם באב המקדש בתו ג"כ מצוה בו יותר מבשלוחו, ואפ"ה אמרי דחייש שמא נתרצה, אלמא דאף בזה אמרינן דכיון דניחא לי' עכשיו דאיגלאי מלתא למפרע דמעיקרא הי' ניחא לי' כיון דהוי ניחותא דמצוה, דהא עכ"פ עכשיו נתקיים המצוה ע"י שליח, א"כ כיון דס"ל לאביי כן, ואף דס"ל לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, בע"כ מוכח דאביי גופה מודה דניחותא דמצוה שאני, ולכן מוכח מזה דה"ה בכלך אצל יפות דמודה אביי דאף דלא שווי' שליח ג"כ מהני גילוי דעתו דמגלה עכשיו דמסכים על עשיותו, ואף די"ל דילמא הי' חפץ בעצמו המצוה דהא צצוה בו יותר משלוחו, מ"מ הא גם בקדושי בתו ג"כ שייך בו יותר משלוחו, המהרי"ט ובתו המקבלת קדושין עבור עצמה ג"כ הטעם דנעשית כשליח דאב, וכמש"כ הרא"ש בקדושין (דף י"ט) על הא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך כו' [ועיין באה"ע סימן ל"ז ס"ק ט"ז בב"ש מזה], ומ"מ חזינן דס"ל אביי דמחמת ניחותא דמצוה מהני הקדושין למפרע. א"כ ה"ה בכלך אצל יפות ומוכח מזה דאף בלא שווי' שליח ג"כ מהני כלך אצל יפות אף לאביי, והא שפסק הרמב"ם בנערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דלא חיישינן שמא נתרצה וכרבינא דבתראה דלא ס"ל לדרב ושמואל כמש"כ הרא"ש שם בקדושין, בע"כ מוכח לחלק ביניהם, דאל"כ תקשה פסקי הרמב"ם אהדדי, דהא בכלך אצל יפות פסק הרמב"ם דמהני רצוי שלו ובנערה שנתקדשה פסק הרמב"ם דאף בנתרצה האב אחר הקדושין לא חלין הקדושין, כמו שהובא בב"ש (סימן ל"ז ס"ק י"ז), וע"כ מוכח לחלק ביניהם והוא דבזכו' שיש לאב בבתו למוסרה לפני מוכה שחין כמו שאמרו בבושת ופגם דשייך לאב מהאי טעמא וכמש"כ הר"ן שם שהרי בתו יוצאה ממנו לכמה דברים, ולכן ס"ל דבזה לא הוי זכות לומר בי' מתנה שלא מדעת הוי מתנה אף דהוי ניחותא דמצוה, משא"כ בתרומה דלא מפסיד מזכותו כלל במה שיפריש השליח התרומה שלא מדעתו, דהא עומדת לתרום ודאי דמחמת המצוה מהני אף שלא מדעת לומר דכיון דמסכים עכשיו איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ניחא לי' כדמוכח מאביי גופא בנערה שנתקדשה שלא לדעת דס"ל דניחותא דמצוה שאני, ואפושי פלוגתא לא מפשינן ביניהם, כיון די"ל דגם רבינא מודה בזה לאביי רק דס"ל דזה לא הוי זכות כלל, ואדרבה חובה לו שמפסיד זכותו, ובחובה גמורה מצינו להראשונים דכתבו דאף דמגלה דעתו דניחא לי' בזה מ"מ לא מהני רצוי שלו על למפרע, וכמש"כ הה"מ בפ"ד ה' זכיי' בשם הרמב"ן והובא בש"ך ח"מ (סימן קכ"ג ס"ק ל"ז) ושא"פ כתבו כן בדוכתי טובי, וכיון דמצינו עכ"פ דאביי גופא ס"ל דניחותא דמצוה שאני, ממילא ליתא לסוגית הגמ' דב"מ דאמרו אליבא דאביי דמיירי בשווי' שליח, די"ל דגם רבא דמוקי התם אליבא דאביי דמיירי בשווי' שליח, חזר בו אח"ז מחמת הסברא דמסיק התם דלא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד משום מצוה כו', וראי' לזה דסוגיא דקדושין מוכיח כן, ולכן פסק הרמב"ם בכלך אצל יפות דאף דלא שווי' שליח ג"כ מהני גילוי דעתו לאח"ז שיחול למפרע: ענף ט ולכאורה יש לחלק בין פסקי הרמב"ם הנ"ל ע"פ סברת המרכבת המשנה שכתב דזכין מאדם לא אמרינן ובתרומה הא קי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין כנ"ל, א"כ בתרומה הא מוציאין ממון מרשות הבעלים דהא הוי כמו שהורמו קודם ההפרשה, ולכן אמרי' שפיר כיון שניחא לו עכשיו דאיגלאי למפרע דמעיקרא הי' ניחא לי' משום זכות, וכסברת הר"ן בקדושין גבי נערה שנתקדשה שה כנ"ל, משא"כ בנערה שנתקדשה דהא הוי הוצאו' ממון מרשותו, שהרי בתו יוצאה לכמה דברים כמש"כ הר"ן, א"כ בהוצאות ממון שאני דלא זכין מאדם, אך באמת מוכח בב"מ (דף כ"ב) דמקשה הגמ' מכלך אצל יפות על יאוש שלא מדעת, ולא מחלקינן דשאני בתרומה דלא הוי הוצאות ממון מרשותו, משום דהא מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמי, משא"כ ביאוש שלא מדעת דמוציאין החפץ מרשותו לכן לא הוי יאוש, אע"כ מוכח דאין לחלק בזה, ומוכח כמש"כ לעיל לחלק ביניהם, א"כ נתבאר שיטת הרמב"ם על מכונו בעז"ה. וגם מצינו בש"ך ח"מ (סימן שנ"ח) דכתב דמתנה שלא מדעת הוי מתנה ומחלק בין יאוש שלא מדעת למתנה שלא מדעת, ועיין באה"ע (סימן כ"ח סעיף י"ז בב"ש ס"ק מ"ד) שכתב בשם רש"י והר"ן שכתבו בסוגיא דקדושין (דף נ"ב) על הא דאמרו התם דאף בבא בעה"ב ואמר למה לא נתת דבר שהוא טוב דמשום כסופא אמר זה, דכתבו דזה קאי על למפרע, ומשמע דס"ל לדינא כן, דאלו לא הי'