באר יצחק אבן העזר רנו

וי"ל דהרמב"ם מהא דגיטין למד להכריע [כסוגיא דב"ב] דד"ת גט מעושה בעכו"ם כשר משום דיליף זה מהא דאנפרות הנ"ל, ואין לדחות דשא"ה משום דקיבל זה עבור חובו הוי כמו קבלת זוזי לשיטת הרמב"ם דס"ל מלוה קנה במכירה (כידועה שיטתו בח"מ (סי' קצ"ט וסי' ר"ד)], דהא גם הוא ס"ל דמלוה אינה נחשב' להנאה כלל דהא בקדושין אינה מקדושת במלוה וכן במודר הנאה פורע חובו אף בע"ח דוחק כמבואר בח"מ (סי' קכ"ח), [והא דפסק דמלוה קונה במכר כבר כתבתי בחידושי לח"מ לבאר זה בארוכה, וע' בנתיבות (סי' קצ"ט ס"ק ב' וסי' שד"מ ס"ק א') שבארו ג"כ ע"ש], א"כ לפירושו באנפרות הנ"ל מוכח שפיר דגם גט מעושה בעכו"ם כדין כשר, דכיון דעכ"פ מחוייב לגרשה ודאי גמר לגרשה, ובעז"ה שיטת הרמב"ם מתורצת

ענף ג

ועוד י"ל דהרמב"ם יליף דגט מעושה בעכו"ם כדין כשר מה"ת מהא דקיי"ל דגט המעושה בישראל כדין כשר, אף בב"ד של הדיוטות אף האידנא דליכא סמוכין, משום דשליחותייהו דקמאי קא עבדינן, וידועה שיטת הרשב"א והר"נ [בסוף גיטין דהא דשליחותייהו קעבדינן זהו מדרבנן כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל עגונות, ועדיין תקשה איך עוקרין דבר מה"ת, דמה"ת בעינן סמוכין, וכמו שתמה הנתיבות (סי' א') ע"ש, ואין לומר דמשום אפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' נגעו בה, דא"כ תקשה באשה שזינתה דכופין להוציאה כמש"כ המג"א, דכיון דהאידנא ליכא סמוכין א"כ ממילא תהא הפקעת קידושין למפרע ותהא מותרת לבעלה וגם בני' יוכשרו, וכן תקשה ביבמות (דף ל"ז) דמהדרינן תקנתא במעוברת חבירו הניסת לכהן ע"ש, הא יש להמציא תקנה דלא ירצה לגרשה ויכפוהו הב"ד לגרשה ותהא הפקעת קידושין ומותרת לו, וכן כל כה"ג רבות בש"ס, ואף שי"ל בזה דאף דאפקעינהו רבנן לקדושי' מיני', מ"מ נשארו קדושי דרבנן [כמש"כ זה במק"א בשם הש"מ], מ"מ האמת יורה דרכו דדוחק לומר דיש עצה לצאת מפסול דאורייתא, וכן מוכח מהא דאמרינן בגיטין (דף פ"ח) דרב יוסף קא מעשה אגיטי ואמר מידי דהוי אהודאות והלוואות דאיך למד מזה דכופין אגיטי ולומר דאפקעינהו רבנן כו', אע"כ מוכח מכל זה דאין צריך בזה להפקעת קידושין, משום דאף היכא דלאו בני עישוי נינהו ג"כ כשר הגט, משום דכיון דמצווה ומחוייב לגרשה אמרינן דודאי ניחא לי', והא דמקשה בגיטין גבי רב יוסף מעשה אגיטי, והא הדיוטות נינהו, היינו דאין יכולין לכוף איתו לגרשה כיון דלאו בני עישוי נינהו, אבל בדיעבד היכא דעברו וכפו ודאי דכשר כשיטת הרמב"ם הנ"ל, והא דמקבלין גרים י"ל דס"ל כמש"כ התוס' בקידושין (ס"ב ע"ב) ד"ה צריך שלשה כו', משום דכתיב בי' לדורותיכם כן י"ל בשיטת הרמב"ם, וז"א רק לדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין, כמו שפסק הרמב"ם וכמש"כ האו"ת וסי' ג') דאף דכתב דד"ת חד כשר מ"מ זהו רק בחד דסמוך ע"ש, אבל לשמואל ור"נ דס"ל שנים שדנו דיניהם דין כמבואר בסנהדרין (דף ה') א"כ לדידהו י"ל דהא דמשמע בגיטין (במשנה שם) דגט המעושה בב"ד ישראל כשר ומשמע אף בב"ד של הדיוטות, ואינו פסול אלא בב"ד של נכרים כמש"כ הפ"י שם, משום דהא ס"ל דאף הדיוטות דנין מה"ת, א"כ לדידהו אין להוכיח וע"כ ס"ל שפיר דגט מעושה בעכו"ם בטל מה"ת, ולכן אמרו בש"ס אליבייהו דשמואל ורב נחמן דהא דרב משרשיא בדותא היא, משא"כ לדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין בע"כ מוכח מהך משנה דאף היכא דלאו בני עישוי נינהו ג"כ כשר הגט, דאף דהכפי' היא שלא כדין מה"ת, מ"מ כיון דמחוייב לגרשה זה הוי כמו מכר כמש"כ התוס' בב"ב (דף מ"ח) דתליוהו וזבין זביני' זבינא, ומזה הוכיח הרמב"ם לפסוק כסוגיא דב"ב דנקטו לדרב משרשיא לדינא, ועפ"ז מתורצת קושיית התוס' בסתירת הסוגיא דב"ב להא דגיטין (פ' המגרש) הנ"ל

גם יש לדון לכאורה בכוונת הרמב"ם דס"ל דגט מעושה בעכו"ם כדין כשר מה"ת, משום די"ל דהא דכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם קאי על אלקים [דיינים] דכתיב בפ' לעיל מינה בע' זקנים כמש"כ התוס' בסנהדרין (ב' ע"ב) ד"ה ליבעי נמי מומחין כו', א"כ י"ל דהיכא דיש ב"ד סמוכין היינו אלקים אז אסור לילך מה"ת לפני עכו"ם אבל היכא דליכא לפניהם כמו האידנא דליכא סמוכין אין בזה איסור מה"ת כדאי' כה"ג בפסחים (דף פ"ח) במש"כ התוס' שם בד"ה שה לבית כו' איך מאכיל הפסח שלא למנויו וכתב הר"נ והובא במהרש"א שם דכיון דאינו יכול להמנות כלל לכן אין בו העשה דלפי מנוייו ע"ש, וכמו דאי' בחולין (דף י"ז) דכי אסר רחמנא, בהמה דחזי' להקרבה אבל חי' דלא חזי' להקרבה לא אסר רחמנא, וכה"ג כתבו התוס' ביבמות (ע"ב ע"א) ד"ה משום דלא נשיב כו' דכיון דלא אפשר מעכבת וכ"כ התוס' שם (ע"א ע"ב) ד"ה מ"ט כו' ע"ש במש"כ דכיון דאינן יכולין לאכול קדשים כו' ומה"ט פסקו באו"ח (סי' י"ג סעי' ג') בנפסקה לו טליתו בשבת דאינו עובר על מ"ע דציצית משום דהא אינו יכול להטיל בה ציצית בשבת וה"ה בזה, אך יש לחלק ביניהם ולדון בזה הרבה ואכמ"ל], אבל מהרמב"ם והטור וש"פ מוכח דאף בזה"ז אסור מה"ת, (וכל זה בימיהם אבל האידנא דינא דמלכותא דינא כידוע)

ולכאורה יש להעיר מהא דסנהדרין (דף פ"ז) דאמרו גבי זקן ממרא דבד"מ בפלוגתא דשמואל ור' אבהו בשנים שדנו דיניהם דין ולמאן דס"ל אין דיניהם דין הוי קידשה בגזל, ולשיטת הרמב"ם דס"ל דאף היכא דלאו בני עישוי הם מ"מ אמרינן דכיון דמחוייב ע"ז דגמר ומקני דה"ה היכא דמחוייב לשלם לחבירו ג"כ נימא גמר והקנה ואמאי קרי לי' גזל, וי"ל דמיירי התם דלא אמר רוצה אני רק הב"ד מעצמם לקחוהו ממנו ואף דשיטת הרמב"ם בתליוהו וזבין דלא בעי רוצה אני, מ"מ זהו דוקא באנס ולא בגזלן כמש"כ המחבר בח"מ (סי' ר"ה סעי' ח') דגוזל והוחזק גזלן א"צ למסור מודעא, דלא שייך התם לומר אגב אונסי' גמר ומקנה, כיון דאינו יכול לעשות לו שום אונס זולת אותו השדה ע"ש, כמש"כ האחרונים שם, ואפשר דמזה הוציא הרמב"ם דינו לחלק בין אנס לגזלן ע"ש

ולשיטת הרמב"ם דס"ל דגט מעושה בעכו"ם כדין אינו בטל מה"ת אלא מדרבנן, ע"כ בנ"ד שספק לנו אם גירש בפעם ב' שבא לב"ד מרצונו הטוב או מחמת האונס כמו שאמר מתחלה הוי ספק דרבנן ולקולא, ואין לומר דהא איתחזק איסורא דא"א, והרבה פוסקים ס"ל דאף בדרבנן באיתחזק ספיקו לחומרא, דז"א שייך בנ"ד דיש לן לאוקמי על חזקת כשרות כיון דמחוייב ע"פ דין לגרשה, משום דאינו מקיים כל עניני אישות ואינה יכולה להיות אצלו כנ"ל, ומצווה ועומד הוא לגרשה, בפרט שנתן ת"כ שמגרשה מרצונו הטוב, א"כ נגד חזקת איסור יש חזקת כשרות, דהא חזקת כשרותו לא איתרע כלל, ובהא דלא רצה מתחלה לגרש לא איתרע חזקת כשרותו כלל דהא עיקר החיוב עליו לגרשה לא בא אלא משום שכפוהו בדיניהם לגרשה, ועכשיו מחמת הכפיי' חל עליו החיוב לגרשה לפי שאין מניחים אותו להיות עמה ומונע ממנה כל עניני אישות, דכופין בשוטי, כמש"כ הרא"ש ביבמות (פ"ו סי' י"א) והתוס' שם, לכן אפשר דהא דלא רצה מתחלה לגרשה דהי' סבור דאפשר שלא יכופו אותו וממילא יהי' עמה כדרך כל הארץ, ואחר שראה דאין להנצל מזה ואינו יכול להיות עמה נתרצה לגרשה מרצונו כפי חיובו שמוטל עליו, והוי שפיר חזקת כשרות נגד חזקת א"א ואזלינן בספיקו להקל ככל דרבנן, וכה"ג אמרינן בכתובות (דף נ"א) בשבויי לסטים דחיישינן שמא נתרצתה לסוף ואף דמתחלה הי' באונס והתם לא שייך לומר רוב נשים מתרצות א"ע בסוף ביאה כמש"כ שם ההפלאה, וכש"כ בנ"ד דשייך לומר אוקי אחזקת כשרות דנתרצה לקיים חובתו ולהצילה מכבלי העיגון, ולא שייך בזה לומר כל העושה ע"ד ראשונה עושה וכמו בתחלה הי' באונס וגילה דעתו דאינו רוצה לגרשה ה"ה עכשיו, דעיקר הסברא דכל העושה ע"ד הראשונה עושה הוא משום דשתק ולא התנה בפי' ודאי נתרצה ע"ד הראשונה, משא"כ בנ"ד דאמר בפעם ב' דמגרשה מרצונו הטוב ולא שתק, ומה הי' יכול לעשות יותר, כדמוכח מהא דכתובות הנ"ל.