באר יצחק אורח חיים יא

והא דמנחות דף ע"ג דמבואר שם בנכרי שהתנדב להביא שלמים נתן לישראל ישראל אוכלין משו' שזכה בהם ישראל יש לומר דמיירי במסרן ליד מי שרוצה ליתן לו המתנה והוא בעצמו יכול לזכות בודאי מהנכרי, אך מלשון הרמב"ם פ"ג הלכות מעשה הקרבנות שכתב בהלכה ג' בזה הלשון נתנן לישראל ע"מ שיתכפר בהם לישראל ישראלים אוכלים אותן כדין שלמי ישראל, משמע מלשונו דאף במסר הנכרי לישראל אחר שיזכה בהם עבור ישראל אחר ג"כ מצי לזכות א"כ נראה מזה דלא ס"ל כתוס' דב"מ הנ"ל, אך יש לומר דהרמב"ם לשיטתו דהא ברמב"ם פ"ה הלכות מלוה הלכה ד' מבואר דס"ל בהעמידו אצל ישראל אעפ"י שנתן הנכרי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זה ריבית קצוצה ע"ש בהמגיד משנה, אלמא דס"ל להרמב"ם להדי' דלא כשיטת התוס' דב"מ הנ"ל וס"ל להרמב"ם דלא בעינן שלוחו של בעל הממון: הג"ה [וע"פ סוגיא דמנחות הנ"ל דאמרו שם שלמי נכרי עולות יישבתי נ"ז קושית הפנים מאירות שהקשה על הא דאיש איש לרבות נדרים ונדבות שקרבין בנכרי והקשה הא אין שליחות בנכרי. ולענ"ד נראה לומר דאף דמבואר בקדושין דף ע"ב דבעי שליחות בשחיטת קדשים יש לומר דהיינו דוקא בישראל דיש להבעלים זכות בגוף הקרבן כגון אם הם שלמים יש להם זכות לאכול הבשר ואם הם עולות וחטאות יש להבעלים זכות שמכפרת על ל"ת או על עשה, ולכן שייך שר על הבעלים חיוב לעשות שליח על השחיטה משום דעדיין יש להבעלים חלק בקרבן, משא"כ בנכרי דאחר שמסרו להקדש לא שיירו לעצמן שום זכות כלל בהקרבן משום דהא שלמי נכרי הם עולות, ומכפרת עליהם לא שייך כנבואר בהגהות אשר"י בפ"ק דב"ב דלכן אין מקבלין צדקה מהם, ונדרים ונדבות מקבלין מהם משום שאין באין לכפרה א"כ ליכא להם שום זכות בהקרבן דנימא דיעשו שליחות על השחיטה דהוי כמאן דליתא לבעלים על הקרבן כלל, ויש לעיין עדיין ש"ו במנחות דף צ"ג דממעט נכרי מקרא דאינם סומכין, ולפמש"כ תקשה דלמה לי' למעט מקרא הא אין סמיכה אלא בבעלים והא אחר והקדישו פקע שם בעלים מהם, דהא לית לי' שום זכות בגוי' כנ"ל ויש לומר משום דהא איתא בירושלמי נזיר פ"ט ה"א דר' יוסי ס"ל דישראל צריך היתר חכם ונכרי אין צריך היתר חכם, א"כ יש לנכרי זכות בהקרבן מקודם ששוחטין דכמו דישראל יכול לשאול על נדרו מקודם שנשחט ונזרק אף בחטא לרשות העזרה וכשיטת הרבה ראשונים וכמו שפי' ר' אליעזר פיץ המובא בראש נדרים דף כ"ט, ואז יכול הנכרי לחזור בו אף בלא שאלה וכמו שפירשתי בקונטרס א' שיטת הסוברין כן, ועיין בש"ך ח"מ סימן רכ"ה, ועוד דהא הרבה סוברין הרבה לא קני אף בפחכה, וחצר הא אין חצר להקדש כמש"כ התוס' הפיוב דף ע"ט ד"ה ואין מועלין כו' ואכמ"ל. אבל אחר שמתחילין מ אז גם ישראל אין יכול לשאול משום דהא מבואר בדוכתי טובא דאה שנשחט ליתא בשאלה, א"כ ה"ה בנכרי אינו יכול לחזור אחר שמתחילין לשחוט (ועיין במשנה למלך פי"א הלכות מעשה הקרבנות ה"ד ויש להאריך בפרט זה הרבה). ולכן בשחיטה לא שייך שם בעלים משום דתיכף כשמתחילין לשחוט אז פקע שם בעלים ממנו וזהו מוכרח משום דאל"כ איך שוחטין לקרבנם בעזרה וניחוש דילמא יחזור בו והוי חולין בעזרה, וקי"ל ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ולכן לא פשטו מזה דכהני שלוחא דרחמנא משום דהוי מצי לדחות עכ"ל, ונסאיכה לא שייך לחוש דילמא יחזור בו ויהיו חולין בעזרה כמבואר בב"ב דף פ"א ע"ב, משום דהא הרשב"ם כתב שם בד"ה דילמא לאו ביכורים כו' באי נמי דזה אינו רק מדרבנן דילמא איכא איה ועיין בתוס' שם ד"ה ודילמא לאו ביכורים כו' ובתוס' מנחות דף ט ע"ב בד"ה מכניסין חולין לעזרה כו', ולכן צריך למעוטי נסיבה בהא מקרא ויש להאריך בזה הרבה ע"כ]: ועכ"פ בכל מכירת חמץ יש ליישב ע"פ מש"כ בשני אופנים והעיקר כמש"כ לעיל דזה מהני מן דין תן מנה לפלוני: ענף ב נחזור לענינו שבנפקד שמוכר חמצו יש להקשות דהא לא שייך בזה קנין כסף ומשיכה, ובזה לא שייך לדון דין ערבות כמש"כ בכל מכירת חמץ, דהא המפקיד לא ציוה לו למכו' ורק בתורת זכייה נגעו בה, וגם מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה לא שייך בנפקד דהא אם הנפקד מוכר חמצו המופקד לו לבדו לא שייך זה, ואף אי נימא דהוי אומדנא מהמפקיד דהוי כאמר לו בפירוש שיהי' שליח על המכירה, עכ"ז ערבות לא שייך בזה דהא לא נתן ע"פ ציווי דהבעלים, וגם בשוויא שליח בפירוש מבואר בב"י ליו"ד סימן קס"ט הנ"ל שיש הרבה סוברים דכה"ג ג"כ לא זכה לישראל אם בעל הממון אינו בר שליחות, ואף דנימא דיפרשי דהך סוגיא דפסחים מיירי אליבא דמאן דס"ל משיכה קונה בנכרי וכמש"כ לרב נחמן דר"נ ס"ל כריוח כנ"ל עכ"ז תקשה דברי הש"ע דהא הרמ"א כתב ביו"ד סימן קס"ט סעיף וא"ו דבמקום שנהגו להקל אין למחות בידם וזהו שיטת התוס' דס"ל דלא מצי זכי עבור חבירו אם בעל הממון אינו בר שליחות, והא הרמ"א אינו חולק באו"ח סימן תמ"ג סעיף ב' על נפקד שמכר חמצו המופקד אצלו, והתם הא מיירי בהרבה חמץ שודאי לא יאכלנו קודם פסח כמבואר שם סעיף א' ואיך יהי' יוצאין לשיטת הסוברין דבנכרי דוקא כסף קונה ולא משיכה וגבי בכור החמירו דצריך שני קנינים כסף ומשיכה, ודוקא גבי חמץ שעבר עלי' הפסח מקילינן בחד קנין משום דאינו אלא בדרבנן אבל לא גבי בל יראה דהוי דאורייתא וודאי דצריך שני קנינים לצאת לכל הדיעות וחסר לקנין כסף כנ"ל: ויש לתרץ והוא די"ל דשאני הנפקד למה דאיתא בב"מ דף ל"ד בשילם הנפקד ולא רצה לישבע דנעש' כאומ' לכשתשלם לי תהי' פרתי קנוי' לך מעכשיו או סמוך לגניבה וכן מבואר בח"מ סימן רצ"ה, והרמ"א בתשובה סימן פ"ז כתב גבי בכורה דאם הנכרי השומר סילק במעות להמפקיד דנפטרת מבכורה דאמדינן דעת הבעלי' דניחא להו להקנו' גוף הפרה להנכרי כדי להפטר מבכור' דאין לך אומדן דעת יותר מזה ועדיף הך אומדן דעת מן אומדנא דאמרו חז"ל בכפילא עכ"ל הרמ"א. ולפ"ז בחמץ הנפקד ג"כ יש אומדנא הנ"ל דהא בלא זה יפסיד כל חמצו ודאי הי' האומדנא להקנות להנפקד את החמץ כדי שיהא יכול למכור את החמץ, וגם הא הנפקד משלם דמי החמץ להמפקיד דהוי כאומר, לכשתשלם לי אז יהא קנוי לך מעכשיו החמץ או סמוך לזמן איסורו והיינו בשעה חמישית וכמו סמוך לגניבה בכפל משום דאם לא עכשיו אימתי. וזהו כש"כ מגניבה דהא בחמץ עיקר ההצלה הוי רק ע"י הקנאה להנפקד דאל"כ הא אין לו מצילין, ולפ"ז הוי הנפקד כבעל דבר בעצמו למכור, ואין צריך בזה לדיני זכיי' ושליחות, ושפיר חל קנין כסף משום דהוי בע"ד בעצמו דהא ודאי הקנה לו כדי שיהא יכול למכור ולצאת לכל הדיעות ולא יעבור על בל יראה, ומתורץ קושיתי הנ"ל בעז"ה. ולפ"ז נדחה הוכחתי שכתבתי להוכיח דין זכיי' בחמץ לנ"ד משום דהא שאני התם, ובנ"ד לא שייך ההקנאה הנ"ל: ענף ג ועכ"ז יש לדון ע"פ ראיות אחרות בנ"ד שמועיל שפיר זכיי' והוא שנקדים דברי התה"ד סימן קפ"ח המובא ביו"ד סימן שכ"ח סעיף ג' דכתב דהיכא דהעיסה מתקלקלת יכולה ליטול חלה בלא רשותה דזכין שלא בפניו, והש"ך סק"ה שם העלה דאף אינה משרתת יכולה להפריש חלה בלא רשות בע"ב, והקצה"ח בסימן רמ"ג סק"ה הקשה עלי' מהתוספת נזיר דף י"ב שהקשו בהא דאשה עושית שליח לחברתה שתפריש חלה מהעיסה והא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דעושית שליח מקודם הלישה כו', ואי נימא דלא בעינן כלל דעת הבע"ב רק בתורת זכות אתינן עלה ואף בלא קלקול העיסה וכמש"כ הט"ז שם ליו"ד, א"כ לא גרע מה שעושית שליח מאלו לא עשתה שליח כלל והפרישה בעצמה כו' אע"כ מוכח דלא כסברת התה"ד משום דלא שייך בזה זכות, דזכות שלא בפניו אינו שייך רק במזכה לו חפץ או גט לאשתו דזוכה האש' בגט או במפריש משלו אבל לא במפריש מבעה"ב דאין זה זכיי' אלא ניחותא איכא ובעי לדעתכם דוקא עכ"ל הקצה"ח וכה"ג כתב המרכבת המשנה בפ"ו ה' גירושין גבי גט שכותבין לנשתטית דהקשו מי איכא מידי דהשתא לא מצי למיעבד ויעביד שליח ע"ז על אח"ז ורצו לומר דמשום זכות נגעו בה, וע"ז כתב המרכבת המשנה דלא שייך זכות רק במזכין חפץ לפלוני ולא בנוטלין חפץ שלא מדעתו בתורת זכות דלהוציא מרשות