באר יצחק אורח חיים קו

המהרש"א בסנהדרין בשם הסמ"ג דלכן אין עונשין מן הדין משום די"ל דעל החמור לא סגי לי' בכפרה, לכן היכא דעל החמור מבואר דעונשין עליו הרי דעל החמור ג"כ סגי לי' בכפרה דמלקות, אז דיינינן שפיר על הממוצע לדון בקו"ח מן הקל לחייבו מלקות, וכן מוכח בקדושין (דף ד') גבי תושב ושכיר לא יאכל בו דאמרו יאמר תושב ואל יאמר שכיר כו', וקשה הא אין עונשין מן הדין וע"כ מוכח דכיון דזר ג"כ מהני לי' מלקות להתכפר לכן לא שייך בזה אין עונשין מן הדין כנ"ל, ושפיר י"ל דכיון דחמץ גמור במנחות מתכפר במלקות א"כ לר"ע ל"צ קרא על עירובו, ובודאי לא אתי הך ברייתא כר"ע, ומתורצת קושיית התוס' הנ"ל, והארכתי בזה בחידושי לפסחים, וע' בנו"ב מהדורא קמא (חלק או"ח סי' כ"א). ועפ"ז יש לתרץ קושית הב"ש באה"ע (סי' ו' ס"ק ט"ז) שהקשה על הרמב"ם שפסק דנבעלת לחייבי לאוין לוקין בניסת לכהן דהא ביבמות (ד' ס"ח) יליף בקו"ח דמה גרושה שמותרת בתרומה פסולה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה וכי מזהירין מהדין ומשני גילוי מילתא בעלמא ובזה פליגי אביי ורבא (בפ' ד' מיתות ובפ' הנשרפין) וקיי"ל כרבא א"כ תימא על הרמב"ם שפסק דלוקין על גילוי מילתא עכ"ל הב"ש, ובמש"כ תסור קושייתו דהא שם יש חמור דלוקה, דהא זונה דנבעלת לחייבי מיתות לכ"ע לוקה, ובנבעלת לחייבי לאוין יליף בקו"ח שם, ולכן לא שייך התם דאין עונשין מהדין משום דעל החמור אין לו כפרה, דהא אף זונה דחייבי מיתות דחמיר, מכולן ג"כ יש לה כפרה במלקות, וזהו כוונת הגמ' ביבמות שאמרו גלוי מילתא בעלמא הוא, דמגלה דיש קל ממנו דעונשין אותו במלקות, ואזיל סתמא דגמ' גם אליבא דדינא דקיי"ל כרבא דסנהדרין הנ"ל משום דשאני התם בבתו מאנוסתו דכיון דחמורה לא סגי לי' בכפרה, ואין לומר בתו מנשואתו יוכיח, די"ל דבתו מאנוסתו יש בה חומר דהא כיון דאסור לבעול בלא קדושין, ע"כ אפשר דמקרי גם יצירתו בעבירה כדמצינו כה"ג בקידושין (ד ע"ח), ואפשר דבתו ובצירוף יצירתו בעבירה דהוי גבי האב דשייך קצת בזה דחמיר מבתו מנשואתו, ועפ"ז הארכתי בסנהדרין (ד' ע"ו) ואכמ"ל. והא דסנהדרין (ד' ע"ג) גבי רודף אחר חבירו דאמרו וכי עונשין מהדין, אין זה סתירה לכל הנ"ל כמבואר למעיין, וע' בתמורה (ד' ט') בקו"ח דטוב בטוב כו', ובהפלאה בקונטרס אחרון על תמורה (שם) מזה, ובאור חדש לפסחים (מ"ד ע"ב) תוס' ד"ה ורבנן מבב"ח כו' מזה], וכן מצאתי כעת בספר באר יעקב בכללי סוגיות סוף כלל י"ו שכתב ג"כ לכלל זה דהיכא דיש, קל וחמור אז על הממוצע ענשינן מן הדין ע"ש, ולהאריך אכ"מ, ובמק"א יבואר זה ביתר ביאור אי"ה. סימן כח כבוד ידידי הרב הגדול הו"כ ומפורסם מהור"ר יצחק הלוי נ"י מה שהקשה כ"ת ביבמות (ד' ע"א) תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש כו' איפכא ליכא למימר דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז דא"כ לישתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלא דחה עשה דציצית לאו דכלאים עכ"ל, והקשה מהרש"ל דא"כ בהא דרצו למילף משארי מקומות דעשה דוחה ל"ת תקשה דלמא לחומרא ותי' דבלא סברא לא היינו מקילים דהא אפשר בשל צמר עכ"ל, והקשה כ"ת דהא התוס' במנחות מ' ע"א) ד"ה כיון דאפשר במינן כו' כתבו דמה"ת שרי אף דאפשר בשל צמר ורבנן הוא דגזרו כיון דאפשר לקיים שניהם כו' א"כ גריעותא דאפשר לא הוי' אלא מדרבנן, ועוד הקשה דהא התוס' בכתובות (מ' ע"א) ד"ה כגון מילה בצרעת כתבו דאף דאפשר בשל צמר מ"מ אין זה חשוב אפשר משום דחפץ הוא בפשתן, אלמא דזה מקרי לא אפשר, עכ"ל קושייתו. ונלע"ד ברור ופשוט דיפה כתב המהרש"ל די"ל דעכשיו דהותרו כלאים בציצית מזה הוכיחו התוס' במנחות דמה"ת לא מחלקינן בין אפשר ללא אפשר דהא בכל מצות ציצית בטלית פשתן אפשר בטלית צמר ואפ"ה התירה התורה אלמא דהותרו מה"ת ודחי לל"ת אף באפשר בהיתר בצמר ולכן גם חוטי פשתן פוטרין בשל צמר, דהא מוכח דכלאים ממש הותרו בציצית ולאו משום דחיי' כמש"כ התוס' במנחות לתי' ב' שם, אבל אילו לא נכתב הייתי אומר דכל זה מקרי אפשר ואינו דוחה, והא שכתבו התוס' בכתובות דזה לא חשוב אפשר זהו אחר דילפי שהותרו כלאים בציצית מגזה"כ אף דאפשר בשל צמר א"כ מוכח מזה דהתורה קרי לזה לא אפשר אבל אי לא נכתב הי' מקום לחלק דשאני ציצית דאפשר בצמר, ובלא"ה אין כאן קושיא כלל על המהרש"ל דהא להדיא כתבו התוס' כן במנחות (ד' מ') ד"ה סדין בציצית כו' דאף דבכ"מ עשה דוחה ל"ת לא שרי ציצית בכלאים משום דאפשר לקיים שניהם ועיקר מצות תכלת לא תהא אלא בצמר עכ"ל הרי להדיא כסברת המהרש"ל [וע ביבמות (דף ו') תוס' ד"ה טעמא דכתב כו' שכתבו דאלו לא נילף מציצית הי' מקום לומר דעשה שאינו שב"כ אינו דוחה, א"כ לפ"ז אין מקום לקושיא הנ"ל]. ומה שהקשה במש"כ התוס' במנחות הנ"ל דמה"ת הותרו כלאים בציצית אף דאפשר בהיתר, הא ביבמות (כ' ע"ב) אמר רבא באלמנה מאירוסין לכה"ג לא מתייבמת גזירה ביאה א' הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא היא דאמרי דהא אמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ויכול לקיים שניהם כו' והא אפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו כו', ואי נימא דמה"ת הותרו כלאים בציצית אף באפשר א"כ מאי הקשו (שם) הא י"ל דלכן בעלו קנו משום דמה"ת הותרה אף באפשר רק רבנן גזרו ונילף מכלאים בציצית לכל התורה דהותרה אף באפשר עכ"ל כ"ת, והיא קושיא חמורה. והנלע"ד לחדש בזה, דאי' בשבת (ד' כ"ה) דרבא יליף דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דהוא לבדו יעשה לכם ולא מילה שלא בזמנה, והקשו התוס' דא"כ נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת ותי' דשאני קדשים דיכול לשורפם אחר יו"ט וכ"כ התוס' ביבמות (ה' ע ד"ה כולה משעטנז כו' וי"ל דזה הכלל דכל מקום שאפשר לקיים שניהם מקיימין יליף מפסוק דהוא לבדו יעשה לכם, והא י"ל התם שהוי מצוה לא משהינן ומ"מ חזינן דאין עשה דוחה ל"ת בכה"ג משום דאפשר לקיים אח"ז כמש"כ התוס' הנ"ל, א"כ כש"כ היכא דיכול לעשות מיד בהיתר דאינו דוחה כה"ג, ושאני כלאים דחזינן דגזה"כ להתירם אף באפשר כנ"ל, ובכל התורה ילפינן מקרא דהוא לבדו יעשה לכם לחומרא, דהיכא דנוכל לעשות בהיתר נעביד. אך ז"א רק לרבא דהתם, אבל לרב אשי דאמר (בשבת שם) דלכן אין שורפין קדשים ביו"ט משום דה"ל עשה ול"ת ולא ס"ל לדרש דרבא הנ"ל, י"ל באמת אליבי' דהא דכ"מ שיכול לקיים שניהם כו' הוי מדרבנן, אמנם גם מזה לא נוכיח דהא ביבמות שם אי' דאמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מילתא כו' וע"ז היתיבו אם בעלו קנו ומשמע דגם על רב אשי קאי הך מיתיבי, א"כ עדיין תקשה מאי הקשו לרב אשי הא י"ל דלכן אם בעלו קנו משום דמה"ת לא מחלקינן בין אפשר כו' אמנם עוד מקום אתי בע"ה לתרץ, דלרב אשי ילפינן דהיכא דאפשר אין עשה דוחה ל"ת ממקום אחר, דבזבחים ד' צ"ז) גבי קושית הש"ס דניתי עשה דקדשים ודחי ל"ת תי' רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי תי' דיקדש ה"ל עשה ול"ת ולא ס"ל לחלק דבמקדש שאני וע"כ מוכח אליבא דרב אשי דהברייתא דעצם לא ישברו א' עצם שיש בו מוח כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת, משום דס"ל דשאני התם דאפשר ע"י גומרתא כמש"כ התוס' בפסחים (ד' פ"ה) ד"ה כשהוא אומר ועצם כו', ורבא ס"ל דזה לא מקרי אפשר משום הפסד קדשים וכמש"כ התוס' שם, ולכן יליף מברייתא הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת במקדש, א"כ לרבא מוכח דבכה"ת מחלקינן בין אפשר לקיים שניהם