באר יצחק אבן העזר רעט

משום מחילה ע"כ בתפס דיש משכון ת"י לא מהני' מחילה, ולהסוברים התם דהוי משום הודאה דהודה שאין מגיע לו שעורים ודאי ניחא בפשיטות, משום דהוי שתי הודאות דסתרי אהדדי, וכמו ב' כתי העדים המכחישים דמהני' תפיסה כמש"כ הקצה"ח שם.

ואי נימא דלכן לא מהני' מחילה בתפס שטרא משום דהוי כגבוי אין מקום כלל לפקפק בנ"ד, אכן אי נימא כפי הטעם שכתב האו"ת דכיון דלא החזיר השטר לא מתל בלב שלם ותי' עפ"ז מה שקשה מהא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו, וכבר הקדימו בזה הש"ך (סי' ס"ו ס"ק ע"ד) לחלק דלכן היכא דליכא השטר בידו דליכא הוכחה זו מהני' מחילה, ולפ"ז יש מקום לפקפק לכאורה על כל ביטול מודעות היכא שנעשה המודעא בכתב והוא מונח ת"י הבעל י"ל ג"כ בזה דאם אי' דביטל בלב שלם הי' לו לקרוע את כתב המודעא שת"י או להחזירו, ובגט בעינן פיו ולבו שווין ויהא ריצוי בלב כמבואר ברמב"ם (פ"ב מה"ג), והש"ך (סי' רמ"א) כתב דזה הוי ספיקא דדינא אם מהני' מחילה בתפס שטרא. **הג"ה ומרגלא בפומי מכבר לדון על כתב יד שתפוס המלוה דמהני' מחילה לטעם של הכנה"ג דלכן לא מהני' מחילה בתפוס שטרא משום דהוי כגבוי, ומבואר בגיטין (דף ל"ח) דבשטר שאין בו אחריות נכסים גם לב"ש לא הוי כגבוי, ע"כ בכת"י דאינו גובה ממשעבדי מהני' מחילה לכ"ע משום דזה לא הוי כגבוי, והארכתי בזה

].** ובאה"ע (סי' ק"ה) בחלקת מחוקק (ס"ק י"ג) הוכיח דמהני' מחילה אף בתפס שטרא מהמחבר והרמב"ם שכתבו דמוחלת כתובתה א"צ קנין וכן מוכח לעיל (סי' צ"ו) דצריכה לישבע שלא מחלה ודלא כמש"כ הסמ"ע כו' עכ"ל, ויש לדחות להא (דסי' צ"ו) דצריכה לישבע שלא מחלה דהא מבואר בב"ש (שם ס"ק י"א) דהחשש הוא שמא מחלה בתנאי שאם יגרש ישלם לה, ע"כ לפי הטעם של הש"ך והאו"ת הנ"ל דלכן לא מהני' מחילה משום דהא לא החזיר השטר כו' [ומה"ט כתב האו"ת (סי' ע"ג) דמהני הרחבת הזמן בשטר שת"י], לכן בהא (דסי' צ"ו) דלא מחלה לחלוטין אלא בתנאי ודאי מהני' מחילה, דהא לא שייך התם לומר דהי' לה להחזיר שטר הכתובה כמבואר, וכן מה שהוכיח המרדכי (פ"ק דסנהדרין) מהא דנימא לע"ע באפי תרי זיל כו' ע"ש, ג"כ ניחא, דהא התם לא שייכא הך סברא דהיה לו להחזיר, ויש להאריך בזה, ולהך טעמא יש לדון לכאורה בכל ביטול מודעות בכתב דאם אי' דביטל בלב שלם היה לו לקרעו ומסתמא לא ביטל בלב שלם וכנ"ל

אמנם באמת אין לחוש לזה כלל, דהא מבואר בח"מ (סי' פ"א) ובש"ך (ס"ק ע"ב) דהודאה מהני' אף בשטר ת"י המלוה ודוקא מחילה לא מהני' בתפס שטרא, לכן בביטול תנאים ומודעות דאומר בלשון הודאה אני מעיד על עצמי שלא עשיתי שום דבר הגורם לבטל הגט כמבואר (בסדר הגט ובסי' קל"ד), ולשון הודאה מהני' אף בנשאר השטר ת"י, והא דמהני' מודעא באיסורין כבר עמד הט"ז ע"ז והביא בשם הרשב"א דכתב דלכן מהני פיסול עדים בגט משום דאמרינן דודאי קיבל בל"ש, וה"ה בהודאה ע"ש, וכש"כ בנ"ד דקיבל עליו בשבועה על ביטול המודעות, וכמבואר בח"מ (ססי' ר"ז) גבי אסמכתא דאם קיבל ע"ע בח"ת דגמר ומקני בלב שלם, אך באמת מוכח דאף בלא שבועה רק ביטל המודעות לבד ג"כ לא מהני' מודעא בכתב משום הודאה דמעיד ע"ע, דאי נימא דבעי דוקא שבועה בזה, א"כ מאי מקשה הב"י (בסי' קל"ד) על מש"כ בקונדרס דישבע הבעל שלא ביטל את הגט, איזה תועלת הוי' מהשבועה, ואי נימא דמודעא בכתב שאני ולא מהני' ביטול מודעות בזה בלא שבועה, א"כ שפיר כתב דישבע משום דיש לחוש שמא מסר מודעא בכתב, ומקושית הב"י הנ"ל מוכח דאף בלא שבועה לא חיישינן לזה, ואפשר דמה"ט הצריכו שיעיד ע"ע בלשון הודאה שלא ביטל הגט כדי שתבטל אף מודעא בכתב

והעיקר ברור ופשוט מה שיש לחלק, דדוקא במשכון או השט"ח ת"י שייך לומר אם אי' דמחל בל"ש הי' מחזיר לו השטר, משום דהנייר הוא של הלוה שהוא נתן שכר הסופר, א"כ אין לו להחזיק ת"י חפץ שאינו שלו, אבל בביטול מודעא בכתב דהנייר הוא שלו, י"ל דאף דביטלו בלב שלם מ"מ לא החזיר לה משום דהא הוי שלו, ולומר דאם ביטלו בלב שלם הי' לו לקרוע זה לא מצינו כלל, ולרווחא דמלתא יש להוכיח כן ממש"כ הרמב"ם (פ"ו מה"ג) דאם ביטל הגט וגירש בו אינה מגורשת, ולשון אינה מגורשת אין בזה ספק גירושין כלל כמש"כ הרמב"ם (בפ' י'), ולא אמרינן דהא מוכח דלא ביטלו בלב שלם דאל"כ הי' לו לקרעו, ומוכח דאין זו סברא כלל די"ל דאף דביטלו בל"ש מ"מ לא חשש לקרעו, וה"ה בביטול המודעא, אך אין אנו צריכים לראיות בזה דפשוט דאין לחוש לזה כלל, ושפיר סתמו הפוסקים בביטול המודעות, ואי נימא דלמודעא בכתב לא מהני ביטול מודעות, א"כ מה אהני חז"ל בתקנתם, וכן מוכח ממש"כ הרדב"ז (ח"א סי' קנ"ז) בשם הריטב"א שכתב בשם הרמ"ה שהוכיח דמהני ביטול מודעא מהא דתנן אלו שכופין להוציא, ואי נימא דמהני מודעות שמסר א"כ מה אהני רבנן בתקנתם עכ"ל, א"כ מוכח מזה דאף במודעא בכתב והוא ת"י הבעל ג"כ מועיל ביטול מודעא כנ"ל

ולכאורה אפשר לומר דלא מהני ביטול, במודעא בכתב משום דלא אתי דיבור ומבטל למעשה, כדאי' ר"פ השולח בתוס' שם ור"פ האומר דאף למאן דס"ל דבביטל הגט חוזר ומגרש בו היינו כיון דמחוסר נתינה לא חשיב מעשה, אבל במסירת מודעה דהא לא חסר כלל דכבר עשה את שלו אפשר לומר כנ"ל, אכן ברור דזה לא חשיב מעשה דעיקר מסירת מודעא הוי במה שמגלה דעתו דאינו נותן הגט בל"ש, והכתב אינו נצרך לזה כלל, דאף שלא כתבו העדים ג"כ מועלת מודעא והכתב אינו רק לראיה בעלמא, ואינו דומה לכל מעשה דאמרו בגמ' דלא אתי דיבור ומבטל למעשה, דהתם אינו יכול להוציא מחשבתו לפועל בלא המעשה, כמו בקידש אשה ונתן לה פרוטה וא"ל הרי את מקודשת לי אחר ל' יום דזה חשוב שפיר למעשה דבלא מעשה הקידושין אין ממש באמירה שאמר לה הרי את מקודשת לי, וכן יש להוכיח ממש"כ התוס' (ר"פ השולח) ד"ה התם דבור ודבור כו' דהוכיחו מפ"ב גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דחיישינן שמא פייס היינו שמא ביטל הגט ודחו זה מב' טעמים, ולכאורה מה שרצו התוס' להוכיח דמועיל ביטול להגט שנכתב, י"ל דבאמת אינו יכול לבטל משום דלא אתי דיבור ומבטל למעשה, והא דחשו לשמא פייס י"ל דחשו לשמא ביטל הגט ע"י כתב, דזה הוי מעשה ואתי מעשה ומוציא מידי מעשה כמבואר בקדושין (דף נ"ט), אע"כ מוכח דל"ש ביטול ע"י כתב לביטול בע"פ, ויש לדחות הוכחה זו קצת, אכן כבר נתבאר בלא"ה דגם לביטול בכתב אין לחוש דאל"כ מאי הועילו חז"ל בתקנתם, ועוד י"ל דאף דנימא דכתיבת הביטול חשיבא כמעשה, מ"מ הא נתינת הגט הוי' ג"כ כמעשה, ואתי מעשה ומוציא מידי מעשה, ולכן מהני ביטול אף למודעות דע"י כתב, וברור

ענף ה

ואכתי יש לחוש בנ"ד שנשבע הבעל שלא יגרשנה מרצונו הטוב, ואי נימא דאי עבד לא מהני, א"כ י"ל דכיון דאסור לגרשה מרצונו הטוב ע"כ אף גירש לא מהני, וגם יש לחוש דמשום חזקת כשרותו דלא יעבור על שבועתו מוכח מזה דלא נתרצה מרצונו הטוב לגרשה, ומש"כ כת"ה דזו הוי' שבועת שוא משום דהרצון אינו בידו של האדם והאריך בזה, בודאי ז"א, דא"כ בקרבן דכתיב לרצונו וכה"ג בשארי מצות, וגם הא אמרו בכל המצות דהוי מושבע מהר סיני, נאמר הא הרצון אינו בידו של האדם ואיך צוותה התורה שיהא רצונו לזה, וע"כ מוכח דרצונו בידו, ומה שרצה כ"ת למילף זה כבר ידוע דאין למדין הלכה מהמדרש, ופשוט

אכן באמת ג"ז אינו חשש לפמש"כ לעיל. בשם הרדב"ז שהוכיח דביטול מודעא מועיל דאל"כ, מה הועילו חכמים בתקנתן, א"כ אכתי תקשה דניחוש שמא נשבע הבעל שלא יגרשנה מרצונו הטוב, וגם הא קיי"ל בשניות לעריות