באר יצחק אבן העזר רנב

אחרת כמש"כ כ"ת, ולכן שפיר הקשה הש"ס שם, וכמו כן תקשה הכא כנ"ל

ועוד דהא קושית הש"ס שם כמ"ש יהודא וגליל דנקט, ופי' רשב"ם דה"ל למתני שלש ארצות לחזקה, א"כ ה"ה כאן ה"ל למתני היו לו שתי נשים בשתי ארצות וגירש אשתו דבארץ הזאת בשמו דבארץ אחרת כו', בע"כ מוכח דגם בנ"ד הוי נפ"מ לדינא דסתם יהודא וגליל כשעת חירום דמי

ועוד דהא מש"כ להקל בשיירות מצויות בשם המשתנה מחמת הברת הלשון עיקרו הוא רק לשיטת הר"נ, ובחידושי הר"נ לגיטין במשנה דהי' משנה שמו כתב בזה"ל דפעמי' הולך מיהודא לגליל וכן דרך השמות שהם מתחלפי' בחילוף המקומות כו', הרי דהר"נ לא כתב כמש"כ האשר"י דהיו גולין מחמת מרדין, א"כ תקשה דה"ל למתני היו לו שתי נשים בשתי ארצות כו' דגם בלא יהודא וגליל שייך לומר דדרך השמות שמתחלפים בשינוי הארצות, ולכן שפיר כתבתי להוכיח מדנקט התנא יהודא וגליל כמש"כ שם, וכמו שהוכחתי מהירושלמי כנ"ל

[לד] ובנידון שכתבתי להוכיח מסוף גיטין דקול ואמתלא עמו לא חיישינן שמא שמע בקול ולא שמע באמתלא, דה"ה היכא דההכרזה היא לפרש את הגט לא חיישינן שמא שמע בזה ולא שמע בהך, הקשה כ"ת עלי דהא אמרינן התם כיון דבעידנא דהוי קלא לא הוי אמתלא לאו כל כמינך דאתחזקת אמתלא, הרי דאף לפרש המעשה ג"כ חיישינן שמא שמע בזה ולא שמע בהך עכ"ל, אינו קשה, דהא מבואר שם ובאה"ע (סי' מ"ו סעי' ד') דאם האמתלא היא פי' טוב מהני' אף אחר כמה ימים, כגון ביצא קול שזרק לה קידושין מועיל הקול אף אח"ז לפרש שהי' קרוב לו, ודוקא אם יצא קול שקידשה סתמא לא מהני אחר זמן לפרש שהי' קרוב לו, משום דסתם קידושין הוא שלא בזריקה כמש"כ הח"מ שם (ס"ק ט'), ודוקא תנאי לא מועיל לפרש אח"ז משום דהוי כמו עקירה דהא כמה פוסקים ס"ל בח"מ (סי' כ"ט ומ"ו ופ"ב) דבכת"י יוצא ממק"א לא מהימני לפרש ולומר תנאי הי' בדבר אבל פירוש טוב מועיל אף אח"ז, כיון דנראים הדברים לב"ד שהוא אמת כמבואר שם, א"כ בנ"ד דהכרוז הוא פי' טוב ואין כאן רק גילוי מילתא בעלמא לפרש שבוואלין קורין לכל דוואשא בשם דוואסיא, ודאי דלא הוי תו חשש לעז כדהתם, ועוד דהא אף בתנאי ג"כ מהני ביצא קול ואמתלא עמו מיד, א"כ בנ"ד דבעת הגט יכולים להכריז ולפרסם הפירוש הנ"ל א"כ הוי כמו הקול ואמתלא בבת אחת,

ופשוט

[לה] ומה שהוכחתי מגיטין (דף י"ח) שהקשו למה גט שאין בו זמן האידנא מיפסל, הא בזה"ז ליכא חשש שמא יחפה והקשיתי לשאול דהא הוי דבר שבמנין, ומזה הוכחתי כסברת הב"א (בסי' מ"א), ודחה כ"ת משום דהא גם בזמן הבית לא תקנו חכמים זמן במקום דליכא חשש שמא יחפה, כדאמרו שם גיטין הבאין ממדה"י יוכיחו, ומתרצי הנהו קלא אית להו, א"כ דומה לגילוי שכתבו התוס' דלא שייך בזה דבר שבמנין עכ"ל כ"ת, תמיהני דהא מבואר (שם) בתוס' ד"ה הנהו קלא אית להו שכתבו להדיא דגם בהנהו גיטין הבאין ממדה"י תקנו לכתוב זמן, משום דהא דאמרינן הנהו קלא אית להו היינו דע"י זמן הנכתב בהגט דאינו ביום המסירה קלא אית להו, א"כ גם בזה שייך דבר שבמנין, ופשוט

[לו] ובעיקר דברי הב"א שכתב דבמקום מצוה לא שייך הכלל דדבר שבמנין צריך מנין אחר היכא דבטל הטעם, נראה לכאורה להוכיח מביצה (דף ו') דלא כדבריו, דהא כתבו התוס' שם דבזה"ז שאין חברי מותר, ואין לומר צריך מנין אחר להתירו, כיון דזה הטעם משום חששא ועבר החששא וכמו במים מגולין כו' ע"ש, אלמא דוקא משום דדומה לגילוי, אבל לולא זה הי' אסור משום דבר שבמנין, ולדברי הב"א הנ"ל א"כ הכא הא הוי מצוה משום כבוד המת, דמה"ט שווי' רבנן ליו"ט ב' כחול, ואפ"ה אמרו דאף דבטל הטעם מ"מ שייך בי' דבר שבמנין אמנם יש לחלק דשא"ה דהא שייך התם מצות יו"ט אי לא מחללינן לקבור את המת, וכן יש להעיר במה דהקשה הב"א (שם) מגיטין (דף ל"ז) דאמרו אי אכשור דרי מבטלינן, דמוכח דאף במצות שביעית אפ"ה צריך מנין אחר עכ"ל,. די"ל דהתם אי נימא צריך מנין אחר להתירו ומהני הפרוזבול לבטל מצות שביעית, אזי יהא הבע"ח מחוייב ועומד מצד פריעת חוב דהוי מצוה מה"ת, א"כ לא דמי לנידון דידי' שכתב הב"א הנ"ל שם

[לז] וזולת זה יש לחלק דדוקא במקום דשייך לשבת יצרה כתב הב"א הנ"ל דלא שייך צריך מנין אחר היכא שבטל הטעם, משום דהא מבואר בב"ב (דף י"ב) דלשבת יצרה הוי מצוה רבה, ואף בנשים דאינן מצוות בפ"ו מ"מ הא שייך בהו הך דלשבת יצרה, והא דברי קבלה הוי כמו דאורייתא כמש"כ הטו"א (מגילה ה' ע"ב) גבי חזקי' קרי בטבריא כו' מספקא לי' כו' דד"ק כד"ת דמי כיון דאל אחד אמרן אין לחלק ביניהם ע"ש, ע"כ היכא דבטל הטעם דגזרו מחמתו איך יכולים חז"ל לבטל לד"ת, דהא לא שייך בי' משום מיגדר מילתא דיבמות (דף צ"א) כיון שבטל הטעם, אבל הא דביצה דאף דאמרינן משום כבוד המת שווי' כחול, מ"מ אין זה רק מדרבנן משום דמה"ת אין חיוב רק שלא להלין את המת, ע"כ שייך בזה שפיר הא דדבר שבמנין אף דבטל הטעם, משא"כ הא דלשבת יצרה דמחמת זה מוכרין ס"ת אף להשיא אשה, כמש"כ הב"ש (בסי' א') כ"פ דס"ל כן, וכ"כ המג"א (בסי' קנ"ג ס"ק ט') ע"כ לא מצי חז"ל לעקור לזה היכא דבטל הטעם, וכן מיושבת עפ"ז קושית הב"א הנ"ל מהא דגיטין גבי שביעית כנ"ל, משום דהא קיי"ל דשביעית בזה"ז דרבנן, כדפסק הרמב"ם (ה' שמיטה), ע"כ במצוה דרבנן שייך שפיר דבר שבמנין צריך מנין אחר, כמו שהוכחתי מהתוס' דביצה הנ"ל

[לח] ועל הכלל של הב"א הנ"ל הקשה כ"ת מהא דעירובין (דף ס"ג) דמבוי דדר בו אינו יהודי דאין מועיל עירוב משום שמא ילמוד כו', הא בזה"ז לא שייך הגזירה דשמא ילמוד כו' כמבואר ביו"ד (סי' קנ"ט) גבי ריבית, והא דלא מהני עירוב כה"ג בזה"ז הוא משום דבר שבמנין כו' ואף דעירוב הוי מצוה כמו דמצינו בעירובין (דף ס"ח), אלמא דגם במקום מצוה שייך דבר שבמנין עכ"ל הטהור, הנה לפי מש"כ מיושבת קושייתו דהא מצות עירוב לא הו' רק מצוה דרבנן, ובלא"ה יש לחלק בין הך גזירה דשמא ילמוד דגבי ריבית ובין הך גזירה דשמא ילמוד דאסרו לדור עמו, דכיון דדר עמו בדירה אחת שייך טפי חשש ללמוד ממנו אף בזה"ז יותר מן משא ומתן

[לט] ומרגלא בפומי מכבר לומר בעיקר מה שאמרו דדבר שבמנין צריך מנין אחר דיש לומר דלרב אדא ורב שלמן דביצה (דף ה') דאמרו בביצה דאסורה הוא משום מהרה יבנה בהמ"ק דאין הכרח אליבייהו לעיקר כלל שהוכיחו שם בש"ס מתחלה דאף בדרבנן צריך מנין מעיטור שוקי ירושלים כו' משום די"ל דלכן בכרם רבעי אם לא נמנו להתיר הי' אסור משום דגם בזה שייך לומר מהרה יבנה בהמ"ק ויהא שייך לעטר שוקי ירושלים כמקדם, והתוס' במנחות (ה' ע"ב) בד"ה האיר המזרח כו' הקשו איך קאמר הגמ' (שם דף ס"ח) דמשום מצוה ליקו וליגזור משום מהרה יבנה בהמ"ק, הא אמרו (ריש ביצה) דאף באיסור דרבנן גזרו משום מהרה יבנה בהמ"ק עכ"ל התוס', ויש ליישב קושייתם דהרא"ש בסוגיא דשמא יחפה על בת אחותו כתב דאף בזמן הזה דלא שייך לומר דיתפה על בת אחותו דאין אנו דנין דיני מיתה, גם לדידן שייך הך טעמא דלא יחפה שלא יהיו בני' ממזרים, ואף דמטעם זה לחוד לא תקנו לכתוב זמן, עכ"ז כיון דעיקר התקנה תקנו בשביל טעם גמור ועכשיו ג"כ לא בטל לגמרי הטעם, דקצתו שייך גם האידנא, א"כ לא מקרי בטל הטעם דתהא התקנה בטלה משום זה, וכמש"כ הפ"י בסוגיא דגיטין (שם)

ולפ"ז י"ל דגם הנך אמוראי דס"ל בביצה לגזור משום מהרה יבנה בהמ"ק, הוא משום דס"ל דהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היינו היכא דלא בטל לגמרי הטעם, דיש חשש שמא יחזור הדבר לקלקולו, כמו בריש גיטין לכן בביצה דיש לחוש משום מהרה יבנה בהמ"ק ויחזור החשש, א"כ הא לא בטל לגמרי הטעם דמחמתו נגזרה הגזירה, ועיקר האיסור הוי מחמת דבר