באר יצחק אורח חיים קב

ולכן קרי לי' הש"ס לבהכ"נ כאין בה חלוקה וכפי' הר"ן שם דכיון דאין יכול לכוף לחלק שלא מדעת חבירו הוי כמו דיש לו קנין הגוף בכל הבהכ"נ ע"ש, וזה דומה למש"כ הרא"ש בסוף פ"ק דב"ב (סי' נ"א) בשותפים שקנו בית ושדה לדור בו דאין יכול לטעון גוד או אגוד, דכיון שקנו לדור הוי כמו נשתתפו והתנו שלא יהיו יכולים לטעון גא"ג ע"ש, והובא בש"ך (סי' קע"א ס"ק א') ע"ש. וכש"כ אם הוא בהכ"נ של כרכים באופן שאינם יכולים למכור כמבואר במ"א (סי' קנ"ג ס"ק י"ז וס"ק ל"ז) דאז ודאי אינם יכולים לתבוע חלקם מן ההקדישות דהא כל ההקדישות גרירי בתר בהכ"נ כמבואר שם (סעי' ז') ע"ש, ומבואר ביומא (דף י"ב) דבהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים, וביהכ"נ של כרכים אינו, מטמא בנגעים, ופי' רש"י שם דכפרים הרי כל בעלי' ניכרים והרי הוא כבית השותפים וכרכים אין לה בעלים מיוחדים עכ"ל, אלמא דבהכ"נ של כרכים לא מקרי של שותפים כלל, ובודאי הא שכתב הר"ן בנדרים על משנה שאסורים בדבר של אותה העיר דלכן אסורים משום שאינם יכולים למוכרן וה"ל כשותפים שאוסרים זע"ז עכ"ל, בע"כ מוכח לפי סוגית הגמ' דיומא הנ"ל דהך דנדרים מיירי בבהכ"נ של כפרים ואין זה דוחק כלל דהא שם ביומא ג"כ מוקמינן להא דתנן בהכ"נ סתמא דמיירי בשל כפרים, ובהכ"נ של כרכים דומה לדברים של עולי בבל דהתם בנדרים (דף מ"ח). ולכן לא מיבעיא לשיטת הסוברים בנדרים (שם) וביו"ד (סי' רכ"ו) דהשותפין שנדרו הנאה זמ"ז דמותרים בדברים של אותה העיר כמו בביהכ"נ ותיבה וספרים משום דדומה לחצר שאין בה דין חלוקה שאינו יכול לחלק שלא מרצון חבירו, דודאי אינם יכולים לתבוע חלקם, ואף לשיטת הרמב"ם והטור וש"ע (בסי' רכ"ד) דאסורים בדברים של אותה העיר כמו תיבה והספרים, מ"מ מודי דזה הוי כאין בה דין חלוקה ואין יכול לחלק שלא מדעת חבירו משום דהוי כמו שנשתתפו כ"ז שהביהכ"נ יהיה קיים כדמוכח בסוגיא דנדרים שם, והא שפסקו דאסורים הא כבר נתבאר שיטתם בארוכה בעז"ה, וכש"כ למאי דמבואר באו"ח (סי' קנ"ג סעי' ט"ו) דתקנת קדמונים שאין אדם יכול לאסור חלקו בספרים שיש לו בביהכ"נ, ומשמע אף ביש במה לחלוק, וכמש"כ הט"ז ביו"ד (סי' רכ"ד) ע"ש, ואפ"ה אינו יכול לאסור משום דאקנויי אקנו חז"ל לצבור לגמרי כמו בגיטין (דף כ') ע"ש, ועוד דכיון שתקנו דאינו יכול לאסור הוי לי' כמו שהתנו מעיקרא בעת שנשתתפו שיהי' קנוי להרבים כמש"כ הר"ן בנדרים ריש פרק השותפין גבי חצר שאין בה דין חלוקה כנ"ל, וזה הוא מוכרח, דאל"כ תקשה איך יכלו לעקור בתקנתם לדאורייתא בקום ועשה. ולפ"ז לא מיבעיא אם בעת שנפרדו קצתן מן הרבים באופן שהיו יכולים אז הרבים לעכב עליהם לפי שהביהכ"נ מחזיק כולם, ודאי אף ששתקו אז עכ"ז אין יכולים לתבוע מן הרבים זכות ההקדישות, ואף אם הי' באופן המבואר ברדב"ז (ח"ג סי' תע"ב) דאם רוצים קצת להתחלק מחמת שאין הלבבות שלמות עמהם דיכולים להפרד ע"ש, עכ"ז אינם יכולים לתבוע חלקם מן ההקדישות לפי שהוי כנשתתפו לכ"ז שיהי' קיים הביהכ"נ, וכמו בשותפין שנשתתפו בעת שהיו אוהבים זל"ז ואח"ז נתהוותה קטטה ביניהם אטו יכולים לבטל השותפות, וזה בודאי אינו, והא דמבואר בחו"מ (סי' שי"ב סעי' ע') במי שהשכיר בית לחבירו ונעשה שונאו אינו יכול להוציאו מהבית ואם אמר לו מתחלה שאינו משכיר לו אלא מפני שהוא אוהבו יכול להוציאו עכ"ל, כבר תמהו שם האחרונים על הרמ"א ואכמ"ל, וכן מבואר בספר פחד יצחק ובאלי' רבא (סי' קנ"ד ס"ק כ"ב) ע"ש במה שהביא בשם משפטי שמואל, לכן הזכות עם הרוב, כנלע"ד ברור. סימן כה ענינים מחודשים בענין כהן שנמצא חלל. כתובות (דף כ"ג) בתו' ד"ה עידי טומאה איתמר כו' הקשה ר"ת בפ"ק דקדושין גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ויתיב ר"ח וקמשער אי אית בה שוה פרוטה אי לא ומסיק לאו היינו דר' חנינא דאמר עדים בצד איסתן ותאסר אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא אם הקילו בשבוי' נקל בא"א, וקשה כו' ורש"י פי' שם אם הקילו בשבוי', דאיסור לאו נקל כו' וקשה לר"ת דשבוי' נמי איכא איסור סקילה שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת עכ"ל, והקשה ההפלאה והשער המלך (בפ"ו מה' ביאת מקדש) דהא קיי"ל דחלל שעבד עבודתו כשירה כמבואר בקידושין (דף ס"ו) א"כ ודאי ליכא חיוב סקילה אם עבד, וההפלאה תירץ דכוונת התוס' ליו"כ שחל בשבת דכיון דעבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכה"ג ובעבודות דבעינן דוקא כה"ג ואף כהן הדיוט פסול בזה כה"ג חלל ג"כ פסול משום דודאי לא עדיף כה"ג חלל מכהן הדיוט ע"ש, ובאמת תמוהים דבריו דהא במכות (דף י"א) איתא נגמר דינו של הרוצח ונעשה כה"ג בן גרושה או בן חלוצה חד אמר מתה כהונה וחד בטלה כהונה, ואיתא שם דמאן דאמר מתה כר' יהושע דעבודת חלל כשר', ומסקינן התם ע"כ לא אמר ר"י אלא משום דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה כפי' רש"י דדוקא גבי עבודת מזבח כשר בדיעבד חלל אבל גבי שאיר ענינים דינו כזר ע"ש, הרי מבואר להדיא דאף במה דבעי דוקא כה"ג והדיוט פסול, ג"כ מהני בכה"ג חלל בעבודה ולכן נ"ל לתרץ לקושית' דהא הרמב"ם (בפ"י מה' ביאת מקדש) פסק דכהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה ואינו עובד להבא, ואף שבירושלמי (פ"ח מתרומות) מבואר דמקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה, היינו משום דמפרש שם דלכן כשר עבודת חלל משום דעשו אותה כחטאת גזולה שלא נודע' לרבים שמכפרת הדא אמרו שמקבל ואח"כ זורק, ולכן אם קיבל הדם בעוד שלא נודע שהוא חלל ובאמצע עבודה נודע שהוא חלל יכול לגמור עבודתו משום דאל"כ ימנעו הכהנים מלקרב לגבי המזבח דלמא יודע בנתים שהוא חלל ע"ש. אבל לשיטת ש"ס דילן בקדושין (דף ס"ו) ובירושלמי שם מתחלה דילפי דהא דעבודת חלל כשר מהא דברך ה' חילו או מן והיתה לו ולזרעו אחריו, אלמא דלא ס"ל להכשיר בזה מחמת חטאת הגזולה הנ"ל, [רק ר"י בר זבדא בשם ר' יצחק ס"ל שם לדמות זה להא דחטאת הגזולה ולא ש"ס דילן כנ"ל], לכן פסק הרמב"ם שפיר דאינו עובד להבא דמשמע דאף באמצע עבודה אינו גומר, (וע"ל בסימן י"ג). והנה מבואר ביומא (דף מ"ט) דר' חנינא ס"ל דפר ולא בדמו של פר דאם שחט ומת לא יכנס אחר בדמו של ראשון רק צריך לשחוט פר אחר, וע' בתוס' ישנים (שם) ד"ה שחט ומת דה"ה שחט ונטמא אלא בתי' ב' שם כתבו דבנטמא כיון דהראשון חי והקרבן משלו הוי הב' כשלוחו של ראשון ופר עצמו קרינן בו עכ"ל, א"כ לפ"ז אם באו עדים להעיד על הכה"ג שהוא חלל לאחר ששחט פרו קודם שנכנס בדמו דאז אינו רשאי לגמור עבודתו ולקבל ולזרוק הדם כמו שפסק הרמב"ם כנ"ל דדוקא לשעבר כשר, א"כ כמו בנטמא ס"ל להתו"י הנ"ל דאין אחר יכול לכנוס בדמו של הפר הראשון ה"ה בנמצא חלל כיון דפוסק באמצע עבודה צריך כה"ג לשחוט פר משלו לשיטת ר' חנינא דס"ל בפר ולא בדמו של פר. ועוד י"ל דגם תירוץ הב' של התו"י הנ"ל מודה בנמצא חלל, דהא לעיל (שם ע"א) בד"ה חפן ומת כתבו ג"כ בתו"י הנ"ל דהוא הדין ה"מ לומר חפן ונטמא א"כ כיון שכה"ג קיים יכול לכנוס אחר בעבודתו הואיל ועדיין הוא קיים וראוי לעבודה ויש כאן חפינה שכה"ג כו' ע"ש, הרי