באר יצחק אבן העזר רפה

וכן מוכח (שם דף נ"א) גבי הנהו דיכרי דגנבו גנבי דאין חוששין משום ריסוק אברים דכי שדי להו אמתנייהו שדי להו אהדרינהו ודאי חיישינן כו', וצ"ע אמאי לא נימא בזה חזקה לא שבק היתרא כו' דכיון דהי' יכול להשיב השבה מעליא נימא דקיימה כתיקונה, וכן במומר אוכל נבלות לתיאבון כו', אך אפשר לומר דמחמת יראה לא הי' לו פנאי לכוין לזורקם אמתנייהו, אכן אי נימא דנפולה אינה אלא ספק טריפה, א"כ תקשה אמאי באהדרינהו מחמת יראה חוששין לנפולה, הא הוי ס"ס מעליא, ספק דילמא שדי אמתנייהו, ואת"ל לא שדי אמתנייהו, אכתי אינו אלא ספק טריפה משום דכל נפולה לא הוי' אלא ספק טריפה, וזה דומה לספק על הארי ואת"ל על שמא לא דרס דהוי ס"ס מעליא, אף דהוי ס"ס משם אחד ואינו מתהפך, וכמש"כ האחרונים משום דהוי ספק בעיקר הריעותא וה"ה בספק נפולה, [וע' ש"ך (יו"ד סי' נ"ח סקי"ח) שכתב באדרינהו מיראה דחוששין דזהו משום ספק ע"ש, ומש"כ שם הש"ך תי' אחר דמן הסתם נפלה על צלעותיה הוא דוחק, דהא כבר כתבתי דיש מקום לומר חזקה לא שבק היתרא כו'] ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא א"כ קשה הא הו"ל ס"ס, וע"כ מוכח דנפולה הוי' בחזקת שנתרסקו אברי' ע"פ רוב וכנ"ל

וכן מורה משמעות המשנה דחשב' נפולה בחשבון הטריפות דמשמע דהוי טריפה ודאית, דהא בנפלה לאור סיים ונחמרו מעיה, והא הרבה סוברים בנפלה לאור ולא נבדקה אסורה אלמא דלא חשב' ספק טריפות בחשבון הטריפות אכן לפמש"כ הט"ז (יו"ד סי' נ"ב סק"י) נדחתה ראי' זו, וכן יש להעיר בזה מהכתה חולדה על ראשה דתנן התם במשנה, אכן כבר כתבתי להוכיח מהא דחייבה התורה לשלם בבור י' בלא אומדנא כלל דמוכח דקים להו דרוב בהמות נתרסקו אבריהן, ואין לומר דאומדנא דנזקין סגי אם הוא ראוי להזיק מצד ספק השקול, לכן מדחזינן דהוזק עכשיו ע"כ חייב לשלם, דאינו יכול לומר אנוס הייתי, משום דהא מספק אסור להזיק לחבירו כמו כל ספיקא דאורייתא לחומרא, דא"כ מאי מקשה הגמ' בסנהדרין גבי דחיפה מבית הסקילה דיהא סגי בעשרה טפחים כמו בבור י' הא יש לחלק דשאני בור דאף בספק אם יכול להזיק ג"כ מחויב לשלם עכשיו דהוזק בבורו וכנ"ל ושאני בדחיפה דבעינן שיהא קרוב למיתה בוודאי, וע' ברמב"ם (ה' סנהדרין פרק ט"ו) שכתב דהשווה הכתוב דחיי' לסקילה כו' ע"ש, וכיון דאין היקש למחצה א"כ כמו דסקילה הוי' מיתה ודאית כמו כן הדחיי' באיזה אופן שתהי' קרוב' למיתה עכ"פ משום הרוב ולא מהני ספק מיתה בזה, ומדמקשה הש"ס מבור על בית הסקילה מוכת מזה דהא דקיי"ל דאומדין לנזקין דתהא האומדנא באופן דע"פ רוב מצוי להזיק בודאי, אבל בספק אף שאסור. לו להזיק לחבירו מ"מ מדלא הי' עליו איסור ברור אכתי יכול לומר אנוס הייתי, אבל רוב מהני בזה, דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ מדהוי איסור ברור מחמת הרוב אינו יכול לומר אנוס הייתי וחייב לשלם כיון דמחמת נזקו הוזק עכשיו, וכמש"כ לעיל, א"כ מוכח מכל זה דנפולה הוי' בחזקת שנתרסקו איברי' ע"פ רוב

ענף ה

אך הר"ן בסוגיא דנפולה בחולין כתב להשיג על מש"כ הרמב"ם דכל מה דאתמר בשמעתין אין חוששין משום ריסוקי אברים אין חוששין כלל קאמר ואפי' בדיקה לא בעי ובהני דאמר חוששין לא יהבינן בהו דין נפולה, וכתב הר"ן דלא מחוור דאע"ג דאמר חוששין ה"ט משום דכולי מילתא דריסוק אינו אלא חשש בעלמא הלכך דינה כנפולה גמורה לשהיי' ובדיקה עכ"ל, הרי דס"ל דכל נפולה לא הוי' רק ספק טריפה, ולעד"נ דגם מן הר"ן אין סתירה למש"כ דדוקא אם שחטה ובדקה תוך מעל"ע ונמצאת שלימה דקיי"ל דטריפה משום חשש דילמא נתרסקו אברי' באופן שאין היכר עדיין וכמש"כ הר"ן מתחלה (שם), לכן זה לא הוי רק חשש בעלמא משא"כ אם, לא בדקה כלל הוי בחזקת טריפה ודאית, אה שסיים הר"ן שם דדינה כנפולה לשהיי' ובדיקה היינו דבדיקה בתוך מעל"ע לא מהני', ולכן קאמרי בש"ס חיישינן לריסוק אברים דהכוונה דאף בבדקה ונמצאת שלימה חיישינן לשמא נתרסקו ואין להכיר, וזה לא הוי אלא ספק בעלמא, משא"כ בלא בדיקה כלל בודאי הוי בחזקת שנתרסקו אברי' [רק היכא דלא ניכר' בה שום ריעותא לא הוי' בחזקת טריפה ודאית משום דיש הוכחה להיפך מדלא ניכרת שום ריעותא כלל], וא"כ מוכח דלא כהלבוש שכתב אף, בבדקה ונמצאת שלימה הוי' בחזקת ריסוק אברים דהא הר"ן לא ס"ל הכי, אך בלא בדיקה כלל אין ראי' מן הר"ן לסתור כל מש"כ

נחזור לעניננו דלפמש"כ הלבוש והמנחת יעקב וכפי מה שהוכחתי דנפולה הוי' בחזקת שנתרסקו אברי' מחמת הרוב, אף לשיטת ר"ת דמחלק בין טריפות אדם לטריפות דבהמה הא מוכח בסנהדרין דנפילה י' טפחים הוי' טריפה גם באדם וכמש"כ התוס' שם בד"ה ורמינהו מה בור כו' וכנ"ל, ובב"ק (נ"א ע"א) תוס' ד"ה נעבד פחות מעשרה כו' הקשו על שיטת ר"ת דמחלק בין טריפות אדם לטריפות דבהמה, מאי מקשה הגמ' בב"ק על ר"נ דס"ל יש חבט בפחות מעשרה הא יש לחלק ביניהם עכ"ל, וכוונתם דאף לפמש"כ התוס' בסנהדרין עכ"ז בחבט פחות מעשרה יש עדיין מקום לחלק ולומר דשאני בהמה דלית לה מזלא יש בה חבט בפחות מעשרה משא"כ באדם דאית לי' מזלא אין בו חבט בפחות מעשרה להמיתו, וכבר הקשו התוס' בחולין (דף מ"ב) ד"ה ואמר רב יהודא כו' על שיטת ר"ת מן איוב דחולין (דף מ"ג) והכרו"פ (סימן ל"א) תי' זה בטוב טעם, וכן הקשו התוס' על ר"ת חולין (דף מ"ז) גבי אדומה וירוקה דמייתי הגמ' ראי' מאדם לבהמה, ויש לחלק משום דראית הגמ' שם היא דמצינו עכ"פ מחמת שלא נבלע בו דמו להן הוא ירוק, וזאת הסיבה והטבע יכולה להיות בבהמה ג"כ, ועוד י"ל בקושית התוס' על ר"ת מן אדומה הנ"ל דאזיל לשיטתו דמחלק בין אדם לבהמה, לכן ס"ל להטריף בבהמה אם היא אדומה וכמש"כ התוס' (שם מ"ו ע"ב) בד"ה אלא ל"ש כו' דפי' ר"ת דטריפה, והתוס' הקשו עליו שם מלקמן (דף מ"ז) דמכשיר אדם מר' נתן וי"ל דלכן ס"ל לר"ת דהך סוגיא דקאמר לא שנא וטריפא פליגא על הך סוגיא דלקמן דמכשיר אדומה, משום דס"ל להך סוגיא לחלק בין טריפות אדם לטריפות דבהמה, וכקושית התוס' על הר"ת (שם דף מ"ב) דאיך מדמה הגמ' אדומה דבהמה לאדומה דאדם וכנ"ל, ורבינא דקאמר ל"ש וטריפה ס"ל באמת לחלק דאין ראי' מן אדם לבהמה, ומזו הסוגיא הוכיח ר"ת שיטתו לחלק בין טריפות אדם לבהמה, דכיון דרבינא בתראה קאמר ל"ש וטריפה כפי' ר"ת מוכח דס"ל לחלק בין אדם דאית לי' מזלא לבהמה, אך לפ"ז מיבעי לומר דגם ירוק טריפה אי נימא דלא ילפינן זה מן אדם ובאמת לא מצינו זה, והעיקר כמש"כ מתחלה, אך הא דהקשו התוס' בב"ק דמקשה הגמ' בחבט פחות מעשרה מן אדם על בהמה, קושיא חמורה היא על הר"ת

ענף ו

ולשיטת ר"ת יש לתרץ קושית התוס' בנדה (כ"ג ע"ב) בד"ה ושטו נקוב כו' דהקשו דבנדה אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה משום דטריפה חי' ובפ"ק דבכורות אמר רבא גבי מוכר מקצתה לעכו"ם דבר שעושה אותה טריפה דטריפה אינה חי' עכ"ל, אך לשיטת ר"ת הנ"ל ניחא משום דיש לחלק דדוקא בטריפות אדם ס"ל לרבא טריפה חי' משום דשאני אדם דאית לי' מזלא משא"כ בבכורות דמיירי שם בבהמה והא דאמרו שם בנדה כמה ינטל מן החי וימות עד הארכובה משום דסבר טריפה אינה חי' אלמא דגם בטריפות אדם אמרינן אינו חי, אינו קשה לפמש"כ הב"ש (סי' י"ז ס"ק צ"ז) לתרץ קושית הכ"מ דקים להו לחז"ל דטריפות מארכובה ולמעלה אי אפשר לחיות אף באדם בתוך יב"ח ע"ש, [וע' תוס' (בכורות ג' א') ד"ה רב חסדא כו', דשאני טריפות דמן הארכובה ולמעלה מן טריפות דושטו נקוב], א"כ ניחא דדוקא בטריפות דמן הארכובה ולמעלה ס"ל דשייך בזה טריפה אינה חי', משא"כ בטריפות דושטו נקוב וכשיטת ר"ת, והא דאמרו שם גבי מן הארכובה ולמעלה