באר יצחק אורח חיים קה

מכפר אף באומר לא יכפר לי יוה"כ, ועל מש"כ הרמב"ם דיוה"כ מכפר על עשה אף בלא עשה תשובה כתב הלח"מ (שם) דיליף מהא דס"ל לר' יוה"כ מכפר על כל עבירות אף בלא תשובה ובעשה גם רבנן מודי, א"כ ה"ה באומר לא יכפר לי יוה"כ ג"כ מכפר על עשה לרבנן דאפושי פלוגתא לא מפשינן כמש"כ הלח"מ שם. וי"ל דלכן שעיר מכפר על העשה אף בלא תשובה משום כיון דלכל ישראל יש להם זכות בהשקלים שהיו מקריבין מהם הקרבנות לכן הוא מכפר אף למי שאינו רוצה בהכפרה, אבל אם לא הי' לו חלק בקרבנות [של יוהכ"פ] בודאי לא מצי לכפר עליו אם לא עשה תשובה, וכמו שאמרו בכריתות (שם) דבאומר לא מקרב כפרתי כ"ע ל"פ דלא מכפרת וכש"כ בזה דאין לו חלק כלל בקרבנות צבור ודאי דלא מכפר, וכיון דקיי"ל דאם זיכה לא' מתנה ולכששמע צוח לא זכה בע"כ כמבואר בב"ב (דף קל"ח) ובחו"מ (סי' רמ"ה) משום דאין מזכין לו בע"כ, לכן י"ל דבקרבנות יוה"כ לכן לא מהני' מסירת יחיד לצבור בעבודת צבור משום דבעינן תקנה אף לרשעים [וכל מה דמצינן למיעבד תקנה עבורייהו עבדינן] וחיישינן שמא יש איזה איש שאינו רוצה בכפרת יוה"כ א"כ ממה דזיכו לו יכול לומר שאינו רוצה כלל בזכות זה, א"כ ממילא אין לו חלק כלל בהקרבנות ואז אין לו כפרה על העשה, אבל במה שנקנה כבר לצבור [כמו שקלים של צבור וכה"ג] שיש לכולם חלק בהם ואפקורי אפקרי' רחמנא לכל ישראל כמו שמצינו כה"ג ביומא (דף נ"א), לכן מכפר בע"כ על העשה אף שאינו רוצה בכפרתו כיון דמקריבין אותו ואינו דומה זה להא דאומר לא תקרב כפרתי דכריתות הנ"ל דהא כיון דמקריבין אותו עכ"פ ויש לו חלק בו ממילא הוה לי' כפרה ג"כ, משא"כ התם באומר לא תקרב דהוי כל הקרבן משלו אז מהני מחאתו דלא יתכפר, ולכן הרמב"ם שפסק דקרבן יוה"כ מכפר על העשה אף בלא עשה תשובה אינו מחלק דבאומר לא יקרב עבורי שאני ומוכח כמש"כ וכן ביומא גבי כתונת שעשחה לו אמו [דמיירי בעבודת יוה"כ] לא הי' יכול לעשות בה עבודת צבור, אף דלא חיישינן שמא לא ימסר יפה יפה כמו שאמרו שם להדיא, עכ"ז חיישינן שמא יש אחד שלא ירצה לזכות בכתונת הנ"ל, ולכן אינו יכול לעשות אלא עבודת יחיד המוטלת עליו, משא"כ בעבודות דכל השנה שפיר יכול להקנותה לצבור אם לא חיישינן שמא לא מסרה יפה יפה. וכה"ג אמרו ביומא (נ"א ע"ב) דאי לאו דקנו בגוי' היכי מכפר להו ע"ש, ויש להסביר דה"ה בבגדי כהונה כיון דמצינו בזבחים (דף פ"ח) דהבגדים היו מכפרים, א"כ י"ל דה"ה שהיו מסייעים להכפרה שהיו הקרבנות מכפרים, ובעת שהי' הכה"ג לבוש בבגדי לבן ודאי ניחא דהא אז הי' עוסק בשילוח השעיר ובוידוי שלו, ואף בעת שהי' לבוש בבגדי זהב הא מבואר ברמב"ם (פ"ב מה' עבודת יוה"כ) שהי' עוסק ומקריב בשעיר חטאת ובאימורי פר ושעיר הנשרפין והם היו מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמו שנתבאר לעיל, וגם בזה מצינו עשה ול"ת, וגם אם לא עשה תשובה ג"כ מכפרי לכפרתם לשיטת הרמב"ם על עשה ול"ת, ולכן דווקא אחר שכלתה עבודת ציבור אז הותרה לו ללבוש כתונת יחיד. אכן מהרמב"ם (פ"ח מה' כלי המקדש ה"ז) במה שפסק דכל קרבנות ציבור שהתנדב יחיד ומסרן כשרים, משמע אף בשעיר המשתלח ג"כ כשר, ואפשר דס"ל כמש"כ לעיל (בסי' ב') לפרש דבזכות גמור לא מצי למחות ואין לך זכות גמור יותר מזה, ויש להאריך בכ"ז סימן כז בפסחים (דף מ"ג) תוס' ד"ה מאן תנא חמץ גמור . כו' תימא לר"י דבפ"ק דחולין כו' והשתא מנלן דהיה חמץ לענין תודה דלמא שאני חמץ בפסח דרבי' קרא למלקות גרידא וכן הקשו התוס' במנחות (נ"ג ע"א) ד"ה אלא דר' מאיר כו' ביתר ביאור וז"ל דמחמץ לא ילפינן דהא לענין פסח נמי לא חשיב חמץ גמור להתחייב כרת ואדרבה ניליף מחמץ גמור ותרצו דשמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשיב חמץ גבייהו עכ"ל, ולולא דבריהם הי' נ"ל לתרץ קושייתם והוא דבמנחות (מ"ז ע"ב) איתא דמאן דס"ל דמדת יבש נתקדשה ס"ל דאשר תקריבו מרבה לחה"פ לחימוץ ומאן דס"ל מדת יבש לא נתקדשה ס"ל דאשר תקריבו מרבה מנחת נסכים לחימוץ ע"ש, וידוע דמנחת נסכים הוי חמץ נוקשה דהוי מי פירות עם מים, ובמנחות (צ"ו ע"ב) איתא דת"ק ס"ל דלישתן ועריכתן בחוץ ור' יהודא ס"ל דכל מעשיהם בפנים ואמרינן בגמ' שם דמאן דס"ל לישתן ועריכתן בחוץ ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה, וע"ש בתוס' ד"ה לישתן ועריכתן בחוץ, א"כ ר"י דס"ל דכל מעשיהם בפנים מוכח דס"ל דמדת יבש נתקדשה, וידוע בכולי ש"ס דסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ו) ד"ה ואם איתא זו דברי ר"מ ור"י כו'. וזולת זה מבואר בתוספתא דמנחות (דף י"א) להדיא דר"מ ס"ל לישתן ועריכתן בחוץ א"כ ממילא מוכח דר"מ ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה, לפ"ז י"ל דהא דפליגי ר"מ ור"י בחמץ נוקשה אי הוי חמץ משום דאזלי לשיטתם, דלר"מ דס"ל מדת יבש לא נתקדשה א"כ ע"כ האי אשר תקריבו קאי על מנחת נסכים וממילא יליף מזה לחמץ בפסח דהא כיון דאתרבי למנחות למלקות והוי כחמץ גמור במנחות א"כ ה"ה גבי חמץ בפסח, אך כרת ליכא דהא נתמעט להדיא בסוגי' דפסחים שם דעל חמץ גמור ענוש כרת כו', אבל לר"י דס"ל דמדת יבש נתקדשה אז ע"כ אתי האי אשר תקריבו על לחם הפנים א"כ אין לו למוד על חמץ נוקשה לכן ס"ל דחמץ נוקשה לא נאסר מה"ת. ובאמת התוס' שהקשו זה אזלו לשיטתם שכתבו במנחות (דף ת') ד"ה ולר' חנינא כו' דר' מאיר ס"ל דמדת יבש נתקדשה והוכיחו זה מהא דמנחות (דף צ') גבי הא דתנן כל מדות הי' גדושות כו' ע"ש, א"כ לשיטתם שפיר הקשו, אבל באמת תמוהים מאוד דברי התוס' הנ"ל דהא מוכח מהתוספתא הנ"ל דס"ל לר"מ מדת יבש לא נתקדשה, וגם בעיקר ראיית התוס' ממנחות (שם) י"ל דהא מוכח שם דרק הרישא דכל המדות נגדשות אתי' כר"מ ולא הסיפא, או די"ל דתנא דמתניתין (שם) ס"ל בזה כר"מ [כדמצינו כן בש"ס] דהא סיפא דקאמר ת"ק שם דמדת הלח בירוציהן קודשו ע"כ לא אתי' כר"מ, דהא לעיל במנחות (פ"ח ע"א) מבואר דאמר ר' יוחנן בירוצי מדות איכא בינייהו דמ"ד מלמעלה למטה סבר בירוצי מדות הלח לא נתקדשו ור"מ הא ס"ל התם מלמעלה למטה א"כ קשה איך קאמרי במשנה שם דבירוצי מידות הלח נתקדשו וע"כ מוכח לר"י הנ"ל דהך בבא דבירוצי מידות הלח בירוציהן קודש לא אתי' כר"מ, א"כ ממילא הך בבא דתנן שם אח"ז דמידות היבש בירוציהן חול שהוכיחו התוס' מזה דמידות יבש מקדשו' מה שבתוך הכלי וודאי לא אתי' כר"מ, ואף דלאביי (מנחות שם) אינו מוכרח זה, אבל לר"י ע"כ מוכרח לומר דהרישא דכל מידות שבמקדש כו' אתי' כר"מ דגדוש הוי כדאמר שם רב חסדא, אפ"ה הסיפא ודאי לא אתי' כר"מ א"כ צ"ע דברי התוס' בזה, ולכן שפיר כתבתי לתרץ קושיית התוס' הנ"ל בעז"ה. ולפ"ז יש לתרץ קושיית התוס' בפסחים (שם ע"ב) ד"ה מאן שמעת לי' דדריש כל כו' והקשו דלמא אתי כר' עקיבא כו' ע"ש, ולפמש"כ י"ל דע"כ הברייתא דדריש גבי שאור בל תקטירו דעירובו מנין ת"ל כי כל בודאי לא אתי כר"ע דהא ר"ע ס"ל במנחות (דף נ"ז) דאשר תקריבו מרבה מנחת נסכים לחימוץ וכיון דס"ל לרבות חמץ נוקשה למזבח, א"כ לא אצטריך לרבות עירובו דהא ידעינן זה מכש"כ דחמץ נוקשה (לפי מה דמסקינן (לעיל ע"א) דתערובת חמור מנוקשה] א"כ למה לי' קרא לרבות עירוב, ואין לומר משום דאין עונשים מן הדין, דהא כבר הוכחתי בחידושי דהיכא שיש לפנינו חמור וקל, ומבואר בתורה שעונשים על כל אחד מהם רק מספקא לן על הממוצע ביניהן, ודאי ילפינן בקו"ח מן הקל להעניש עליו לפי טעם שכתב