באר יצחק אורח חיים קז

מקרא דהוא לבדו יעשה כו', ולרב אשי מוכח מהא דעצם לא ישברו דמשמע אף עצם שיש בו מוח. וע"כ הטעם דשאני התם משום דאפשר בגומרתא אלמא דמחלקינן בין אפשר לקיים שניהם, ובכל התורה ילפינן מהתם, ולכאו"א לפי שיטתו. וע"פ מש"כ מירווח לן לתרץ מה שיש להקשות בהא דשבת (ד' קל"ג), דרב אשי ס"ל במילה שלא בזמנה דה"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחהו, א"כ מילה בצרעת ג"כ לא תדחנה מילה שלא בזמנה, ותי' המהרש"א דשאני מילה שלא בזמנה ביו"ט דאפשר למחר, ועדיין קשה מאי מקשי גבי מילה שלא בזמנה ביו"ט דניתי עשה ולדחי ל"ת הא י"ל שאני מילה ביו"ט דאפשר למחר, ולפמש"כ הדברים מאירים די"ל דוקא גבי עשה דוחה ל"ת דילפינן מכלאים בציצית דדוחה אף באפשר לקיים שניהם כנ"ל,, א"כ ה"ה בכה"ת כולה מהתם גם את זה, ועדיין לא ידעו הדרש דהוא לבדו כו' ובאמת י"ל דלא כפי מש"כ לעיל אליבא דרב אשי, והך מיתיבי דיבמות (ד' כ') י"ל דקאי רק על רבא, ולרב אשי י"ל [בכל הש"ס] דהך דאפשר לקיים שניהם מקיימינן אין זה רק מדרבנן ןוכפשטות התוס' דמנחות דכל אפשר אינו רק מדרבנן ולכן שפיר הקשו דיו"ט אינו דוחה אלא מילה בזמנה דמנלן, דמשמע להו דמה"ת אינו דוחה מילה שלא בזמנה ולא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר ובכ"מ עשה דוחה ל"ת, משא"כ במילה שלא בזמנה בצרעת דילפינן מפסוק שם ואף דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, בע"כ שאני מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות כמש"כ התוס' בשבת (קל"ב ע"ב) בד"ה האי עשה ול"ת כו' א"כ בעינן דווקא דומיא דמילה שלא בזמנה בצרעת דלא אפשר להמתין למחר, משא"כ במילה שלא בזמנה ביו"ט דאפשר למחר י"ל דאינו דוחה ל"ת ועשה דמנלן, ולכן שפיר תי' רב אשי דה"ל עשה ול"ת כו', ויש להאריך בכ"ז ובעיקר קושית מהרש"ל הנ"ל י"ל דאלו לא נכתב בפירוש כלאים בציצית דשרי ה"א דכה"ג אין עשה דוחה ל"ת משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. וכמש"כ הטו"א (ריש חגיגה) ע"פ מש"כ התוס' ביבמות (ד' צ"א) דמצות ציצית מתקיים אחר העיטוף ואיסור כלאים עבר מעת לבישה, והוכיח מזה הטו"א (שם) דהיכא דלא אפשר לקיים העשה אלא ע"י שיעקור מתחלה הל"ת מקרי בעידנא ע"כ אלו לא נכתב בפי' בכלאים בציצית דשרי לא היינו יודעים מסברא דג"ז מקרי בעידנא, והי' מקום לומר דכה"ג אין עשה דוחה ל"ת. ועפ"ז יש לתרץ לכאורה קושית הברית אברהם (בסי' ג' שהקשה מנלן למילף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת הא י"ל שאני כלאים דאיסורו הוא משום הנאת לבישה והא קיי"ל מצות לאו להנות ניתנו א"כ אין כאן איסור כלל. ושיטת הרשב"א דאף היכא שיש לו הנאת הגוף ג"כ אמרינן מצות לאו להנות ניתנו, מדהקשה על הנודר מהמעין דאינו טובל בימות החמה, ותי' דבעליתו ליכא מצוה לכן אסרו. והובא בשער המלך (פ"ח מה' שופר וה' לולב) ע"כ קושית הב"א הנ"ל ולפמש"כ ניחא די"ל דבזה לא שייך מצות לאו להנות כו' משום דבעת התחלת לבישה קודם העיטוף קעבר על איסור כלאים ואז לא הוי מצוה ואפ"ה התירה התורה וילפינן מזה דעשה דוחה ל"ת, אבל ז"א דלפ"ז הו"ל להרשב"א לומר דלכן הנודר ממעיין אסור לטבול משום דבהתחלת הכנסו למעיין לא מקיים המצוה ונהנה מיד קודם שטבל, וכן בקונם תשמישך מקשה ג"כ הרשב"א, וה"ל לתרץ בקצרה דבעת העראה קעבר ופו"ר מקיים בגמר ביאה כמש"כ התוס' בב"ב (ד' י"ב), ובע"כ מוכח דהכשר מצוה ג"כ מקרי בכלל מצות לאו להנות ניתנו ובעיקר קושית הב"א הנ"ל נראה לומר דעיקר הסברא דהרשב"א היא, דלכן אף בהנאת אמרו מצות לאו להנות ניתנו משום דהא לא מכוין רק לשם מצוה, וקיי"ל בפסחים (ד' כ"ז) דהנאה הבא בע"כ דלא מכוין מותר וכמו שפסק הר"נ (פ"ז דחולין) ואף בפסיק רישא וכמש"כ הטו"א (ר"ה ד' כ"ח), וע"כ בקונם תשמשיך מותר לשמש כקושית הרשב"א הנ"ל משום מצות לאו להנות ניתנו, לפי דקאי באינו מכוין רק למצוה ועפ"ז תתורץ קושית התוס' בר"ה (ד' כ"ח), שהקשו דבתחלה אמר רב יהודא דבשופר של שלמים לא יצא ובשופר של עכו"מ אמר ר"י דיצא, משום דהא כתב השער המלך (פ"ח מה' לולב) בשם קצת פוסקים דס"ל דגם בשופר יש הנאה להגוף ע"ש, ומבואר בפסחים (ד' ל"ג) גבי מעילה דחייב אף בלא מכוין, ע"כ גבי שופר שלמים דהוי מעילה ואף בשלמים איכא איסורא כמש"כ התוס' בנדרים (ד' לכן ס"ל לרב יהודא לאסור ואף דהמצוה בעצמו לא הוי' הנאה עכ"ז הא גופו נהנה, ואף דלא מכוין מ"מ הא במעילה אסור בלא מכוין ג"כ, אבל בשופר עכו"ם כיון דבכל איסורין מותר באינו מכוין לכן יצא דהא אינו מכוין, ובזה יש לתרץ כמה קושיות ואכמ"ל. הגה. והמפרשים תמהו על הרמב"ם אמאי לא הביא להך דינא של מימרא דרבא דאמר (ר"ה שם) הנודר ממעיין אינו טובל בימות החמה, ונ"ל לתרץ משום דלכאורה קשה אמאי אסר רבא לטבול, הא אף שיש הנאת הגוף מ"מ אם אינו מכוין רק למצוה ה"ל לאשתרויי משום לא אפשר ולא מכוין, אך יש לומר דזה מקרי אפשר משום דבידו לאתשולי על נדרו [כדמצינו בכמה דוכתי בש"ס דאמרו דבידו לשאול ואי לא מזדקק לי' חכם מזדקקי לי ג' הדיוטות], ורבא לשיטתו דס"ל בפסחים (ד' כ"ז) דאפשר ולא מכוין אסור, ואין לחלק דזה לא מקרי אפשר משום דאם ישאל יתבטל עיקר האיסור, דאין סברא לחלק דמ"ש, וכיון דמצי למעבד טצדקי שיופקע האיסור ממנו מחוייב לעשות, א"כ ג"ז בכלל אפשר ולא מכוין, ולכן לדידן דקיי"ל דאפשר ולא מכוין שרי [כמבואר במסקנא הגמ' בפסחים שם] יש לדון דנודר הנאה ממעין מותר לטבול כיון דלא מכוין, ומתורצת שיטת הרמב"ם, אמנם לדינא עדיין אין זה ברור, לפי מה דמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' מעילה ה"ט) דמעילה דמי לקונם, דאיסור קונם לא ספק מכלל איסור מעילה, א"כ כמו דמעילה נאסרה אף בלא מכוין כמבואר בפסחים (ד' ל"ג) כמו כן איסור קונם, וע"כ אף באינו מכוין אסור כיון שיש הנאת הגוף עכ"פ, ויש להאריך בכ"ז]. ולפ"ז קושית הב"א הנ"ל מתורצת, די"ל דלא התירו משום מצות לאו להנות אלא באין מכוין להנאתו, אבל במכוין לא הוי הנאה הבא בע"כ, ומיתסר, אבל בכלאים בציצית דהתירה התורה אף בלובש רק להנאתו מוכח שפיר דעשה דוחה ל"ת. אכן לפי מה שכתבו הפוסקים דאיסור קונם דמי למעילה וכיון דמעילה, נאסר אף בלא מתכוין כנ"ל, שפיר אסרו היכא דיש הנאת הגוף באיסור קונם אף באינו מכוין רק למצוה, ובשארי איסורים היכא דאינו מכוין רק למצוה הדעת נוטה כשיטת הרשב"א דלא נאסר אף דיש לו הנאת הגוף, ויש להאריך בכ"ז הרבה ומפני טרדותי עת לקצר, א"ד ידידו דו"ש יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק ניעשוויעז. סימן כט. בענין חצי עבד. ב"ב (ד' י"ג) תוס' ד"ה כופין את רבו כו' וא"ת אמאי כופין ליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדש ואומר ר"י חדא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה כו' ועוד דהא גבי דידה ליכא עשה ועוד אפילו מיפקדא אפשר לה באחר ועוד כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפיי' לא דחי עכ"ל והטורי אבן חגיגה ד' ב') תמה מאוד על דברי התוס' הנ"ל, ובעז"ה נבאר שדבריהם נכונים וברורים צדיקים וישרים ונסדר קושיותיו ונשיב עליהן כסדרן. בראשונה הקשה על מש"כ דאפשר לה באחר הא משכחת בחצי שפחה דתנשא לחצי עבד ואי מיפקדא א"כ שניהם מחוייבים בזה. ונראה לע"ד משום דלכאורה קשה דהא ע"כ כוונת התוס' דישא ב"ח [משום דאי ישא שפחה לא יקיים פ"ו, דהא ישראל הבא על