באר יצחק אבן העזר רפז

ביו"ד (שם ס"ק י"א) דאם קושרים ב' רגלים לבד אין בו משום ריסוק אברים ליתא למש"כ, ועכ"ז י"ל דכוונת הגמ' בש"ס דילן דמקשה על בית הסקילה מבור י"ל דלמה לי גבוה ב' קומות הא ליסגי י' טפחים ויקשרו גם רגליו של הנסקל דאז אף בנפל מדעתו יש בו משום נפילה, ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם (ה' רוצח הנ"ל), משום דלכאורה קשה במש"כ שם דאם אין בו י' טפחים בגובהו אז אין בו כדי להמית, דהא מבואר בחולין (דף נ"א) גבי זכרים המנגחים זה את זה דאם נפל לארעא חוששין אף בנפל בפחות מעשרה וכמש"כ התוס' א"כ קשה בדוחף חבירו מגג מבעי להיות שיעור מיתה אף באין בגובהו י' טפחים, דהא נפל מחמת אחרים שדחפוהו ובע"כ מוכח דהרמב"ם מיירי בידע הנדחף שרוצה להפילו ואז אמודי אמיד נפשי' ולכן ברור דבפחות מעשרה אין בו דין נפילה, וממילא ניחא מה שהקשיתי למה בעינן אומדנא בנפילה עשרה, דכיון דמיירי ביודע שרוצים להפילו ושייך לומר אמודי אמיד נפשי' ומתאמץ בכל גופו בידיו וברגליו, לכן בעינן אומדנא לפי כח הנדחף וגובה המקום, ואף שהש"ך (רסי' נ"ח) כתב דבעינן דיהא לה על מה למסרך בצפרני', מ"מ בט"ז (שם ס"ק א') משמע דלא ס"ל כן כדמוכח מקושית הט"ז על הב"י, ולאו דוקא צפרנו נועץ רק העיקר הוי משום דאמודי אמיד נפשי' כמו דקאמר בירושלמי על בית הסקילה, וכמש"כ הפ"י בב"ק כנ"ל, [ואף לדברי הש"ך הנ"ל י"ל דכמו דאמרי סתמא בבית המטבחיים דאין בו משום ריסוק אברים ומיירי דאית לי' במה למסרך כמו כן י"ל דמיירי הך דינא דדוחף חבירו מראש הגג וכמו שאמרו בירושלמי על בית הסקילה דאינה דומה נופל מדעת כנ"ל], והנה מפרשי הרמב"ם לא כתבו המקור שממנו הוציא דינו במש"כ דדוחף חבירו מן ראש הגג בעינן אומדנא, והגהות מיימוני כתב מספרי, וראיתי בספרי ולא נמצא שם רק דאם דחף חבירו מן הגג חייב, אבל מאומדנא לא נמצא שם, אך באמת זהו גמ' מפורשת בב"ק (צ' ע"ב) דאמרו שם הרי שדחף חבירו מראש הגג, או מראש הבירה ומת ב"ד הולכין אצל בירה או בירה הולכת לב"ד ועוד אם נפלה חוזר ובונה כו', הרי להדיא כדבריו, ותמיהני על מפרשיו שלח רמזו לזה], והגמרא מיירי ג"כ בנופל מדעת, ולכן ניחא מה שסתם הרמב"ם משום דדרכו להביא לשון הגמרא, ובלאו הכי אין זה מיקרי סתם כל כך כדחזינן בירושלמי דמפרש להך בית הסקילה כנ"ל, וכבר הוכחתי דהרמב"ם מיירי בנופל מדעת כנ"ל, [ויש לדון דדוחף חבירו מראש הגג גבוה ב' קומות דאז לא בעי אומדנא כלל, וכמו בבית הסקילה ב' קומות, אלמא דהוי שיעור מיחה לכל אדם אף בנופל מדעת], א"כ נכונים דברי הרמב"ם הנ"ל בעז"ה, ואין כאן סתירה למש"כ דבנפילה עשרה הוי ע"פ רוב מיתה מצוי' אף באדם

ענף ח

וכן לפי מאי דנתבאר דבנפילה מעשרה טפחים הוי בחזקת שנתרסקו אבריו וכיון דמבואר ביו"ד (סי' נ"ח סעיף ב') ובטור (שם) דאם הכה באבן או נפל דבר קשה על הבהמה דינה כנפילה וכמש"כ הלבוש להדיא ואין מחלקין ביניהם כלל, ואף בפחות מעשרה טפחים משום דגם בנפילת הבהמה פחות מעשרה חיישינן וכמש"כ התוס' (בחולין דף נ"א) בד"ה נפל לארעא כו' אם באה הנפילה מחמת הכאת חבירו, וה"ה אם נפל דבר קשה עליו משום דאין שייך בזה לומר חי נושא א"ע כמבואר שם, רק דבעי אומדנא דיהא בו כדי להמית כמש"כ הש"ך שם ושארי אחרונים א"כ בנ"ד דבאו פתאום הטאווארנע קלעצער מן האיספוסט והכו נגד לבו בעת שהי' מתאמץ על הקורה להציל את עצמו כמבואר בגב"ע, ולפי מה שידוע שהקלעצער הבאים מהמים העליונים מן האיספוסט למקום העצים הנעצרים יש בהם כח גדול הרבה יותר מן הבאים ע"י כח אדם, ויש בהם כדי להמית בודאי לכל אדם ע"פ אומדנא הברור' לכל, ובפרט בהכאה נגד לבו כמבואר בסנהדרין (דף ע"ט) במשנה שם דיש בה כדי להמית, וכן ברמב"ם (פ"ג מה' רוצח) שכתב דאינו דומה מכהו על לבו למכהו על מתניו, וכן באה"ע (סי' י"ז סעיף ל"א) מבואר דמקום שהנפש יוצאה בו היינו לבו או מוחו או בני מעיו וכדאיתא בב"ק (דף צ') דאומדנא הוי' על מה הכהו אם על שוקו או על צפור נפשו וזהו תנוך שנגד הלב כפי' רש"י שם, וגם נגד המעיים יש לחוש מחמת ריסוק בני מעיו ושארי אברים הפנימים

וכבר נתבאר דבמה שיש בהם כדי להמית דבבהמה היא טריפה כדין נפולה מחמת דהיא בחזקת שנתרסקו אברי' בוודאי ע"פ רוב, וכיון דנתבאר דבנפילה שוה בהמה לאדם אף לשיטת ר"ת כנ"ל, א"כ יש בנ"ד לסמוך להתיר האשה מחמת הרוב, שנתרסק בוודאי לבו או שאר אברים הפנימים בתוך חללו, וכה"ג הא לא חי אף באדם וכנ"ל, ועוד יותר י"ל, לפי המבואר ברמב"ם (שם ובסנהדרין) דהמכה חבירו באבן שיש בו כדי להמית חייב מיתה, וכן איתא בספרי (פ' מסעי דהשליך עליו קורות או כלונסאות חייב מיתה, וכן מבואר עוד בספרי דאם גלגל על הנרצח סלעים ועמודים חייב מיתה משום דבכל הנך יש בהם כדי להמית, ולכן ממיתין את הרוצח, אלמא דיש בהם כדי להמית ע"פ רוב, דאל"כ איך ממיתין את הרוצח הא ספק נפשות להקל, וה"ה בטאווארנע קלעצער הנ"ל דכח גדול יש במים העליונים יותר מן הבאין בכח אדם דמבואר בספרי דיש בהם כדי להמית, ובזה לא שייך שאני אדם דאית לי' מזלא, משום דדוקא טריפות יש לחלק דאדם חי משום דאית לי' מזלא כנ"ל משא"כ ביש בו כדי להמית דאל"כ איך מחייבין את הרוצח אף ביש בו כדי להמית, הא הוי' התראת ספק דיכול הרוצח לומר דסבר דילמא משום דאית לי' מזלא לא ימות, ותקשה למאן דס"ל התראת ספק לא שמה התראה, ומבואר בתוס' (חולין מ"א ע"ב) בד"ה וכי תימא דבדקינן כו' דאי לא אזלינן בתר רוב הו"ל התראת ספק ע"ש, אף די"ל דאגלאי מלתא למפרע וכ"כ המל"מ (פ' ט"ז מה' סנהדרין ה"ד) בשם תוספת' (נדה דף מ"ו) דאף היכא דאגלאי מלתא למפרע עכ"ז מקרי התראת ספק לא שמי התראה בודאי אינו חייב מיתה אף היכא דאגלאי מילתא (ודברי התוס' בזה מבוארי' אצלי במק"א], א"כ ממילא מוכח דהאומדנא דאמרו במיתה ביש בה כדי להמית דחייב מיתה דע"פ רוב ימות בוודאי, משום דאי נימא דלפעמים ממית לאיש כמותו ולפעמים לא, דכיון דהוי כמו מחצה על מחצה ממילא חייב מיתה משום דהא אגלאי מילתא דמת מחמת סיבת הרוצח וכמו שרציתי לומר לכאורה לעיל באומדנא דנזקין כפי שכתבתי לעיל, א"כ תקשה למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה כנ"ל, וגם למ"ד שמי' התראה תקשה אמאי חייב הרוצח הא זה הוי כמו בזורק אבן לתשעה ישראל ומצרי אחד ביניהם דאמרו בכתובות (דף ט"ו) דפטור משום ספק נפשות להקל, וכמש"כ התוס' (שם) בד"ה וספק נפשות כו' דאף למ"ד שמה התראה פטור התם משום דבעת שהכה הי' ספק אם יבא לידי איסור, וה"ה בספק אם ימות או דלא יהי' בו כדי להמית, ובע"כ מוכח דמה שאמרו ביש בה כדי להמית דחייב מיתה הכוונה ביש בה כדי להמית ע"פ רוב

ולפ"ז מוכח דגם באומדנא דניזקין בעינן שיהא כדי להזיק ע"פ רוב כנ"ל, משום דהא בב"ק (דף צ"א) וברמב"ם (פ"א מה' חובל ומזיק הי"ח) אמרו דכשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין, אלמא דשוין המה (וכן אמרו באומדנא דמיתה דיש בה כדי להמית ובנזקין אמרו דיש בה כדי להזיק וכדאמרו בב"ק (שם) דלא, שנא בין מיתה לנזקין, א"כ כמו דאומדנא דמיתה לחייב את הרוצח בענין דיהא ע"פ רוב ראוי להמית דאל"כ הוי' התראת ספק כן באומדנא דנזקין וכמש"כ לעיל בארוכה, ועכ"פ מוכח דמה דאמרו יש בה כדי להמית היינו ע"פ רוב מצוי' המיתה אף באדם, וכיון דגלגול סלעים ועמודים הוי כדי להמית, ה"ה בקלעצער הבאין מכח המים הנ"ל דיש להם כח יותר מהבאין ע"י כח אדם, וכיון שהכו נגד הלב ודאי דיש בהם כדי להמיתו ע"פ רוב כנ"ל

, ולכן כיון דנטבע במשאל"ס, וחזקת א"א הא נסתלק' מחמת רוב הנטבעים אין נמלטים כיון דשהו עליו שיעור שתצא נפשו, ואין כאן רק מיעוט דמיעוטא כמש"כ הראשונים והתוס דחז"ל חשו מחמת ערוה ולכן בדיעבד אם ניסת לא תצא, ע"כ ביש רובא אחריני דמת מחמת הקלעצער יש לנו לסמוך ע"ז כיון דחזקת א"א נסתלק' מחמת רוב דנטבעים כו' כנ"ל, ואף דמבואר בש"ס יבמות דף קכ"א) דבצורבא מרבנן דיש לומר אי איתא דסליק