באר יצחק אבן העזר רנד

הגט על א"ה כשר, כמו בגיטין (דף כ'), ומצאתי בתשובת ברית אברהם (ת' או"ח סי' כ"ו וכ"ז) שהעיר בזה, וכתב דבעי שיכתוב הגט על נייר של בעל ולא על הפקר ע"ש, וע' בב"ש (אה"ע סי' קכ"ד ס"ק י"ט) בשם הרש"ך, ולשיטת הג"פ דכתב דצריך הבעל לזכות בהנייר ובדינר של האשה שנותנת לשכר הסופר, בע"כ צריכים לומר דמה דאמרינן אקנוי' אקני לי', היינו דרבנן הפקירו להנייר שלה כדי שיהא יכול הבעל לקנות מהפקר, ולפ"ז יש לתרץ הסוגיות הנ"ל שלא יסתרו אהדדי, וי"ל דבב"ב מקשה הש"ס שפיר לרב הונא דס"ל דאמרינן אגב אונסו גמר ומקני, מהמשנה דגט מעושה בעכו"ם פסול, דאמאי לא אמרינן דאגב אונסו גמר ומגרש, דהא היכא דחייב ע"פ דין לגרש הוי כמו קבלת זוזי, כמש"כ התוס' שם ואף דכפיית העכו"ם הוי שלא כדין, דהא לאו בני עישוי נינהו, עכ"ז באמת סברת התוס' דחוקה מאוד, דהא באנסוהו למכור ג"כ הכפי' וההכאה הוי שלא כדין, ואפ"ה אמרינן דהיכא דלית לי' פסידא דמקבל תשלומין דגמר ומקני, א"כ ה"ה היכא דמחוייב ע"פ דין לגרשה מקרי לית לי' פסידא, דהא מחוייב לגרשה, וגם ב"ד של ישראל יכפוהו לגרש, ע"כ אף במה שהכו אותו הוי שלא כדין, עכ"ז הא תליוהו וזבין זביני' זביני, וקשה לר"ה, ואין לומר דזה הוי אנסוהו לקנות, דהא צריך הבעל לזכות בהנייר שיגרש דלא קני, דז"א, דכיון דע"פ דין המשנה הבעל מחוייב לתת שכר הסופר, א"כ לא מבעיא אם כותב על קלף שלו ודאי אתי שפיר, ואף בכותב על קלף ודיו של הסופר עכ"ז הא קיי"ל בח"מ (סי' ר"ה סעי' מ"ב) באנסוהו ליתן מעות ומחמת זה הוצרך למכור לאחרים דזה לא הוי אונס, כיון דהאונס לא אתי מחמתו ע"ש, וה"ה באונסים אותו שיגרש בגט כשר דמחמת זה הוכרח לתת מעות להסופר ולקבל ממנו הנייר והדיו דשפיר קני דהא האונס אינו בא מחמת הסופר, א"כ שפיר הקשו לר"ה מהמשנה, ומתרצי דבאמת ד"ת כשר רק מחמת שלא יהא כאו"א תולה א"ע בעכו"ם לכן פסלו, אבל סוגיא דגיטין דקאי שם על מימרא דאר"נ דגט מעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ובעכו"ם כו', מקשי שפיר אי לאו בני עישוי נינהו לא ליפסל, משום דאם לאו בני עישוי נינהו לא שייך גבייהו לומר מצוה לשמוע ד"ח, ואף דס"ל לשמואל תליוהו וזבין זביני' זביני כנ"ל, עכ"ז בזמן הגמ' שאחר המשנה שתקנו דהאשה נותנת שכר הסופר ור"נ ור"ח היו בזמן א', ובימי ר"ח מצינו בגיטין דף כ') דתקנו דהיא נותנת שכר הסופר], והבעל צריך לזכות בהנייר והקלף, כמש"כ הג"פ בשיטת הטור, וע' ברש"י (שם) ד"ה אקנויי אקני לי' רבנן כו', והא הסופר מקנה לבעל המעות כמבואר בח"מ (סי' קפ"ג) כה"ג, ובודאי מיירי דהיא נותנת שכר הסופר, דאל"כ הא זה גופא הוי שלא כדין מה שהבעל נותן השכר כיון דע"פ דין א"צ ליתן, והאשה מקריא בעל' המעות, וע"כ צריך הבעל לזכות כנ"ל, ומקרי זה כמו אנסוהו לקנות הנייר והדיו אך בב"ד של ישראל דהוי מצוה לשמוע ד"ח, ע"כ אף באנסוהו לקנות קני, משא"כ בב"ד של עכו"ם דלאו בני עישוי נינהו, דלא שייך מצוה לשמוע ד"ת, לו כן באנסוהו לקנות לא קני, ע"כ אפסולי, נמי לא ניפסול, ומה שתרץ רב משרשיא דחו, דמדלא גזר אטו כדין בעכו"ם מוכח מזה דהא דרב משרשיא בדותא היא, משום דלאו בני עישוי נינהו כנ"ל, והא דב"ב קאי על זמן המשנה ודגיטין על זמן האמוראים, ונכון בעז"ה, ויש להאריך בפרט זה הרבה, אך לפי שהרבה פוסקים ס"ל דאנסוהו לקנות קני, כמבואר בב"ש ובח"מ (אה"ע סי' מ"ב סעי' א') לכן קצרתי

ענף ב

והנה בנ"ד נראה ברור דהוי מן הכופין להוציא בדינינו, דכיון שאינם מניחים אותו מן הממשלה להיות עמה, וע"כ מונע ממנה כל חיובי איש לאשתו, כמש"כ כת"ה, א"כ זה דומה למש"כ התוס' בכתובות (ע' ע"א) ד"ה יוציא ויתן כתובה כו', דלכן בהא דהחולץ חוזרין אצל גדול למכפיי'ו לפי שמונע ממנה כל עניני אשות, וכ"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) ד"ה יוציא ויתן כתובה כו', ואף שהבעל אנוס, מ"מ הא מצינו (ס"פ המדיר) גבי מי שנולד לו ריח הפה וחוטם וכה"ג דג"כ הוי אנוס, מ"מ כופין להוציא, כש"כ בנ"ד.

ואף לפמש"כ הפ"י (כתובות שם), דלכן חוזרין אצל גדול לכפותו, משום שכופין אותו על מצות עשה דחליצה, מ"מ מודה בנ"ד דשא"ה די"ל דיכפוהו לזון ולשמש עמה, מה שלא שייך כן בנ"ד, דהא אין מניחים אותו מהממשלה, [ובעיקר דברי הפ"י הנ"ל הארכתי בחידושי לאהע'ז], ע"כ ברור ופשוט דנ"ד הוא מן הכופין להוציא בדינינו ג"כ, אך מה שיש להחמיר בנ"ד הוא לפי שהרבה ראשונים פסקו דגט מעושה בדיניהם אף שהוא כדין, מ"מ הגט בטל מה"ת, ע"פ סוגיא דגיטין (דף פ"ח), א"כ בנ"ד דאנסוהו המושלים לגרש יש להחמיר. **הג"ה אל תשכח אתה הקורא מש"כ לעיל (דף ק"ו ע"ד) בהג"ה המתחלת ודע דכל הדברים כו', ועפ"י דברינו ההם כלך בטח גם בכל דברי תשובתנו זאת

].** אכן שיטת הרמב"ם (בפ"ב מה"ג) דגט מעושה בעכו"ם כדין כשר מה"ת ואינו אלא פסול דרבנן, וכבר נתקשו בדבריו הכ"מ והלח"מ איך פסק כהסוגיא דב"ב, הא בגיטין אמרו דרב משרשיא בדותא היא כנ"ל

ומש"כ המשכנות יעקב והגט מקושר דסוגיא דגיטין קאי לר"נ ור"נ הא ס"ל תליוהו וזבין לא הוי זביני, אבל הרמב"ם פסק כרב הונא, לכן פסק כסוגיא דב"ב ע"ש, לא נהירא לי, דהא הכ"מ (פ"י מה' מכירה) כתב דלכן חילק הרמב"ם בין אנס לגוזל והוחזק בגזלן, משום דהרמב"ם ס"ל דהא דאמר ר"נ קרקע אין לו מעות יש לו, היינו משום דגזלן שאני, משום דגם ר"נ ס"ל כר"ה דתליוהו וזבין זביני' זביני ע"ש בכ"מ, א"כ אכתי קשה מאוד על הרמב"ם איך דחה הך סוגיא דגיטין והקל בדאורייתא, וכבר פקפקתי לעיל על תי' האחרונים הנ"ל הנ"ל

והנלע"ד בזה דהרמב"ם אזיל לשיטתו, דבגיטין (נ"ח ע"ב) אי' ת"ר הבא מחמת חוב ואנפרות אין בה משום סקריקון כו', והרמב"ם (פ"י ה"א מה' גזילה) כתב עכו"ם בעל זרוע ואנס נכסי ישראל וירד לשדהו מחמת חוב שהי' לו על ישראל או מחמת נזק כו' אם מכרה לישראל אין מוציאין מהלוקח, וכן פסק המחבר בח"מ (סי' רל"ו סעי' ז'), ושיטת הרא"ש ורש"י שם לפרש דאין בה משום סקריקון דיכול להוציא מהלוקח, ובאמת קשה בשיטת הרמב"ם דס"ל דהמקח קיים אף שלא גבה בב"ד, דהא קיי"ל דבלא ב"ד לא מהני' גבייתו, משום דאמרינן מאן שם לך, וכמבואר בח"מ (סי' ק"ג סעי' ח') ואיך יהי' עדיף כחו מכח הישראל, והנתיבות (בסי' רל"ו) שם תי' זה משום דקים לחז"ל דבדיניהם יכול העכו"ם לגבות בחובו לעצמו בלא ב"ד, וכיון דנתחייב בדיניהם דיינינן לי' כדיניהם ע"ש, ולענ"ד נראה להוכיח דלא כדברי הנתיבות בזה, מהא דגיטין (דף מ"ג ומ"ד) דת"ר לוה מן העכו"ם כו' יצא לחירות, מתיב ר"ש ועכו"ם שמשכן שדהו לישראל פטורה ממעשר כו', אבע"א בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו כו', ע"ש ברש"י ותוס', אלמא דדוקא בהתנה בפירוש ע"מ למשכנו בעצמו אז יכול למשכנו במטא זמני' אבל בלא התנה אינו יכול למשכנו בלא ב"ד ולגבות מעצמו ולכן לא שייך בזה לומר כסברת התוס' (שם) בסד"ה בשלוה ע"מ למשכנו כו' שכתבו הואיל ובידו למשכנו דיצא לחרות ע"ש, משום דבמה דצריך ב"ד לא מקרי בידו כמבואר בקידושין (דף ס"ב) דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, אבל להנתיבות דכתב דבדיניהם יכולים לגבות מעצמו בלא ב"ד, א"כ ה"ה דיכול גם ישראל לגבות לעצמו בלא ב"ד מהנכרי משום דאמרינן לי' כך דינכם

ואפשר לומר דלכן בעי התנה בפי' משום דבלא תנאי הי' יכול לסלקו במעות, דהא בב"מ (דף ע"ג) גבי עובדא דרב מרי בר רחל משמע דאף בכלות הזמן יכול לסלקו במעות, ע"כ הוצרך לומר דמיירי בהתנה ע"מ למשכנו, דאז אינו יכול לסלקו במעות בדיניהם, והא דגבאו בחובו (דסי' רל"ו דמקחו קיים כנ"ל, מיירי באינו רוצה לסלקו במעות, ולכן יכול למשכנו בעצמו