באר יצחק אבן העזר רנט

כדין בעכו"ם בטל מה"ת עכ"ז בנ"ד יש להקל משום דדוקא היכא דחזינן דאינו רוצה ליתן הגט רק מחמת כפיי' אז כיון דהוי ודאי אנוס מקרי אומדנא ודאית, דאינו מגרשה מרצונו הטוב, אבל בנ"ד דבפעם הב' בבואו לב"ד לא ראינו שום אונס רק אדרבה אמר בפיו בפי' שמגרשה מרצונו הטוב, רק דאנן מספקינן שמא אמר זה משום יראה, ז"א רק ספק גט מעושה כנ"ל, ע"כ כיון דבדבורו בפי' אמר שמגרשה מרצונו הטוב י"ל דזה מקרי דברים שבלב, וכיון דסותר למה שאמר בפיו אינן דברים, ואף היכא דיש אונס ונאנס לפרש ג"כ מקרי דברים שבלב כדמוכח מהא דקידושין (דף נ') דיליף דדברים שבלב לא הוי דברים מהא דכופין אותו, רק הש"ס דחה זה מטעם אחר, וכמש"כ התוס' (ר"פ השולח) בשם ר"י בד"ה מהו דתימא כו', ע"כ לשיטת הרא"ש הנ"ל יש להקל בנ"ד, ואף דהרמב"ם ס"ל גבי הקדיש נכסיו מהו דמספיקא לא מפקינן כמבואר' שיטתו בח"מ (סי' ר"נ) אלמא דס"ל דספק אומדנא לא הוי דברים שבלב ודלא כהרא"ש, עכ"ז הא לשיטתו כבר נתבאר דיש להקל בנ"ד מטעם אחר, דהא ס"ל דגט מעושה כדין בעכו"ם כשר מה"ת, ע"כ לכל השיטות יש להכשיר הגט בנ"ד

ועדיין יש לפקפק ולומר דכיון דאינו כשר לדידהו מטעם אחד, וזה חולק על טעמו של זה, א"כ הא מבואר בח"מ (סי' כ"ה סעי' ב' ש"ך ס"ק י"ט) דבדאורייתא לא סמכינן להקל אם הרוב אינן מסכימין מטעם אחד לכן אף דהרבה פוסקים ס"ל כשיטת הרא"ש בהא דהקדיש נכסיו כמש"כ הש"ך (סי' ר"ן ס"ק ד' ע"ש), עכ"ז כיון דהרמב"ם חולק ע"ז ואף דלדידי' יש להקל מטעם אחר מ"מ אין זה מטעם א', וכבר הבאתי ראי' לזה (לעיל ח' או"ח ססי' ז') מהא דקיי"ל אין הכרעה שלישית מכרעת, וכתבו התוס' בב"ק (דף קט"ז) ובשא"ד, דזהו משום דאינו מטעם א' ע"ש, אכן כבר כתבתי לעיל (שם) דדוקא לענין רוב המקילין שלא מטעם א' שלא יכריעו את המיעוט האוסרין, אבל היכא די"ל דכ"ע ס"ל להתיר אף דזה חולק על טעמו של זה ואינו מטעם א' כה"ג יש להקל והבאתי (שם) ראי' לזה מירושלמי סנהדרין (פ"א ה"ג) ע"ש, וכן בנ"ד, דלהרא"ש והטור אף דס"ל דגט מעושה כדין בטל מה"ת, הא כשר לדידהו משום דספק אומדנא אינו מבטל להאמירה בפירוש וכמו שפסק הטור בח"מ (סי' ר"נ ורנ"ג), ולשיטת הרמב"ם דפסק גבי שכ"מ שהקדיש נכסיו דספק אומדנא מבטל מספק לאמירתו הא נתבאר אליבי' להקל משום דפסק דגט מעושה כדין כשר מה"ת, והרי"ף גבי האבעיא דהקדיש נכסיו מהו י"ל דס"ל ג"כ . כהרא"ש בזה. ענף ו

ועוד נלע"ד דדוקא בספיקא דדינא כמו בהקדיש נכסיו דאי נימא לאומדנא דנתן ע"מ לחזור כשיעמוד מחליו דאז הוי' אומדנא דמוכח' לכל אי הוי הדין דיכול לחזור דהא לעולם שייכא האומדנא הנ"ל ס"ל להרמב"ם וש"פ דזה לא מקרי דברים שבלב, משום דהא אנן מסופקים דלמא הדין כך ואז הוי' אומדנא ברורה לכל, משא"כ בספק ובמציאות ומעשה כמו בנ"ד דאנו מסופקים אם חזר ונתרצה או לא [ואף דנימא דחזר ונתרצה עכשיו, מ"מ אין זה כלל בכל דוכתי] דכה"ג שפיר י"ל כיון דלא הוי' אומדנא ברורה [כיון דבכל אדם ובכל פעם יש להסתפק כן לכן אין זה מקרי אומדנא דמוכח' וכ"ע מודי דהוי דברים שבלב דהא אין לנו במה לתלות בודאי הוכחה, וראי' לזה מהא דגיטין (דף ל"ד) בפלוגתת אביי ורבא בגילוי דעתא בגיטא דהוכיח אביי מהא דרב יהודא אשקלי' גיטא כו' וא"ל לסהדי אותיבו קרי באודנייכו כו' ורבא האי דקא רהט בתרייהו דא"ל אשור הבו לה כו' וכבר כתבתי בפלוגתתם דאביי ס"ל גילוי דעתא בגיטין לאו מילתא אף באומדנא ודאית, משום דס"ל דאומדנא אינה מבטלת את הדיבור שקודם לה כדחזינן (ר"פ האומר) כה"ג פלוגתא אי דיבור מבטל דיבור, אבל מחשבה אף דמוכח' לכל אינה מבטלת את הדיבור הקודם לה, ולכן גילוי מילתא בגיטין הקודם מהשליחות מצינו דמבטל כמש"כ הב"ש (סי' קמ"א ס"ק צ"ח ע"ש), ורבא ס"ל מילתא הוא, משום דס"ל דאומדנא דמוכח' יכולה לבטל מעשה הקודם, א"כ קשה לרבא אמאי מיקל בהא דא"ל לסהדי אותיבו קרי באודנייכו וכתבו משום דאמרינן דנתכוין לומר אשור הבו לה, הא יש לחוש לחומרא דלמא נתכוין לבטל את הגט והוי ספק דאורייתא, וקשה כנ"ל

ולכן נלע"ד להוכיח מזה דספק במציאות ומעשה כ"ע מודי דמקרי דברים בלב, וע"כ כיון דאנו מסופקים אי נתכוין לבטל או לא, לא מצי לבטל למה שאמר בפירוש לכתוב הגט, וכ"ע מודי דספק בכוונתו אינו מועיל לבטל האמירה, וה"ה בנ"ד שמסופקין אנחנו באומדנא שלו אם גירש מרצונו הטוב או לא דזה מקרי דברים שבלב ולא חיישינן לזה כלל, והא התם בגיטין אתחזק ג"כ איסור . א"א ואפ"ה תלינן להקל, וה"ה בנ"ד

ויש להעיר בזה מהא דב"מ (דף קי"ח) דחד מ"ד ס"ל דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה לציבור, והא זה לא הוי אלא ספק בעלמא ובפיו הא מסרן ואפ"ה חיישינן א"כ תקשה מזה על מש"כ דספק אומדנא מקרי דברים שבלב, אכן כיון דנתבאר מהא דגיטין דרבא מיקל מספק דתלינן דדלמא כיוון אשור הבו לה כנ"ל, והא התם בב"מ קאמר רבא בל"ק דרבנן ס"ל דחיישינן שמא לא מסרן יפה, בע"כ מוכח לחלק ביניהם, משום דבלא"ה בע"כ מוכח דמאן דס"ל לחוש שמא לא מסרן יפה יפה הוי משום דס"ל דזה הוי אומדנא וודאית דרוצה שיהי' הקרבן קרב משלו ולא משל ציבור, וע"פ רוב הוא כן, ואינו מהימן הבע"ד משום דכבר כתבנו [חלק יו"ד סי' ט"ז] הה ס"ל דע"א אינו נאמן נגד הרוב ואכמ"ל, דאל"כ קשה הא הוי דברים שבלב כמו שהקשה המל"מ (ה' שקלים פ"ד ה"ו), והא דאמרו בלשון חיישינן הא מצינו בגיטין (דף י"ט ודף מ') דלשון חיישינן הוי לפעמים וודאי ע"ש, בפרט דהרמב"ם פסק (פ"ח מה' כלי המקדש ה"ז) דיחיד שהתנדב ומסר לציבור מועיל, לכן אין מזה סתירה למה שהוכחנו מהא דגיטין דספק בכוונה שלו מקרי דברים שבלב לכ"ע כנ"ל

ועפ"ז יש לתרץ קושית הסמ"ע (סי' ר"נ ס"ק י') שהקשה על המחבר דס"ל בשכ"מ שהקדיש נכסיו דבטל ההקדש מספק ואלו בספק שמא נשארו לו נכסים במדה"י אמרו דחיישינן כו' די"ל דוקא בספיקא דדינא ס"ל להמחבר דלא מקרי דברים שבלב, דהא אי נימא דהלכה דאמרינן אומדנא דהקדיש ע"מ שיכול לחזור בקומו מחליו אז הוי זה אומדנא דמוכח' לכל, ע"כ הוי זה כמו ספק אם פי' בפירוש כאומדנא הנ"ל או לא, דהא אומדנא דמוכח' הוי' כמו פי' בפירוש, אבל בספק במעשה אי נשארו לו נכסים במדה"י הוי דברים שבלב ולא מבטלין המתנה שנתן בפיו, ועדיין יש לדון בזה, וע' במשנה למלך (פ"ח מה' זכיי' ה"כ) שכתב בשם הרשב"א טעם אחר על מה דחיישינן שמא נשארו לו נכסים כו', א"כ מוכח מן הרשב"א הנ"ל דאף בספק אומדנא שאינו ספק בדין ג"כ מבטל מעשה, אך לקמן (בסי' שאח"ז) יבואר דמוכח ג"כ מהרשב"א דס"ל דספק במציאות הוי דברים שבלב

ולכן שפיר י"ל דהא דפסל המהרי"ק וחשש שמא עשה כן מן יראת האנס היינו היכא דאינו מחוייב לגרשה, א"כ אז להרמב"ם דס"ל דספק אומדנא בהקדיש נכסיו מבטל מספק את דבורו שהוציא מפיו, הוי זה כמו כל ספק דאורייתא, בפרט דהא איתחזק איסור א"א, ואף דהוי ספק במציאות, מ"מ י"ל ג"כ כיון דאינו מחוייב לגרשה ע"כ אין זה ספק כלל לומר שמא נתרצה, דכיון דע"פ דין אינו מחוייב לגרשה אמרינן דוודאי לא נתרצה, דלמה לי' למחול הזכות שיש לו באשתו המשועבדת לו למ"י וכמה מילי והא קיי"ל דמחילה הוי' טענה גרועה [וכן מצינו בגיטין (דף י"ח) דקרו בש"ס התם לגט בשם פורעניות לא מקדים אינש כו'], אבל בנ"ד דמחוייב לגרשה ע"פ דין שפיר י"ל כיון דלא ראינו את האונס בפעם השני' דנתרצה ועשה כן מחמת ניחותא דמצוה, ובוודאי מקרי זה ספק באומדנא דלא מבטלינן למה שאמר בפירוש כנ"ל, ואפשר דלכן בתש כח האנס כתב המהרי"ק בתשובה הנ"ל דהוי דברים' שבלב, משום דספק לנו באומדנא שלו, ואף שזהו דבר חדש שלא העירו האחרונים, מ"מ נלע"ד לסמוך על זה להקל, כי הוא יסוד גדול בעז"ה.