באר יצחק אבן העזר רמב

דברי ערעורו, ועכ"פ יש לחלק ביניהם בחד מהנך גווני

ולפ"ז י"ל דדוקא ממדינה למדינה שחירום מפסיק ביניהם אז חיישינן לערעור הבעל משום דאין שיירות מצויות כ"כ, אבל באותה מדינה מעיר לעיר אף שהשמות מחולקין בין שתי העיירות עכ"ז כשר בכתב שם כתיבה לחוד, דהא שיירות מצויות מעיר לעיר א"כ לא יהי' יכול הבעל לערער כיון דעביד לגלויי בקל דערעורו הוא שקר, ומלתא דעביד לגלויי בקל לא משקרי בי', וע"כ נקטא התוספתא דוקא יהודא וגליל, וכמו שמתרץ בגמ' דב"ב כנ"ל

ועפ"ז נראה לי דהא דרשב"ג פליג רק בתוספתא הנ"ל וס"ל דאף בכתב ש"כ או ש"נ לחוד ג"כ כשר ולא פליג גם במשנה דהתקין ר"ג לכתוב כל שם שיש לו, משום די"ל דבמשנה יש לדון דלא תיקן ר"ג רק לכתחלה אבל בתוספתא מבואר דבדיעבד פסול ובזה פליג רשב"ג, ולפמש"כ לעיל ניחא בפשיטות, משום די"ל דבשם הנשתנה ממדה"י לארץ ישראל אף רשב"ג מודה דפסול בכתב שם א' מהם, דהא אין שיירות מצויות ממדה"י לא"י ויכול הבעל לקלקל, אבל בא"י ממדינה למדינה דבתי דינים שכיחי ס"ל לרשב"ג דזה דומה לבפני נכתב דא"צ לומר וה"ה בזה, ולא ס"ל לרשב"ג הנך חילוקים שכתבתי לעיל אליבא דת"ק

ויש להעיר קצת לפי מה שהביא הש"ך בח"מ (סי' קע"א) בשם התוס' דב"מ (דף ס"ט) דהלכה כרשב"ג אף בברייתא, א"כ כאן נימא ג"כ הכי ובפרט דמסתבר טעמי' כמש"כ, אך י"ל בעבור שלא הובאו דבריו בש"ס דילן לכן לא פסקינן כוותי' וע' בשבת (י"ז ע"ב) בתוס' ד"ה אין נותנין כו' דפסקו שם כרשב"ג משום דסתם משנה כוותי' כו' אבל לא משום הלכה כרשב"ג בברייתא, וע' במג"א (סי' ע' ס"ק ב'), ואפשר שזהו טעמא דהרמב"ם דלא הביא לפסול בכתבו שם מ"כ או מ"נ משום דסמך על הלכה כרשב"ג אף בברייתא כנ"ל, ובח"מ (סי' רמ"ה סעי' י"א) מוכח דהרבה פוסקים ס"ל דלא קיי"ל הלכה כרשב"ג אלא במשנתינו ולא בברייתא כמבואר בסמ"ע (שם ס"ק כ') ובש"ך (שם ס"ק ז')], וברמב"ם (ספ"א מה' שכנים) מבואר דפסק הלכה כרשב"ג אף בברייתא ולכן אזיל הרמב"ם לשיטתו ומכשיר וסתם בזה, ואף דנימא מדלא הובאו דברי רשב"ג בש"ס דילן לא שייך בזה לומר הלכה כרשב"ג כנ"ל, מ"מ כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינן א"כ י"ל דלא פליגי רשב"ג ורבנן אלא ממדינה למדינה אבל מעיר לעיר דליכא חירום כשר לכ"ע בכתב שם א' מהם כנ"ל

ובירושלמי גיטין פ"ד ה' ב') אמרו על משנה דהי' משנה שמו ושמה כו' דיתר על כן אמרו היו לו שתי נשים א' ביהודה וא' בגליל ולו שני שמות א' ביהודה וא' בגליל וכתב זה שביהודה לגרש זו שבגליל כו' אינה מגורשת מתניתא שהי' מיהודה וכתב לגרש בגליל כו' אבל אם הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה כו' ה"ז מגורשת אמר ר' אילי בתחילה צריך לומר אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל עכ"ל הירושלמי, וכתב המראה פנים שם בד"ה אבל לכתחלה כו' דמוכח מהירושלמי דס"ל דמ"כ עיקר דקאמר אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל כו' עכ"ל, וכן הקשה הפ"י בגיטין בסוגיא הנ"ל בתוס' ד"ה והוא דאתחזק כו' שכתבו וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא כו', לדבריהם דהירושלמי היינו ברייתא דהכא א"כ איך דייקו התוס' בסמוך מלשון הברייתא דהכא דשם נתינה עיקר דהא בירושלמי מייתי נמי לשון הברייתא ואפ"ה מסיק להדיא דלכתחלה צריך לכתוב אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל א"כ משמע דשם כתיבה עיקר עכ"ל הפ"י

והוכחת המראה הפנים והפ"י הנ"ל דהירושלמי ס"ל דמ"כ עיקר, נפלאה ממני, דהא י"ל דר' אילי קאי על מה דקאמר מקודם דאם הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה ה"ז מגורשת, ופי' הפני משה דקאי היכא שמקום כתיבה ונתינה הם במקום אחד דאז מגורשת אף בשם א' של מ"כ ומ"נ ולא איכפת לן במה שנקרא במקום אחר בשם אחר הואיל ונכתב שם מ"כ ומ"נ עכ"פ וע"ש, לכן שפיר קאמר ר' אילי ע"ז דלכתחלה צריך לכתוב אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל, משום דזה ודאי פשוט דאם מ"כ ומ"נ הם במקום א' הם עיקר לגבי שם שיש לו במקום אחר ולכן צריך לכתוב אני פ' שמיהודה כו' משום דקאי אם הכתיבה והנתינה הן הכל ביהודה והוי שם של יהודא עיקר ושם של גליל הוי טפל כיון שבגליל אינו מ"כ ומ"נ, וכן משמע בר"נ בסוגיא הנ"ל שפי' כן כוונת הירושלמי הנ"ל, אבל באמת י"ל דס"ל להירושלמי ג"כ כש"ס דילן דמ"נ הוי עיקר לגבי מ"כ, ולכן דוקא מהתוספתא הוציאו התוס' דס"ל דמ"כ עיקר, והוא פשוט וברור

ואכתי יש להקשות במה דקאמר הירושלמי דיתר על כן אמרו היו לו שני שמות כו', דמשמעות הלשון מורה דאשמועינן דאף דכתב שם כתיבה אפ"ה פסול, א"כ משמע מזה דמ"כ עיקר, וכמו דדייק מזה הפ"י כן, וכן פי' הפ"מ שם, אך אפשר לומר דיתר ע"כ הוא לרבותא דאף דיעבד אינה מגורשת, ויותר נראה לומר בכוונת יתר על כן שבירושלמי, משום דמן המשנה יכולנו לומר דרק בגט הבא ממדינת הים לארץ ישראל יש לחוש לערעור הבעל אחר זמן כמו שכתב הר"נ כנ"ל, אבל ממדינה למדינה בארץ ישראל ה"א דכשר, וכמו בפני נכתב דא"צ לומר בא"י משום דשיירות מצויות דאיכא בתי דינים כו', וע"כ אשמועינן הירושלמי בהך דיתר על כן דאף מיהודא לגליל ג"כ פסול בכתב שם א' מהם משום חשש לעז אנשי מקום הנתינה כמש"כ התוס', או משום ערעור הבעל, וכמש"כ לעיל לחלק בבפנ"כ לגבי זה, ולכן גם ההוכחה מהא דיתר על כן דס"ל דמ"כ עיקר נדחתה לפמש"כ בעז"ה, ולכן לא הוכיחו התוס' רק מהתוספתא וכמשכ"ל, ולפי מש"כ דהירושלמי אשמועינן הך דממדינה למדינה בא"י לרבותא, א"כ ממילא י"ל דמי שיש לו שני שמות במדינה א' דכשר בכתב אף שם אחד מהם, אך לקמן יבואר להוכיח מירושלמי דמ"כ עיקר

ונראה לע"ד להוכיח בראי' ברורה בעז"ה דבמדינה א' בב' עיירות כשר בכתב שם א' מהם, והוא דהא קאמר הירושלמי הנ"ל דמתניתא שהי' מיהודה וכתב לגרש בגליל מגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה מגליל וכתב לגרש בגליל ה"ז מגורשת, ופי' הפ"מ דמיירי שהכתיבה והנתינה הן במקום אחד [וע' בר"נ שכתב ג"כ כהפ'מ], ואכתי יש לדקדק דה"ל למיתני בקצרה דאם הבעל והאשה הם במקום אחד מגורשת ולכן נראה לענ"ד לפרש בעז"ה כוונת הירושלמי דקאי ג"כ דומיא דמיירי לעיל ביש לו שני שמות מחולקים בשני מקומות, וכאן ג"כ מיירי ביש לא' שני שמות מחולקים בשתי עיירות במדינה א' דמגורשת אף בכתב שם אחד מהם, והכי קאמר דמתניתא בהיה מיהודה וגירש בגליל דהוי שתי מדינות חלוקות וחירום מפסיק ביניהם, אבל אם הי' מיהודה וגירש ביהודה והכתיבה והנתינה עכ"פ שתיהן במדינה א' אף בב' עיירות כשר משום דשכיחי שיירות מעיר לעיר, ולכן לא נקט רק לשון מדינה כדאמרינן בב"ב דמ"ש יהודא וגליל דנקט משום דה"ל למנקט ב' עיירות במדינה אחת

ועוד דהא בלשון הי' מיהודה וכתב לגרש ביהודה משמע להדיא אף שהם בשתי עיירות ואינו תלוי רק אם במדינה אחת, וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (ל"ח ע"א) בד"ה אפילו הי' ביהודה והחזיק ביהודה בעיר אחרת נמי לא תיהוי מחאה ואמאי קתני עד שיהא עמו במדינה עכ"ל, אלמא דהיכי דנקט מדינה משמע אף בשתי עיירות שהם במדינה אחת, ואף דהסמ"ע בח"מ (סי' י"א ס"ק י"ב) כתב דמדינה נקרא' עיר אחת, אפ"ה אינו סותר להרשב"ם בב"ב הנ"ל דכתב דמדינה משמע אף שתי עיירות במדינה א', משום די"ל דהיכי דנקט התנא מדינה לבד כוונתו עיר אחת כמש"כ הסמ"ע, אבל היכי דנקט ברישא שתי מדינות ומפרש כגון יהודה וגליל דהמה שתי מדינות חלוקות ולא שתי עיירות א"כ בסיפא דנקט לשון מדינה וודאי כוונתו מדינה ממש, בפרט דהיכא דנקט לשון יהודה ודאי הוא מדינה א' אף שהם בשתי עיירות [והא דריש פ"ד דר"ה אינו ענין לכאן], א"כ מוכח מהירושלמי הנ"ל דנקט ברישא יהודה וגליל, ובסיפא נקט יהודה ע"כ ודאי אף בשתי