באר יצחק אבן העזר רעא

שאינה בצד חצירה כשאמרה יזכה לי כמש"כ הב"ש (סי' קל"ט) ה"ה בשלוחה, ותמהני על המחנה אפרים בזה

ולפ"ז יש ליישב מה שהקשה הפ"מ והמל"מ על הטור שפסק דחצר דשליח מהני דהא בירושלמי לא נפשט האיבעיא הנ"ל, די"ל דלכן מסתפק הירושלמי (שם) אם מהני, משום דאזיל לשיטתו, דהנה הברייתא שהובא' בב"ב דברשות המופקדים לא קנה עד שיקבל עליו כו', הובאה בירושלמי (שם פ"א ה"ד) בכל הבבות שהובאה בב"ב (שם) בזה"ל וזהו ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיזכה הוא בהם או עד שישכור מקומו עכ"ל הירושלמי, וכן איתא בירושלמי (שם פ"ח ה"א), א"כ מהירושלמי דנקט גבי רשות המופקדים בלשון דלא קנה עד שיזכה הוא בהם, אין להוכיח דרשות הזוכה מהני, משום דיש לפרש דהכי קאמר דרשות הנפקד לא מהני עד שיזכה הוא בעצמו בידו, וכמו שמצאתי בקרבן העדה (שם) שפירש דעד שיזכה הוא בהם שצריך שהלוקח יזכה בהם בידו דווקא ע"ש, גם יש לפרש דהכי קאמר דעד שיזכה הוא בהם דהיינו שיאמר הנפקד יזכה לי רשותי כמש"כ הפני משה (שם) ע"ש וכיון דאין הכרע מהברייתא הנ"ל, לכן מסתפק הירושלמי בגיטין לגרסתם, אבל למאי דאמרי' בש"ס דילן בזה"ל דרשות המופקדים לא מהני עד שיקבל עליו, משמע להדיא דאף דלא נטל בידו רק מקבל עליו מצות המפקיד שרשותו יקנה לו קנה ג"כ, כפי' הרא"ש וטור להא דרשות המופקדים, דאי נימא דיטול בידו דווקא א"כ מהו עליו, ע"כ שפיר פסקו הטור והמחבר דרשות דשליח יכול לקבל הגט אף דחצר דגברא משליחות אתרבאי, ואף באינו עומד בצידו, ולשיטת הטור והרא"ש דזכייה מדין שליחות שפיר מוכח כנ"ל, ונכון בעז"ה

וע"פ מש"כ יש ליישב קושיית כת"ה שלכן כתב המחבר בנוסח הרשאה לשליח שלוחה, משום דמה דכתב ליד שלוחה כתב הגט מקושר ג"כ דראוי לכתוב כן דהא בעת הדחק יכולה לעשות ש"ק, וגם יכול לקבל מיד שליח בעלה כמש"כ הריב"ש באם הבעל נותן רשות, ואי דייפוק חורבא מזה הא גט מסור לזריזין עכ"ל הג"מ, אך עיקר תמיהתי הי' על מש"כ המחבר לשליח שלוחה, דהא מילי לא מימסרי לשליח, וע"פ מש"כ ניחא, משום דהוא נתן רשות לה שאף שליח שלוחה יכול לקבל הגט, שמצידו אין מניעה מזה, ולהפוסקים דס"ל דיכול שלוחה לעשות עוד שליח ודאי הוי' תועלת מזה, ואף להחולקים לקמן בסעיף מ"ג) וס"ל דאין יכול ש"ק לעשות ש"ק, ג"כ הוי' תועלת אם ירצה השליח לעשות חצירו לשליח דחצר דגברא משליחות אתרבאי דדין ידה לא שייך בזה דהא לא עדיף כחה מכחו, וחצר דשליח שאינו עומד בצידו מקרי שליח שלוחה, לכן צריך לפרש זה בהרשאה דמתרצה הבעל דשלוחה יכול לעשות עוד שליח דנ"מ לחצר כנ"ל, דאם לא נכתב רק שלוחה בלבד הי' יכול לומר הבעל דכוונתו הית' רק לשלוחה ולא לשליח שלוחה מדלא נקט בהרשאה רק לשלוחה לבד, ובלא"ה מוכח ג"כ לומר כנ"ל], ולכן לא כתב בפירוש בנוסח ההרשאה לרשות שלוחה משום דנקט לשון דיהא מועיל לכל הדיעות (שם

), ועוד נ"ל והוא העיקר דלכן כתב בלשון שליח שלוחה ולא כתב לרשות שלוחה, משום דכוונה, נפלאה נכלל בזה"ל, דהא כבר כתבתי לעיל להוכיח דאבי' של קטנה אינו רק שליח לה לקבל הגט מהא דגיטין (דף כ"א) וכמש"כ התוס' (שם) בד"ה ואיבעית אימא כו' כיון דאשכחן שליחות בע"כ ע"י האב כו' וכן כתב הריטב"א (שם), [ומש"כ התוס' (שם) בשם רבינו יצחק דחצירה דמקודם לכן לא הוי בע"כ דיכולה להפקירו כו' צ"ע, הא משכחת חצר קטנה דאינה בר דעת להפקיר ולא מהני הפקרה, א"כ כמו דאמרו גבי שליחות דאשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה כמו כן אשכחן בחצר כה"ג דהא אינה יכולה להפקיר לפי שאינה בת דעת ואין זה מקרי בע"כ, ואכמ"ל, ויש ליישב], ובנערה דלא הוי רק מצד שליח מקטנה וכמש"כ הריטב"א (שם) דאף בנערה הוי אבי' שלוחה ע"ש, וגם כתבתי לעיל דאבי' יכול לעשות שליח, א"כ לכן כתב בהרשאה לידה ולשלוחה ולשליח שלוחה, דנפ"מ בזה"ל דהוי' תועלת מזה אם ישלח גט לנערה המאורסה שיש לה אב, ואם לא נכתב רק לידה ולשלוחה, י"ל דאבי' לא יכול לעשות שליח, כי התורה עשאתו לשליח לה, וא"כ שלוחו מקרי שליח שלוחה לכן צריך לפרש לשליח שלוחה, ואף שאין הדבר שייך בשאר נשים עכ"ז הוי' תועלת מזה דיהא מועיל חצירו דהשליח כנ"ל ואין סברא לשנות לפעמים בנוסח הרשאה דלנערה שיש לה אב לכתוב כן, ולכל הנשי' שבעולם לכתוב לרשות שלוחה, ולכן בדקדוק כתב המחבר לכתוב הלשון בקצרה ורב האיכות והיינו לשליח שלוחה (נוסח כולל לנערה מאורסה שיש לה אב ולשאר הנשים] דזה מועיל בכל גווני לחצר דשלוחה ושליח דאבי', ולכן לא כתב המחבר בשליח שלוחה אף עד מאה שלוחים כמו בשליח שלוחו], ואף שבזה"ז אין אנו נוהגים לעשות ש"ק, עכ"ז הא בעת הדחק עושין כנ"ל, וכבר ראינו שתקנו לכתוב בנוסח ההרשאה עניני' שאין תועלת מהם, כמו בהא דכותבין אף בלא אונס דאינו רק לרווחא דמלתא כמש"כ הב"י והגר"א זצ"ל (ס"ק ס"ד) ע"ש, כ"שכ שצריכים לפרש ענין דהוי' תועלת גדולה ממנו במקום הכרח לעשות ש"ק, ולכן הרמ"א שכתב דבזה"ז אין עושין שליח לקבלה, אפ"ה סתם והסכים בנוסח ההרשאה כהמחבר, וגם שליח שלוחה הוי תועלת אם ירצה לעשות חצירו לשליח כגון שהשליח אינו בבית שהגט מונח בו וכה"ג

וע"פ מש"כ י"ל מלתא חדתא בגט הנשלח משכ"מ וכה"ג ע"י ש"ה למקום רחוק, ובתוך כך יש חשש שימות ובעת הדחק הוא עושה ש"ק, ועדיין יש חשש לש"ק שבתוך כך עד שיבא למקום של ש"ה שמא ימות הבעל ותהי' זקוקה ליבם ולא נודעו אחיו היכן המה וכה"ג, ואין באפשרות האשה שתשכור בעצמה הרשות של הגט, די"ל דישכור השליח לקבלה רשות המשחמר' במקום שהגט מונח ת"י ש"ה, ולעשות לש"ק את חצירו לקבל את הגט, דכבר הוכחתי כהטור דחצר דשליח וגם חצר שאינו עומד בצידו מהני בשליח, א"כ הוכרח לכתוב בנוסח ההרשאה לשליח שלוחה דיהא מועיל אף להרא"ש והרבה פוסקים דס"ל דחצר דאינו עומד בצידו לא הוי רק דין שליחות, דדלמא תהא עת הדחק וכה"ג

ואף דהאידנא אנו נוהגים שלא לגרש ע"י חצירה כמבואר ברמ"א (סי' קל"ט סעיף י"ד), עכ"ז פשוט דגם עתה בעת הדחק מהני חצירה, וראיה לזה דהא מה דאין מגרשין ע"י חצירה הוא ממרדכי (פ' המגרש) דכתב בזה"ל דנהגו העם שלא לגרש ע"י חצירה, וג"כ סיים דע"כ טוב ליתן לידה עכ"ל, א"כ משמע דאינו רק טוב לכתחלה היכא דאפשר בגט אחר, אבל לא בעת הדחק, וכמש"כ הט"ז בהא דעכשיו אנו נוהגים שלא לגרש ע"י ש"ק דבעת הדחק מהני דהא לא היתה תקנה ע"ז, ועוד דהא קיי"ל ביו"ד (סי' רמ"ב) ש"ך (ה' או"ה שם) דבדרבנן סומכים על יחיד נגד רבים בעת הדחק, וכש"כ דסומכים על רבים נגד יחיד א"כ כיון דעיקר המנהג נובע משיטת ר"ח כמש"כ המרדכי דפי' הגמ' דואת לא תעבד עובדא עד דמטי גיטא לידה למעט קנין חצירה, אבל רוב פוסקים שהם תוס' והרא"ש ור"נ ומרדכי וכל הפוסקים ורמב"ם דפי' ואת לא תעבד עובדא כו' היינו למעט קרוב לה, והוי הר"ח יחיד נגד רבים דנהי דחיישי לדבריו לכתחלה, אבל בעת הדחק ודאי סמכינן על רבים, וכן משמע בהרמ"א גופי' שמתחלה כתב דלכתחלה אין לגרש ע"י חצירה א"כ משמע דבדיעבד מגורשת ואח' כתב הרמ"א דאף דבדיעבד אינה מגורשת, ולמש"כ ניחא דלכן בדיעבד אינה מגורשת כיון דלכתחלה אין לגרש ע"י חצירה, וכיון דעבר על התקנה לכן בדיעבד ג"כ אינה, מגורשת, כדמצינו כה"ג בכמה דוכתי, אבל היכא דא"א בגט אחר אף לכתחלה מגרשים בחצירה בעת הדחק, ולא הו' תקנה כלל בזה, ואם עושה חצירה לש"ק מהני כמו כל ש"ק דמהני במקום הדחק

ענף ב

ובעיקר הך דינא דש"ק מקבל משליח בעלה כנ"ל כמבואר בגיטין (דף ס"ג), ומאן דפליג טעמו משום בזיון וגזירה כו', יש להקשות מהא דהוכיח הש"ס (שם דף י"א) ש"מ התופס לבע"ח וחב לאחרים קנה, ופי' הר"נ (שם) דלא כהתוס' (שם) וזהו משום דכל אדם יכול להיות שליח מדעתו לזכות לחבירו וכשא"ל האדון