באר יצחק אבן העזר רמה

דעיקר השם דוואשא ודוואסיא הוא שם א' בזה ודאי מהני' הכרזה, וכמו בהא דסוף גיטין גבי קול ואמתלא עמו, וע' במל"מ (פ"ה מה' יבום ה' י"ז) שכתב ג"כ סברא הנ"ל לחלק דדוקא בר"פ האשה דאפשר לה בתקנה לידע אם מעוברת צרתה החמירו משום חשש דלמא איכא אינש דשמע בזה כו' ע"ש, וע' בעירובין (דף ס"ד) דאמרו דמכריזינן אכרזתא לדרדקי כו', ויש להאריך עוד בזה], א"כ לפ"ז נראה דבנ"ד שפיר מהני' ההכרזה בעת קבלת הגט ולפרסם זה והוי כמו אם הי' הדבר מפורסם מכבר דהעלה הג"פ להקל בשם המשתנה ע"פ הברת לשון מדינה, כן נראה לי בכ"ז

ועוד נראה לי ברור ופשוט דתוכל להחזיק א"ע כל ל' יום מקודם הנתינה בשם דוואסיא וכן מאז ולהבא לכל ימי' תהא נקראת בשם זה, א"כ ודאי לא שייך שמא שמע בהך כו' או שמא ישכח אח"ז ויוציאו לעז, דהא כולן יהיו קורין אותה מכאן ולהבא בשם זה שהחזיקה א"ע ל' יום מקודם קבלת הגט, ובצירוף הכרזה כנ"ל

אמנם יש לעיין בזה עדיין, איך מהני' הכרזה והחזקת שמה אחר שנכתב בפסול להכשיר את הגט, דהא נחתם כבר בפסול, אך גם זה אינו קשה דהא מבואר בב"ש (אה"ע סי' קכ"ו ס"ק ל"ב) באם לא האריך הווי"ן דיכולים הב"ד לתקנם מקודם נתינה, ומבואר שם דאף אם נכתבין כיודי"ן אפ"ה כשר, ואף דהריב"ש חולק ע"ז כמובא במל"מ (פ"ד מה' גירושין ה' י"ד), עכ"ז מורה דאם ציוה הבעל לתקנם שפיר דמודי כ"ע דכשר הגט, ולא אמרינן דהא נחתם בפסול, וע"כ הטעם כמבואר בט"ז (שם) בשם הפרישה דכיון דקיי"ל ע"מ כרתי לכן כשר כשמתקנין מקודם הנתינה וכמש"כ הגט פשוט (שם), ואף דלכמה פוסקים פסול התם אף אם אין הבעל מערער, אפ"ה כיון דעיקר החשש לא הוי אלא מחשש לעז בעלמא לכן בכשמתקנין מקודם הנתינה כשר, ואף דיש לחוש התם דיבא הבעל ויאמר דלכך נתכוונתי דמי יכחישנו והוי נכתב בפסול אפ"ה כשר, וכש"כ בנ"ד דא"צ לתקן הכתיבה כלל וכשיבא הבעל ויערער יכחישו אותו הכל ודאי דמועיל לתקן מקודם נתינה, ולא תקשה התם (בסי' קכ"ו) אמאי מועיל תיקון התם הא הוי מזוייף מתוכו, משום די"ל דהא בסי' ק"ל סעי' א') ס"ל להרבה פוסקים דשטר שאפשר לזייף כשר כשנמסר בעדי מסירה ולא מקרי מזוייף מתוכו משום דשאני מזוייף מתוכו דהוי מיד שם פסול עליו, ובאפשר לזייף לא הוי שם פסול עדיין, לכן אף דיכול לבא לידי זיוף מ"מ מועילי' ע"מ כמש"כ שם בביאור הגר"א זצ"ל, והחולקים שם ופסלי אף בע"מ היינו משום דאכתי יוכל לבא לידי זיוף דיכול לזייף השטר, אבל בתיקון הווי"ן דעיקר החשש לא הוי אלא מחשש לעז בעלמא לא מקרי מזוייף מתוכו כשתקנן מקודם הנתינה, א"כ כש"כ בנ"ד דמהכי' הכרזה מקודם נתינה ולא חיישינן למה שנחתם בפסול, משום דכיון דעבר חשש הלעז, א"כ אין כאן שום פסול מעולם כלל, ולכן שפיר תועיל החזקת שמה לשם דוואסיא ובצירוף הכרזה כנ"ל

ענף ו

ועוד נראה לע"ד דאף לשיטת הר"נ שכתב דחיישינן שמא ישכח הדבר אח"ז, עכ"ז יש להקל האידנא משום דלא שייך זה בזה"ז, ולכן יש להכשיר אף בכתב רק שם של מ"כ לחוד, דהא להר"נ עיקר החשש הוא משום דתהא סומכת על הגט שיהי' לראי' בידה ותנשא על סמך הנ"ל ותוכל לבא לידי קלקול ע"י הבעל אחרי השכחה, א"כ ז"א שייך רק בזמן הש"ס שהיתה סומכת על הגט שיהא לראי' בידה כמבואר בב"מ (דף י"ח) וכתובות (דף פ"ח), אבל לדידן דמבואר בסדר הגט דנהגו לקרעו שתי וערב וטעמו מבואר בתה"ד (סי' מ') כדי שלא תוכל האשה לגבות כתובתה בהגט, וברדב"ז (ח"ג תשובה ת"מ) כתב דלכן נהגו כן כדי שלא יהא יכול להוציא לעז באותן דקדוקין המבוארי' באה"ע (סי' קכ"ו) ומפני כך יתייאש הבעל לערער עכ"ל, וכן מבואר בב"ש (סי' ק"ל ס"ק א') דהקשה בשם התה"ד דהאידנא דנהגו לקרוע את הגט דאינו עומד לראי' כלל למה צריכים העדים לחתום, ותי' דזהו כדי לצאת לכתחלה אף אליבא דר"מ, א"כ לפ"ז האידנא דאין הגט עומד לראי' כלל דהא קורעין אותו וגונזין וכמש"כ התה"ד (בסי' רל"ב), א"כ ליכא כלל האידנא חשש לעז שכתב הר"נ דחשו שמא יבא הבעל לערער אחר זמן דיהא נשכח הדבר, ואינה סומכת עתה רק על עדים או על כתב פטור מב"ד של מ"נ, והא הב"ד יבררו כל זה בכתב הניתן לה ויכתבו דשם דוואסיא קורין במ"כ לכל דוואשא, א"כ ליכא כלל חשש תקלה מהגט, ומה דיש לחוש ללעז אנשי מקום הנתינה בעת מסירת הגט לידה, הא לזה תועיל וודאי ההכרזה והפרסום ונפק גם מחשש לעז מקום נתינה, א"כ יש כאן עוד היתר גמור לכל השיטות, ואף לשיטת הר"נ כנ"ל

אמנם עוד יש לפקפק בזה, דהא קיי"ל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם, וכיון דפסלו חז"ל בכתב רק שם מ"כ, א"כ אף האידנא שבטל הטעם, משום שגונזין הגט, מ"מ יש להחמיר משום דבר שבמנין, אבל באמת גם ז"א קשה דהא ידוע מש"כ התוס' בע"ז (דף ל"ה) בד"ה חדא קתני קיבת שחיטת כו' גבי מים מגולין דכיון דבזמן הש"ס אינו נאסר רק היכא דמצויי' נחשים לכן האידנא מותר, ולא שייך בזה דבר שבמנין, משום דגם עיקר התקנה לא נתקנה אלא היכא דהיו נחשים מצויי', וכן בהא דגיטין (פ' ע"ב) בתוס' ד"ה זו דברי ר"מ כו' שכתבו דהאידנא אין כותבין לשנות כו' ולא שייך בזה דבר שבמנין משום דבזמן הש"ס ג"כ היכא דהמלכו' אינה מקפדת כגון הא דכתבו לסנטר דמבואר שם דכשר, וכן יש לדון בהא דשבת (דף ס"ד) בתוס' ד"ה ר' ענני כו' שכתבו דנשי דידן אין מראות תכשיטיהן מותרות לצאת בהן, ולא תקשה דהא הוי דבר שבמנין, די"ל דכיון דבזמן הש"ס לא הי' אסיר רק חפצים חשובים דרגילין להראותן א"כ דומה להא דמים מגולין הנ"ל, ובר"ה (דף ל"ב) בתוס' ד"ה בשעת גזירת כו' כתבו דאע"ג דבטל גזירת כו' ולא כתבו משום דבר שבמנין י"ל ג"כ כנ"ל דהא לא תקנו זה מתחלה אלא במקום דהיתה הגזירה ולא בכל דוכתי, גם י"ל דכתבו לתרץ להנך אמוראי בריש ביצה דס"ל דבדרבנן א"צ מנין אחר, וזוהי כוונת התוס' בביצה (דף ו') ד"ה והאידנא דאיכא כו' שכתבו דהאידנא דליכא חברי מותר כיון דעבר החשש וכמו במים מגולין כו' משום דהא היכא שלא היו חברי לא תקני זה מתחלה, א"כ דומה למים מגולין כנ"ל והתוס' דביצה (דף ל') בד"ה תנן אין מטפחין כו' דכתבו דלדידן שרי, ולא שייך בזה דבר שבמנין, מבואר אצלי במק"א ואכמ"ל בכ"ז], א"כ בנ"ד ג"כ יש לדון כן למאי דכתב הג"פ (סי' קכ"ה ס"ק פ"ב) דבדבר המפורסם במ"נ שקורין בשם זה במ"כ דכשר, א"כ י"ל בנ"ד דלא שייך לאסור מחמת דבר שבמנין דהא אאינן דבזמן הש"ס ג"כ היה כשר היכא דליכא לעז, א"כ ה"ה בזה"ז דלא שייך לעז כנ"ל דומה ממש להא דגילוי דלא אמרו בזה לאסור משום דבר שבמנין כנ"ל

ולכאורה יש להקשות בתוס' פסחים (דף נ') שכתבו דאף בזה"ז דליכא, הקרבה אסור לעשות מלאכה בע"פ דכיון שנאסר אז אסור לעולם, הא בזמן המקדש ג"כ לא הי' אסור רק למי שהי' מביא קרבן פסח, אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה הא הי' מותר לעשות מלאכה, א"כ דומה להך דמים מגולין הנ"ל, ודוחק לומר דזהו לא שכיח דהא החיוב על כולם להביא ק"פ, ויותר נראה דעיקר האיסור התם הוי משום גזירה מהרה יבנה בהמ"ק כדאמרו בריש ביצה (דף ה') וכן כתבו התוס' בגיטין דף (י"ח) בד"ה הנהו קלא אית להו כו' ע"ש, וע' בעירובין (מ"ג ע"ב) תוס' ד"ה ואסור לשתות יין כו' וכריתות (דף ט') ובמנחו' (דף ה') בתוס' ד"ה האיר המזרח כו' ואכמ"ל

ועוד יש לדון בהך כללא דדבר שבמנין, ע"פ מש"כ בברית אברהם (ה' אה"ע סי' מ"א) כלל מחודש, דדוקא בדבר הרשות צריך מנין אחר להתירו, אבל בדבר מצוה מותר אף בלא מנין אחר היכא דבטל הטעם, ולכן העלה דנאמנת יבמה להעיד שמת אם הוא מקום עיגון דהא אשה מצווה על לשבת יצרה, והוכיח כן מהא דריבית דיו"ד (סי' קנ"ט) דמותר להלוות ברבית ולא אמרינן דהוי