באר יצחק אבן העזר רעד

דספק אם הולך כזכי דמי או לא, וע"כ מוכח דס"ל להפוסקים הנ"ל דבמקום חזקת מ"ק אלימתא לא מהני' תפיסה ע"י השליח דהוי תופס לבע"ח וחב לאחרים, ולא מקרי ספק חב משום דהחזקה מבררת לנו דהחפץ שייך להבעלים, והוי השליח חב בודאי, אבל היכא דליכא חזקת מ"ק אלימתא מוכח דמהני' תפיסת השליח דזה מקרי ספק חב, כן יש להוכיח מהראשונים הנ"ל, וע' בגיטין (דף ע"ח) תוס' ד"ה מחצה על מחצה ואכמ"ל, וזו מילתא חדתא שלא העירו האחרונים, ויתר הפלפולים אשר היו בינינו בענינים הנ"ל לא כתבתי כעת כי תקצר היריעה מהכיל, ועוד חזון למועד בעז"ה

סימן טז

אודות אחד שגירש אשתו, וקודם הגט עשו הזוג פשרה ביניהם אודות סכסוכים מעסק מעות שהאשה תשליש עבורו סך מעות כפי שנתרצו בעצמם והשלישה המעות ת"י שליש והשליש הוא מופלג וי"א, ואחר שהושלש כנ"ל נתן לה הגט ואחר נתינת הגט הוציא הבעל כתב מודעא בחת"י ב' עדים שהבעל מוסר מודעא על הגט ומבטל את הגט שיכתוב ואינו נותן רק באונס להציל ממונו, וגם נכתב והכרנו באונסו, וגם מבואר שם שנשבע הבעל שלא יגרשנה מרצונו הטוב, ובעת סידור הגט נשבע הבעל בפני ב"ד שסדרוהו שאין לו שום פסול על הגט ומגרשה מרצונו הטוב, ושלחו אחרי העדים והעידו בת"ע שאינם יודעים מאיזה אונס כלל, רק חתמו על המודעא בלא שום בירור להם, והאמינו להאיש שהביא לפניהם המודעא הנ"ל, והמודעא נכתב' מקודם הפשרה שעשו כנ"ל, ונשאלתי אם הגט כשר או לא

ענף א

תשובה בעז"ה, לכאורה יש מקום להחמיר לפי מאי דקיי"ל דביטול מודעי לא מהני רק בלא אונס אבל כשיש אונס לא מהני, א"כ בנ"ד שנכתב והכרנו באונסו לא מהני ביטול מודעי

אכן לפי שזהו דבר המצוי בכל יום וכדי שלא תהיינה בנות ישראל הפקר לכן ראיתי לעיין בכ"ז ולהצילה מכבלי העיגון, והוא, גרסינן בב"ב (דף מ') אביי ורבא ס"ל כתבינן מודעא אף על מאן דציית דינא וכתב שם הנ"י בשם הפוסקים דהטעם הוא דכיון דאי בעי לא ציאת אונס הוי ולא דמי להא דאמרינן בגיטין (דף נ"ח) דאין דין אנפרות בבבל דכיון דאיכא בי דואר במתא ולא אזיל אחולי אחיל, דהתם בי דואר מצי כאיף לי' בע"כ עכ"ל, ומבואר שם בחידושי אנשי שם בשם הרמב"ן דכיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא צאית דינא ואי בעי לא צאית אנוס הוי עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד שכבר הושלש ת"י שליש שמוחזק לנו לציית דינא וחזקה אין אדם חוטא ולא לו, ואם היו הב"ד שולחין להשליש שיעקל כל המושלש ת"י עד שיגמרו הזוג ע"פ דת, בודאי הי' מעקל ת"י, ובפרט האידנא שנהגו לעקל אע"פ שאין בו צורך כולי האי כמבואר בח"מ (סעי' ע"ג סעיף ט'), וגם זה פשוט דאף בהשלישו ת"י השליש שיהא בלא עיקול מ"מ יכולין ע"פ דין לעקל, דהא אף בהתנו לשלם לו ולא לבע"ח מבואר בח"מ (סי' פ"ו באחרונים) דיכולים לעקל משום שיעבודא דר"נ, ולכן הי' יכול הבעל לשלוח עיקול ע"פ ב"ד שלא יחזיר השליש המעות לאשתו עד שתלך עמו לד"ת, והי' יכול לברר זכותו בפני ב"ד ע"פ עדים שהכירו באונסו, וכיון דלא אזל אחולי אחיל ומן הסתם נתרצה, ואין לומר דדלמא השליש לא היה רוצה לקבל את העיקול, א"כ תקשה התם בבי דואר דלמא לא היה הבי דואר נתרצה לכוף את הסקריקון, וע"כ מוכח דדוקא בבעל דין עצמו אמרינן דלמא לא היה ציית, אבל באחר אף בא"י שאינו בע"ד אמרינן דודאי היה עושה כפי חוקי דיניהם, כש"כ דאמרינן כן בישראל (דהא לא איתרע חזקת כשרותו, ואין אדם חוטא ולא לו] דלא היה מסרב לילך לד"ת בשביל אחר, וגם היה מקיים כפי הד"ת ע"פ עדים שיש להבעל שחתמו על המודעא וכיון דהיה יכול הבעל לעשות כן ולא עשה ודאי דנתרצה כמו בבי דואר

ואין לחלק דדוקא בלא מסר מודעא אמרינן דכיון דאיכא בי דואר כו', אבל לא במסר מודעא, דא"כ קשה דהו"ל להנ"י והפוסקים הנ"ל לחלק בפשיטות שאני בי דואר דהא לא מסר מודעא, והא דב"ב הא מיירי במסר מודעא, וע"כ מוכח דלשיטת הפוסקים הנ"ל אין לחלק בין מסר מודעא או לא, וכן מוכח בגיטין שם דאמר רב יוסף אין דין אנפרות בבבל, ואי נימא דבמסר מודעא הגם דאיכא בי דואר במתא ג"כ נחשב לאונס, א"כ משכחת דין אנפרות בבבל היכא דמסר מודעא, ומוכח דאף במסר מודעא מ"מ כיון דאיכא בי דואר במתא הוי זה כמו הוי לי' לאשתמוטי דב"ב (דף מ"ח) ומדלא משתמט אחולי אחיל

ואף לפמש"כ הנ"י לחד שיטה דלכן כתבינן אמאן דציית דינא אף במקום דיש להב"ד תקיפות משום דאמרי' פעמים אין הב"ד מזומן להצילו מן האונס ע"ש, ומוכח דשאני הא דאיכא בי דואר משום דמיירי התם בלא מסר. מודעא, אבל במסר מודעא מחשבינן גם כה"ג לאונס, מ"מ יש להקל בנ"ד, דהא לא מסר מודעא על השליש רק על האשה, וכיון דלא גילה דעתו על השליש שהשליש הוא אנס א"כ הוי כמו דלא מסר מודעא כלל, דגם להך שיטה אין זה נחשב לאונס, דדומה לבי דואר הנ"ל, וגם הא הב"ד מזומן לסדר הגט והוי מצי אז לעקל ע"פ את המעות ת"י השליש, ונ"ד כש"כ מהא דבי דואר הנ"ל, דהא יש לעיין במה דאמרו דכיון דאיכא בי דואר כו' הא רב יוסף גופא ס"ל בגיטין (דף כ"ח) דב"ד של אינם יהודי' חיישינן דמקבלי שוחדא [בימים הקדמונים], וע' בח"מ (סי' ס"ח) דכן הוא שיטת הרמב"ם א"כ קשה במה דאמר רב יוסף גופא דאם איכא בי דואר דאחילו אחיל אמאי לא אמרינן דמתיירא לסמוך על בי דואר דלמא יטו דינו כדמצינו בב"ב (דף מ"ה) בתוס' ד"ה דינא כו', ומוכח מסוגיא דהתם כשיטת הרמב"ם הנ"ל, וע"כ מוכח דספק אונס לא הוי אונס לבטל קנין ברור כמו שיבואר לקמן, וכש"כ בנ"ד דהשליש הוא אדם כשר דאמרינן אחולי אחיל, ולא מקרי אונס לבטל המעשה הנעשה בפנינו

והעיקר מה שיש להקל בנ"ד הוא ע"פ מש"כ המהרי"ק (סי' ס"ג] דאם תש כח האנס ונשתנה ענין הראשון שאין כח בידו לאנסו כבתחלה אז אין לתלות ולומר דמיראתו עשה כן רק אמרינן דחשוב כדברים שבלב דכיון שתש כחו אין לנו לבדות מלבנו האונס כדי לבטל המעשה הנעשה בפנינו ע"ש, ובסמ"ע ח"מ (סי' ר"ה ס"ק ז') מבואר דאף במסירת מודעא בעינן שידעו העדים שאותו אונס לא סר מהמוכר, וכוונתו כמש"כ הנתיבות (שם) דלא תש כחו בתוך הזמן, אלמא דאף במסר מודעא מ"מ בתש כחו אחר מסירת המודעא אמרינן דהוי אונס שאינו ברור ולא מצי לבטל הנעשה המעשה בפנינו, דהא מסירת המודעא נעשתה בעת שהיה כח האנס חזק, ומנלן דאח"כ בתש כחו דמכר שלא מרצונו, לכן זה חשוב כדברים שבלב, וה"ה בנ"ד דכיון דהמודעא נעשתה קודם עשיית הפשרה לכן אף לפי הגדת העדים שהכירו אונסו מ"מ הא לא הוי האונס אלא מקודם שהושלשו המעות דאז הוי האונס דלמא לא תציית דינא משא"כ אח"כ שהושלשו ת"י שליש בטוח ואדם ישר דמקרי תש כח האנס, ונשתנה כחו מבתחלה דהא היה אפשר לעקל כנ"ל, לכן זה חשיב כדברים שבלב דזה לא הוי אונס ברור, דלא גילה דעתו מתחלה לאחר שהושלשו ח"י השליש דגם זה הוי אונס לגבי', והא דגילה דעתו מתחלת עשיית הפשרה דהוי אנוס, י"ל דהיה סובר אז דלמא לא תשליש כלל, או אפשר דתשליש ת"י הב"ד דהאידנא נהוג בכל בתי דינים דאינם מקבלים עיקול כלל ומקיימין כפי האופנים שהושלש ת"י] דלא יקבלו שום עיקול ע"כ הוי זה אונס ברור כפי הגדת העדים, משא"כ עכשיו