באר יצחק אבן העזר רסב

שלא כדין מ"מ הא שיטתו דאף באנסוהו ב"ד של ישראל שלא כדין כשר הגט מה"ת, לפי דשייך גם בזה מצוה לשמוע ד"ח, וכמש"כ הלח"מ שם, א"כ מוכח מהרמב"ם דכש"כ באנסוהו כדין ובא אח"כ לב"ד של ישראל ואמר רוצה אני דכשר הגט, ובזה לא מצינו שום חולק על הרמב"ם, וב"ה שמצאתי בתשובת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ט"ז) בד"ה ומ"מ למדנו מתשובה זו כו' גט מעושה בעכו"ם כו' שכתב דאם לא היו המסיתין ישראל ושוב בפני ב"ד של ישראל נתרצה לגרש ואמר רוצה אני דכיון דהם לא אנסוהו ובפניהם אמר רוצה אני לא מיבטל גיטא ומיהו אי אינהו שדו בי' גודא רבא לפניהם כלפני עכו"ם דמי עכ"ל, א"כ בנ"ד דלא הלכה לבקש מהם שיכופו לגרשה והב"ד עשו כד"ת דודאי שייך בזה מצוה לשמוע ד"ח כשר הגט לכל השיטות

ובפרט בנ"ד דנתנה לו מעות כדי שיגרשנה מרצונו הטוב דהא להרבה פוסקים ס"ל דגם בגט מהני' נתינת מעות לומר דהוי כמו תליוהו וזבין, ודס"ל דנתינת מעות לא מהני' בגט משום דאשה לאו לזבינא קאי הוא השלטי גבורים (ס"פ המגרש) והובא ברמ"א (סי' קל"ד) עכ"ז הא לדידי' יש היתר אחר בנ"ד, דהא מהש"ג (פ' מי שמת) משמע דפסק כהרא"ש בשכ"מ שהקדיש נכסיו דספק אומדנא מקרי דברים שבלב כנ"ל בארוכה, א"כ ה"ה בנ"ד דהוי ספק אומדנא, ולהרמב"ם שפסק בהא דהקדיש נכסיו דאין מוציאין מספק, עכ"ז הא נתבאר לשיטתו היתר בנ"ד, משום דהא ס"ל דגט מעושה בא"י אינו פסול אלא מדרבנן כנ"ל בארוכה, ולהרא"ש והטור דס"ל דגט מעושה בטל מה"ת, עכ"ז הא שיטתם גבי שכ"מ שהקדיש נכסיו דמספק אומדנא אין מבטלין למה שאמר בפיו, ולהרמב"ן שכתב בחידושיו לב"ב (פ' חזקת הבתים) דגט מעושה בטל מה"ת כסוגיא דהמגרש, עכ"ז הא מבואר בש"ך ח"מ (סי' רנ"ה ס"ק ח') שכתב בשם הרמב"ן במלחמות (סוף ב"ב)] שדעתו כשיטת הרב ר' יוסף הלוי דס"ל בהאיבעיא דשכ"מ שהקדיש נכסיו דלא מצי למיהדר בי' וי"ל דזהו מטעם של הרא"ש הנ"ל, ולשיטת הרשב"א בתשובה (סי' תקע"ג) שכתב דגט מעושה כדין בעכו"ם בטל ע"ש, וגם הא משיטת הרשב"א שהובאה בש"ך (יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד)] משמע דס"ל גבי האיבעי' דהקדיש נכסיו דחוזר מספק ולא כשיטת הרא"ש הנ"ל, וגם הא נתבאר לעיל דשיטת הרשב"א דאף ספק אומדנא שאינו ספק בדין ג"כ מבטל מעשה וכמש"כ לעיל בשמו גבי הא דחיישינן שמא נשארו לו נכסים במדה"י דכתב המל"מ (פ"ח מה' זכיי') בשמו דלכן חיישינן שמא כו' משום שקנו מידו הרי לא נהג במתנתו כדין מתנת שכ"מ עכ"ל, משמע דלולא זאת לא היינו מוציאין מיד המוחזק וגם ספק אומדנא מבטל מה שאמר בפיו, עכ"ז הא שיטת הרשב"א [הובא' בב"י (אה"ע סי' קל"ד)] דנתינת מעות מהני' אף בגט דיהא כמו תליוהו וזבין, ואף קצת מעות מהני לשיטתו [הובאה במהרי"ק ססי' קפ"ה ע"ש], ע"כ לכל השיטות יש להכשיר בנ"ד לכ"א מטעם אחר, ואף דאינן מסכימין מטעם א', עכ"ז הא שיטת הרמ"א בח"מ (סי' כ"ה) ומהרי"ק בתשובה והמהרי"ט (ח"ב סי' ט') דכתבו דמהני רוב אף שאינן מסכימין מטעם א', ואף דשיטת הש"ך שם להחמיר, עכ"ז הא כבר כתבתי דהיכא דלכל השיטות יש למצוא איזה קולא אף מטעם אחר לכאו"א דאז לכ"ע כשר וסמכינן ע"ז להקל, וע' ביו"ד בש"ך (ססי' רמ"ב) בסוף או"ה שמרומז בדבריו החילוק הנ"ל [וע' בג"פ (סי' קכ"ב ס"ק ח') ובנו"ב (מה"ת ח' ח"מ סי' ג') מזה, ובש"ך (יו"ד סי' נ"ד ס"ק ט')], ובפרט למה שיבואר (בסי' שאח"ז) בעז"ה דלכ"ע ספק אומדנא במציאות מקרי דברים שבלב ודאי דיש להקל לכ"ע מטעם א' בנ"ד

לכן בנ"ד דהוי' ג"כ נתינת מעות וגם נתן ת"כ שמגרשה מרצונו הטוב יש להקל לכל השיטות, ואף אם היו הגירושין על נייר שלה, די"ל דזה הוי כמו אנסוהו לקנות כנ"ל, עכ"ז הא כבר נתבאר דהיכא דשייך מצוה לשמוע ד"ח אז גם באנסוהו לקנות קני, ובנ"ד הא יש כאן מצוה לשמוע ד"ח, ע"כ אין כאן פקפוק כלל וכשר בנ"ד לכ"ע

ומצאתי בספר שיבת ציון (סי' צ"ו) שכתב נידון חליצה שכפהו המושל לחלוץ, והעלה דאף דאמר עתה שרוצה לחלוץ מרצונו הטוב מ"מ אינו מועיל דהא לא תש כח האנס ע"ש, אך ז"א בנ"ד, דשא"ה דע"פ דין אינו מחוייב לחלוץ כמש"כ הש"צ (שם ולכן אינו שייך התם מצוה לשמוע ד"ח, ועוד דהא הלכה לפני המושל כמבואר שם, ושוב אין ב"ד נזקקין לה כמבואר בח"מ (סי' כ"ו) כנ"ל בארוכה, אבל בנ"ד שלא הלכה לפני המושל לבקש ע"ז, ודאי שייך לומר מצוה לשמוע ד"ח כיון דע"פ דין מחויב לגרשה בנ"ד, והוא מן הכופין להוציא כמש"כ התוס' בכתובות (דף ע') וכנ"ל בארוכה, לכן דעתי מסכמת להקל, וכמש"כ כת"ה בפלפולו הנעים להתירה מכבלי העיגון, ומחמת טרדתי לא הי' לי פנאי לעיין בדברי: האחרונים בזה, והנלע"ד כתבתי, א"ד ידידו הדוש"ת יצחק אלחנן בהרב מוה' ישראל איסר זצ"ל חופ"ק ניעשוויעז

סימן יא. בענין ספק אומדנא הנ"ל

בטור ח"מ סי' רל"ב סעי' כ"ג) כתב בשם הרמ"ה במוכר שור ונמצא נגחן דהוי מקח טעות אם המעות עדיין ביד הלוקח ולא מבעיא אם רוב קונין לחרישה אלא אף כי הדדי נינהו הממע"ה, וקשה הא אף בקנה לחרישה אינו בטל המקח רק מחמת אומדנא דלחרישה אין קונין שור נגחן, א"כ בספק אם קנה לחרישה איך מבטלין המקח ולולא דברי הטור הי' מקום לומר דהרמ"ה לשיטתו אזיל, דהא הובא בטור ח"מ (סי' ר"נ) בשם הרמ"ה דכתב גבי הקדיש נכסיו בשכ"מ דמספק אין מוציאין מחזקת הנותן ע"ש, אלמא דס"ל דספק אומדנא ג"כ מבטל אמירתו, א"כ ה"ה התם בקנה לחרישה, אבל לשיטת הטור דס"ל (שם) כשיטת הרא"ש דמספק אומדנא לא נתבטל ההקדש וההפקר וכן משמע מהטור (סי' רנ"ב), קשה אמאי סתם כאן כשיטת הרמ"ה

ויש לחלק דדוקא היכא דהספק הוי באומדנא אם היתה אומדנא כלל, כמו בהקדיש נכסיו דנסתפקנו אם נתכוין להקדיש על תנאי שיחזור בו כשיעמוד, וכן בנ"ד בהגט דנסתפקנו אם נתרצה בלבו או לא, והספק הוא על מחשבתו, ע"כ מקרי דברים שבלב כיון דלא נודעה מחשבתו בבירור, אבל התם בספק אם קנה לחרישה או לטביחה דלא נולד לנו ספק במחשבתו אלא דאי נימא דקנה לחרישה אז ממילא הוי כהתנה בפי' דהא אומדנא דמוכח' הוי כפי' בפירוש), אין זה מקרי סתירה למה שאמר בפיו, כיון דעיקר הספק אם קנה לחרישה או לטביחה אינו רק ספק פי' להמכירה, וזה דומה למש"כ הרשב"א בחידושיו (קדושין דף נ') באהא ה"ז נזיר דכיון דזהו פירוש לדבריו לא מקרי דברים שבלב כנ"ל (בסי' הקודם) בארוכה

אבל באמת ז"א, דהא גבי שכ"מ שנתן נכסיו דחיישינן שמא יש לו נכסים אחרים במדה"י דכתב הרא"ש בב"ב (פ"ט סי' כ"א) לפרש דלכן חיישינן מספק לאפוקי ממונא משום דלא אמרינן אומדנא אלא היכא דברור לן בודאי ולא היכא דמספקא לן אי אמרינן אומדנא, ומזה יליף הרא"ש להא דשכ"מ שהקדיש נכסיו הנ"ל, והתם הוי הספק דשמא לא שייר כלל במדה"י ואין זה ספק במחשבתו רק ממילא דאי נימא דאין לו נכסים כלל אז הוי כהתנה בפי', ומ"מ מקרי זה ספק באומדנא, והוי דברים שבלב, דלא מצי לבטל לאמירתו, וה"ה בספק אם קנה לחרישה או לטביחה דג"כ מקרי ספק באומדנא דלא מצי לבטל למכירתו בפיו א"כ קשה על הטור כנ"ל

ויש לתרץ דהא כבר כתבתי לעיל (בסי' הקודם) בהא דכתובות (דף ע"ג) דמספקא לן אם סתם בני אדם קפדי על מומין וצריכה גט רק מספק, דכיון דזה ברור