באר יצחק אורח חיים י

בבכור דהיכא שמגבהו בחובו דאז קנה במשיכה מן התורה לשיטת התוס' הנ'"ל וה"ה היכא שהנכרי עכ"פ סילק כל המעות דאז גמר ומקני במשיכה כיון דלא הניח עכ"פ אצלו מדמי המכירה, ועדיין תקשה לשיטת הרמב"ן דס"ל דאף במתנה דליכא כספא לא קנה במשיכה והובא שיטתו בשטה מקובצת לב"מ דף מ"ט. וכן מוכח בתוס' בכורות דף י"ג ע"א בד"ה מיד עמיתך כו' דכתבו בסוף הדיבור דמשיכה קונה לכ"ע במציאה והפקר ע"ש, ומדלא כתבו דבמתנה ג"כ קנה משיכה מוכח דס"ל כהרמב"ן רק הפקר שאני דכיון דליכא עלי' בעלים כלל קל ביותר לזכות בו, וזהו ראיה לסברת הנו"ב במ"ת סימן ס"ג שכתב ג"כ דבהפקר קנה לכ"ע במשיכה משום דהא הבטה בהפקר יש כמה סוברים דקנה, וגם מצינו בבית יוסף ביו"ד סימן קס"ט שכתב בשם הרמב"ן דס"ל כהתוס' בב"מ דף ע"א דנכרי אינו יכול לזכות ממונו לישראל ע"י ישראל, וכן כתב המגיד משנה בפ"ה הלכות מלוה ולוה ה"ד בשם הרמב"ן וע"ש. וגם לשיטת התוס' דס"ל דבמתנה דליכא כספא קנה משיכה מן התורה ג"כ אינו שייכות לזה דהא אף שמסר הנכרי המעות להנפקד בשביל המפקיד מ"מ יש כאן חסרון כסף דהא חסרה כל זמן דלא הגיע ליד הבעלים ממש, וכיון דיש כאן כסף עכ"פ אם יגיע להמוכר א"כ לא נקנה במשיכה כל זמן דלא הגיע לידם ממש: ואין לומר דמיירי בחליפין דהא שיטת כמה פוסקים דחליפין לא מהני בנכרי כמבואר בח"מ סימן קכ"ג בש"ך סק"ל, ועוד דמה"ט דאין זכיי' כה"ג גם חליפין לא מהני, וגם אין לומר דמיירי בקנין אודיתא דהא כיון דאינו של הנפקד לא שייך אודיתא על חפץ של אחר וכמש"כ הש"ך ביו"ד סימן קס"ט סק"מ בשם היש"ש גבי אשה נושאת ונותנת דלא מהני הודאתה ע"ש, ועוד דהא כ"פ סבירא להו דלא מהני קנין אודיתא: ובאמת יש לתמוה בכל מכירת חמץ דעושין הבע"ב לב"ד לשלוחים למכור עבור הבע"ב את החמץ להנכרי ועבדינן קנין כסף ג"כ והאוף גאב שנותן הנכרי זוכין הב"ד עבור הבע"ב. (וכבר בארתי בתשובה אחת דבאוף גאב שמקבלין הב"ד מהנכרי הקונה שיגיע פרוטה לכאו"א דאל"כ אין כאן קנין כסף ואין זה דומה להא דקדושין דף ז' ע"ב בהא דבעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה בתר נותן ומקבל אזלינן כו' ופלפלתי הרבה בזה) וקשה לשיטת התוס' דב"מ הנ"ל דכיון שבעל הממון הוא נכרי א"כ הא אין ישראל זוכה עבור ישראל חבירו ועיקר הקנין כסף דעבדינן הוא מה שהב"ד זוכין עבור הבעלים וכיון דכה"ג לא מהני הזכיי' כיון דבעינן שלוחו של בעל הממון כמש"כ התוס' בב"מ הנ"ל, א"כ קשה איך יוצאין אנחנו לשיטת רש"י דס"ל דבעינן דוקא כסף מנכרי, וגם הא אין מקבלין כל הכסף רק האו"ג לבד ואז ודאי איכא חסרון כספא דאז אינו קונה במשיכה להסוברין כריש לקיש, ואף בעשאו ישראל לישראל לשליח לקבל המעות מן הנכרי ג"כ מבואר בטור יו"ד סימן קס"ט בב"י בשם תלמידי הרשב"א שכתבו בשם רבם דלא מצי לזכות עבורו, ועיין בש"ך יורה דעה סימן קס"ט סקט"ו, א"כ קשה איך יוצאין בקנין כסף להתוס' ותלמידי רשב"א הנ"ל אכן בזה י"ל דכיון דמבואר בקידושין דף ז' בתן מנה לפלוני ותהא שדי קנוי' לך דקנה מדין ערב וכמבואר בח"מ סימן ק"צ, א"כ אף דלא מצי זכי הב"ד את המעות עבור הבעלים בתורת זכיי' משום דאין שליחות כו' עכ"ז יש כאן קנין בתורת ערבות דהא הבע"ב ציוו להב"ד דיהי' שלוחים למכור חמצם ולקבל המעות מן הנכרי הקונה, א"כ הוי כמו שאמרו הבע"ב להנכרי שיתן דמי האו"ג ע"פ ציוויים להב"ד, והוי כמו תן מנה לפלוני, ולכן בכל מכירת חמץ שפיר סמכינן על קנין כסף מחמת סברא הנ"ל דאף דלא נקנה הכסף להבעלי בתים מכל מקום יש כאן קנין כסף בתורת ערבות כנ"ל: ובבכורות דף י"ג ע"א ברש"י ד"ה כלל וכלל לא דעד שתבא לרשותו של ישראל לא קני עכ"ל, משמע דבקנין חצירו של הישראל ודאי קני, ולהסוברין דחצירו אינו רק מדין שליחות ולשיטת התוס' דבעי שלוחו של בעל הממון, א"כ חצירו של ישראל אינו יכול לזכות מן הנכרי, אך זה אינו ברור ויש לדון בזה הרבה ולחלק דשאני חצר גבי זה: וצ"ע על התוספת דס"ל דהיכא דבעל הממון הוא אינו בן שליחות לא מצי לזכות על ידי ישראל לישראל חבירו. מן הא דמנחות דף ע"ג בתוס' שם בד"ה איש איש לרבות כו' שכתבו התוס' התם על הא דתניא בת"כ דאין מקבלין שקלים מהנכרי כו', וקמ"ל קרא דאף בא הנכרי ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו ואף שאר קרבנות צבו' אין מקבלין ממנו עכ"ל. וקש' למה לי קרא הא כיון דלא מצי לזכות עבור ישראל חבירו היכא שהבעלים הוי אין בני שליחות, א"כ הא לא זכי הצבו' בקרבנות ובשקלים של נכרי רק הזוכה בעצמו מצי זכי לעצמו א"כ הא אין קרבן קרב משל צבור רק משל יחיד, ואי בחליפין הא אין מטבע נקנה בחליפין, וגם הא כמה פוסקים סבירא להו דאין חליפין בנכרי, ועיין בקדושין דף ג' בתוס' ד"ה ואשה כו', ומהאי טעמא למאן דחייש שלא ימסרנו יפה הוי טעמו משום דאז אינו קרב משל צבור רק משל יחיד כדאיתא בב"מ דף קי"ח וביומא דף ל"ה וכיון דבנכרי דהוי בעל הממון לא מצי לזכות עבור הישראל א"כ איך מצי הגזבר לזכות בשקלים או בקרבנות צבור עבור הצבור. ועוד קשה מן שקלים פ"א משנה ה' דתנן התם דקטנים אי שוקלים מקבלים מידם וכתב שם רבינו עובדי' מברטנורה דבלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכא דלא להוי קרבן צבור קרב משל יחיד עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דהא קטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה רק מדרבנן א"כ קשה דעדיין קרב הקרבן צבור משל יחיד, ויש לומר דהא מן התור' בטל ברוב רק הא דמטבע חשוב ולא בטל הוי רק מדרבנן א"כ אתי תקנתא דרבנן דקטן יכול להקנות ומפיק איסורא דרבנן, וכן מצאתי בשער המלך פ"א ה' שקלים. אבל לשיטת התוס' דב"מ דס"ל דבזכיי' בעי שלוחו של בעל הממון, אם כן קטן דאין לו שליחות כלל אף מדרבנן בודאי אינו יכול לזכות ממונו ע"י אחר, וקשה איך יכול הקטן למסור לצבור בתורת זכיי' דהא הצבור אינם יכולים לזכות ממונו דהא בעינן שלוחו של בעל הממון ואין שליחות לקטן: ויש לתרץ משום דיש לחלק דשאני בשקלים וקרבנות צבור דיכול הזוכה לזכות עבור הצבור משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' כמש"כ הקצה"ח בסימן שמ"ח וסימן ק"ה סק"ב גבי אין שליח לדב' עבירה ע"ש, וכן מוכח מן הנימוקי יוסף לב"מ במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה שכתב להקשות איך שייך דין שליחות בחצר והא בעינן שלוחו של בעל הממון ולא שייך בחצר לומר מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עכ"ל הנימוקי יוסף משמע להדיא דהיכא דשייך מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אז מצי הזוכה לזכות עבור חבירו אף דלא הוי שלוחו של בעל הממון, וידוע מה דאיתא בב"מ דף ח' בשנים שהגביהו מציאה דאף מאן דס"ל מגבי' מציא' לחבירו לא קנה חבירו עכ"ז היכ' שזוכ' עבו' עצמו אז זוכ' עבו' חבירו. ועיין בח"מ סי' ק"ה בש"ך ס"ק ב' דאף דלא מצי הזוכ' לזכות בכולו אמרינן ג"כ מגו דזכי כו' ע"ש, א"כ לפ"ז יש לומר דהיכא דהזוכה זוכה לעצמו ג"כ באותו הזכיי' מצי לזכות עבור חבירו אף ממונו של נכרי, דאף דבעינן שלוחו של בעל הממון, ונכרי לאו בר שליחות הוא עכ"ז כיון דזוכה לנפשי' זכי נמי לחברי' אף היכא דלא הוי שלוחו של בעל הממון ועיקר סברת התוס' הוי דלכן אין נכרי יכול לזכות חפצו לאחר משום דבעי שלוחו של בעל הממון, אבל היכא שזוכה ג"כ לעצמו אז כיון שעכ"פ מרשהו הנכרי לזכות עבור הצבו' מצי הזוכה לזכות, כיון דגם הזוכה הוי בכלל הצבור וגם לו יש חלק בקרבנות צבור וניחא קושיתי על התוס' הנ"ל, ולפ"ז יש לומר דלכן במכירת חמץ שלנו דהא גם הב"ד בעצמם מוכרין את החמץ שלהם, ובקבלת האו"ג שמקבלין מהנכרי יש להב"ד גופא זכיי' בהמעות ואז לא בעי בי' שלוחו של בעל הממון, וניחא שפיר המנהג שלנו. אך לפ"ז בעי שהב"ד ימכרו את חמצם ג"כ. ועיין בדרוש וחדוש של הגאון ר' עקיבא איגר כתובות דף י"א על סוגיא דגר קטן מטבילין כו' במש"כ שם ג"כ כעין סברא הנ"ל לומ' מגו דזכית לעצמה הגירות זכית נמי לעובר, ומש"כ רע"א שם שז"א רק בחפץ א' ולא בשני חפצים כמו שהוכיח מקדושין דף מ"ב, עכ"ז בנ"ד בקבלת האו"ג הא לא ניכר איזה פרוטה מקבל עבור נפשו ואיזה פרוטה מקבל עבור חבירו והוי מעורבין לכן הוי כחפץ אחד כל זמן דלא נסתלק לכ"א ואחד בפ"ע: