באר יצחק אבן העזר רנה

ועכ"ז יש להוכיח מגיטין (מ"ד ע"א) דאמרו ת"ר גבאו בחובו או שלקחו סקריקון לא יצא לחירות ופי' רש"י משום דלמא למיקנסי' דהא הוי אנוס, ולדברי הנתיבות הנ"ל שכתב דיכול לגבות בדיניהם בעצמו בלא ב"ד ומקחו קיים, א"כ קשה אמאי לא יצא לחירות בגבאו בחובו, דהא זה לא הוי אונס כיון דע"פ דין ומחמת פשיעתו שלא סלקו במעות לזמ"פ יכול לגבות בעצמו, וכמו בלוה ע"מ למשכנו קנסינן לי' מחמת שהי' יכול לסלקו במעו' לזמן פ' כדי שלא יהא יכול למשכנו, ה"ה הכא הי' לו לחוש שמא יגבנו לעצמו כיון דיכול ע"פ דיניהם לגבותו בעצמו, ובע"כ מוכח כיון דחזינן דזה מקרי אונס, דע"כ ע"פ דין אינו יכול לגבות בלא ב"ד, ולכן הוי אונס משום דלא עלה על דעתו דיגבה ממנו באלמות, הרי דלא כדבריו, ואף דיש עדיין לדחוק בזה, מ"מ האמת יורה דרכו, וע"כ קשים מאוד דברי הרמב"ם הנ"ל

ולכן נלע"ד לומר דכוונת הרמב"ם לפרש הא דיורד מחמת חוב ואנפרות דמיירי דהעכו"ם אנס. את הישראל שיגבה לו עבור חובו את שדהו, דהא מיירי בעכו"ם בעל זרוע כמש"כ הרמב"ם להדיא [ואף שאינו אונס נפשות רק אונס ממון ג"כ קיי"ל דהוי אונס], וע' ברשב"א (גיטין בסוגיא הנ"ל) שהקשה להסוברין דבקצת דמים ג"כ אמרינן תליוהו וזבין זביני' זבינא, ולרבותינו דפירשו זראנפרות היינו שנותנים קצת דמים, א"כ הא הוי תליוהו וזבין דזביני' זבינא ע"ש, ואף די"ל דהגמ' מיירי דלא אמר רוצה אני, וע"כ מקחו בטל כפי' רש"י בע"כ, ומוכח מקושית הרשב"א הנ"ל שפי' לסוגיא הנ"ל דמיירי ג"כ דהעכו"ם אנס אותו עד שנתרצה למכור לו, ולכן שפיר הקשה, ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם פי' כן בכוונת הגמרא דמיירי שאנס אותו עד שנתרצה להגבות לו בחובו מרצונו ולא גבה מעצמו בלתי רשותו, ובפרט לשיטת הרמב"ם דס"ל בתליוהו וזבין לא בעי לומר רוצה אני, כמו שהובאה שיטתו בח"מ (סי' ר"ה), ודאי אתי בפשיטות שפיר כמש"כ

וזה ברור דבאנסו להגבותו בחובו לא הוי כמו תליוהו וזבין, דיש לחלק, דדוקא תליוהו זבין דקיבל זוזי דחשיב הנאה שפיר אמרינן דמחמת הנאתו גמר והקנה, משא"כ בגבה בחובו דהא קיי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת דזה לא הוי הנאה מחודשת, כמש"כ התוס' בקדושין (מ"ז ע"ב) ד"ה לעולם שט"ח דאחרים כו', כדקיי"ל המודר הנאה פורע חובו משום דזה לא הוי הנאה כלל, ואף להסוברים (בסי' ר"ה) דאף בלא נתן מעות רק שט"ח ג"כ הוי מכירה מעליא, י"ל משום דזה מקרי הנאה מחודשת, כמו דאיתא בב"ש באה"ע (סי' כ"ט ס"ק ו') דהרבה פוסקים ס"ל בקדשה בשט"ח שנותן לה מחדש מקודשת, אבל במלוה דאינה מקודשת, י"ל דלא מקרי הנאה דגמר ומקנה מחמת זה, וע' בב"ב (דף מ"ח) תוס' ד"ה קדיש בביאה כו', ובמש"כ שם דגבי גט לא חשיב זבינא מה שהבעל נפטר משאר וכסות, לפי שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה ע"ש, ולפמש"כ יש לחלק בפשיטות, דשאני בפטור דשאר וכסות דלא מקרי הנאה מחודשת, לכן לא חשיב כמו קבלת מעות, משא"כ בקדיש בביאה דמתחייב לה מעכשיו בשאר וכסות דהוי הנאה מחודשת שפיר הוי כמו תליוהו וזבין

וכיון דחזינן דבאנס אותו להגבותו בחובו מועלת מכירתו, ע"כ מוכח דכיון דמחויב לפרוע חובו וכמש"כ הקצה"ח (סי' קכ"ח ס"ק ג') דאין זה בכלל הפקעת הלואתו, א"כ באנס אותו העכו"ם לפרוע לו דאף דעכו"ם לאו בני עישוי נינהו [ובפרט העכו"ם הבע"ד], עכ"ז אמרינן דכיון דמחויב לפרוע חובו א"כ ודאי גמר ומקנה וכסברת התוס' (ב"ב שם) דכל מה דמחויב לעשות הוי כמו תליוהו וזבין, משום דאמרינן דהא בלא"ה יכפוהו ב"ד לגרשה, כמש"כ הרשב"ם (שם) ד"ה התם נמי נימא אגב אונסא גמר ומגרש כו' דבלא גט נמי לא תעמוד אצלו ע"ש, וזוהי שיטת הרמב"ם במאי דפסק בהא דאנפרות דמקחו קיים, משום דאזיל לשיטתו דס"ל דגט מעושה בעכו"ם כדין כשר, משום דאמרינן דבלא"ה יכפוהו ב"ד לגרשה, ולכן גמר בדעתו לגרשה אף דעכו"ם לאו בני עישוי נינהו, א"כ ה"ה בהגבהו בחובו דג"כ אמרינן דמחמת החוב המוטל עליו לפרוע חובו ודאי גמר והקנה לקיים מצות פריעת בע"ח, והא דלא פירש הרמב"ם בפי' דהא דעכו"ם הבא מחמת חוב מיירי באנס אותו שיגבה לו עבור חובו, י"ל משום דדרכו רק להביא לשון הגמ' וכמש"כ דבחדושי הרשב"א פי' כוונת הגמ' הנ"ל כן

ומירושלמי (גיטין פ"ה ה"ז) מוכח כפי' הרמב"ם, דבאנפרות דאין בה משום סקריקון היינו דמקחו קיים, דאיתא התם תני חכירי בתי אבות אין בה משום סקריקון, היורד משום חוב ואנפרות אין בה משום סקריקון, ואנפרות עצמה ממתנת לבעלה יב"ח עכ"ל, ובחכירי בתי אבות פי' קרבן העדה (שם) דא"צ להחזיר לבעלים כלום, א"כ ה"ה הא דתני אח"ז דבחוב אין בה משום סקריקון היינו ג"כ דמקחו קיים וא"צ להחזיר, אך בפי' הירושלמי נדחק הקרבן העדה מאוד ולעד"נ כמש"כ דכוונת הירושלמי דיורד משום חוב היינו דאנס הבעלים שיגבו לו בחובו ומקחו קיים ואנפרות היינו חוב נזקין כמש"כ הרמב"ם, ואנפרות עצמה היינו בגזל ועלילה שאין לו חוב ידוע, לכן דינו כמו סקריקון וצריך יב"ח דזה הוי כמו תליוהו ויהיב, גם י"ל דאנפרות עצמה היינו שהעכו"ם ירד לשדה מעצמו דלא אמר רוצה אני, וי"ל דהרמב"ם הוציא פירושו ודינו בסוגיא הנ"ל מירושלמי הנ"ל ע"פ פי' קרבן העדה הנ"ל, והרא"ש דפי' בהא דאנפרות דאין בה משום סקריקון ויכול להוציא מהלוקח אף בחוב ידוע והובא בטור ח"מ שם ובסמ"ע], י"ל דאזיל לשיטתו דס"ל גט מעושה בעכו"ם כדין בטל מה"ת, כיון דכפיי' שלא כדין הוי כמו תליוהו ויהיב לכן מוציאין מהלוקח, ואינו קשה מירושלמי הנ"ל די"ל דיפרש כפי' הפ"מ בחכירי בתי אבות דצריך להחזיר לתרי לשני דירושלמי שם

גם י"ל דהירושלמי אזיל לשיטתו, דבירושלמי קדושין (פ"ב ה"ו) איתא בקדושי מלוה לחומרא ובקרקעות לא קנה ובמטלטלי אין מוסרין אותו למי שפרע ביקש להעמיד לו מקחו כו' תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו עכ"ל, ובחידושי הרשב"א לקדושין [והובא בקרבן העדה (שם)] כתב לפרש דמוכר אינו יכול לחזור אף שלא מכר רק במלוה ע"ש וגם י"ל בפשט הירושלמי, דמספקא לי' אם מלוה קונה, ולכן בקדושי אשה אזלינן לחומרא, ובקרקעות דלא קנה משום דמוקי בחזקת מ"ק, ומיירי דאין הלוקח מוחזק, ובמי שפרע אין נותנין משום דמספיקא אין יכולין לקללו, א"כ לירושלמי אם מכר קרקע במלוה אין המוכר יכול לחזור כמש"כ הרשב"א הנ"ל, וכן לפמש"כ דמספקא להירושלמי בזה, ע"כ אם הלוקח מוחזק בקרקע יכול לתפוס מספק לשיטת הרא"ש גופא דפסק בתשובה כלל א' והובא בספר תקפו כהן דמהני' תפיסה בקרקע ג"כ בספיקא דדינא, לכן י"ל דאם אנסו להגבותו בחובו מקרי תליוהו וזבין, משום דמלוה הוי' כמו דנתן מעות מזומני' דמשום זה גמר והקנה, וע"כ כיון דהלוקח מוחזק מהני' תפיסתו דאין מוציאין ממנו, דכיון דמלוה קונה ונחשבת להנאה ה"ה דהוי' כמו קיבל זוזי וגמר ומקני, ועפ"ז ניחא מה שלא הקשה הירושלמי במה שהביא דאנפרות עצמה צריכה יב"ח כמו שהקשו בש"ס דילן הא אמרת אין בה משום סקריקון כו', משום די"ל דאזיל לשיטתו דמלוה נחשבת ג"כ להנאה והוי תליוהו וזבין, וע"כ א"צ הלוקח להחזיר, משא"כ אנפרות עצמה היינו שלא אנס לישראל שיגבהו על חובו כנ"ל או בעלילה שאין לו חוב ידוע כנ"ל, דינה ג"כ כמו סקריקון, משא"כ הש"ס דילן לפי מה דקיי"ל דמלוה אינה ככסף לקדש את האשה ולקנות בו, אלמא דלא נחשבת להנאה כלל, ע"כ מקריא תליוהו ויהיב, ומחמת החיוב דפריעת בע"ח הא קיי"ל לשיטת הרא"ש וש"פ דגט מעושה כדין בעכו"ם בטל מה"ת, לפי דלא שייכא מצוה לשמוע ד"ח, לכן פי' הרא"ש וש"פ בהא דגיטין דמקחו בטל, וע"כ שפיר תמהו בש"ס דילן על הא דתניא אנפרות עצמה צריכה יב"ח, דהא קאמר אין בה משום סקריקון משום דמיירי באינו מסור בידו להורגו וע"כ הפי' דצריך להחזיר בחנם, א"כ קשה מפני מה אמרו דאנפרות עצמה אם שהא יב"ח יש בו דין סקריקון, וע"כ אמרו דסקריקון עצמה כו', והרא"ש אזיל לשיטתו בזה.